יום שישי, 16 ביוני 1967, כשישה ימים בלבד לאחר תום מלחמת ששת הימים, פרסם המשורר נתן אלתרמן בעיתון "מעריב" מאמר בעקבות הניצחון המזהיר של צה"ל, תחת הכותרת "מול מציאות שאין לה אח".
במאמרו כתב אלתרמן, באופן דרמטי ומפתיע בהתחשב בעמדותיו הקודמות - המשורר היה מזוהה עם תנועת רפ"י בראשות דוד בן־גוריון ולאורך השנים עם מפלגת השלטון מפא"י - כי נוצרה מציאות חדשה, שבה אסור לנו לסגת מהשטחים שכבשנו. "ניצחון זה מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל", קבע, "זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת".
מאמרו של אלתרמן, שהיכה גלים בציבור הישראלי, הדליק את הניצוץ הראשון להקמת "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". בעקבות פרסום המאמר החליט צבי שילוח, שהיה אז חבר מפלגת רפ"י, להיפגש עם אלתרמן על מנת לקדם את הרעיון.
בפגישה מבקש אלתרמן משילוח שיפגוש את הסופר משה שמיר, על מנת לרתום גם אותו למהלך. שמיר היה אמנם שנים רבות חבר פעיל במפ"ם, אך עם השנים התרחק מעמדות אלו ובעקבות מלחמת ששת הימים החליט לשנות את השקפתו הפוליטית, שינוי שהתבטא במיוחד במאמר שפרסם ב־30 ביוני בשם "אין דרך חזרה". שילוח אכן נפגש עם שמיר, והשלישייה המייסדת של הקמת התנועה העתידית איחדה כוחות וקיימה את ישיבותיה בבית הקפה "הארלי" שבאבן גבירול פינת קרליבך בתל אביב.
ב־27 באוגוסט קיימה התנועה החדשה, שהספיקה לגייס לשורותיה בתוך זמן קצר שורת אישי ציבור בולטים מתחומים רבים, כינוס בעל אופי אופרטיבי ומעשי שהתקיים בבית הסופר בתל אביב ובו הונחה אבן היסוד להקמתה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה - ששמה ניתן לה בשיתוף פעולה בין המשוררים אלתרמן ואורי צבי גרינברג.
בכינוס עצמו גובשו עקרונות המצע, שניסה לענות על הדרישות של כלל החברים השונים, ונדונו כמה דרכים לפעולות מעשיות בשטח, כולל הצעה ל"עלייה בלתי לגלית לגוש עציון" בהשתתפות סופרים ואנשי רוח.
"תוצר של מאזן לחצים". מפת ההתנחלויות
הרעיון המרכזי שהנחה את התנועה במצעה היה הבטחת קיומה של מדינת ישראל על השטחים שנכבשו, מתוך אמונה בעיקרון האומר כי ארץ ישראל השלמה שייכת לעם היהודי, ולממשלה אין זכות לוותר על שטחים. בעקבות הכינוס התקבל הנוסח הסופי של ההצהרה "למען ארץ ישראל השלמה", והוחלט לפרסם גילוי דעת שבו התבקש כל אדם המסכים לעקרונות הללו לחתום על התלוש המצורף.
גילוי הדעת התפרסם ב־22 בספטמבר, ערב ראש השנה, בשבעה עיתונים במקביל: "מעריב", "ידיעות אחרונות", "דבר", "הארץ", "הצופה", "למרחב" ו"ג'רוזלם פוסט". את רוב המימון לפרסום תרם התעשיין ראובן הכט.
בגילוי הדעת נאמר, בין השאר, כי "ניצחונו של צה"ל העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל, וארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי... הננו חייבים בנאמנות לשלימות ארצנו - כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלימות זו".
על גילוי הדעת חתמו 58 אישים בולטים מכל קשת הזרמים הפוליטיים בארץ, החל ממפ"ם, דרך אחדות העבודה, השומר הצעיר, מפא"י ורפ"י וכלה בחרות ובמפד"ל. בעקבות פרסום גילוי הדעת בעיתונים חתמו עליו כ־11 אלף איש מכל חלקי הארץ, מצב שהפתיע לטובה את מייסדי התנועה.
עם זאת, היו כמה אישים בולטים שסירבו בסופו של דבר לחתום על ההצהרה ולהצטרף לתנועה בשל חוסר הסכמתם למצע ולנוסח, ובהם אהרון אמיר ממקימי התנועה, אהרן מגד, יצחק טבנקין (ששני בניו, משה ויוסף, כן חתמו), גאולה כהן והרב יהודה צבי קוק.
לאחר פרסום גילוי הדעת וההיענות לו החלו אישי ציבור נוספים להצטרף לתנועה החדשה. כינוסים וחוגי בית נערכו ברחבי הארץ ומאמרים פורסמו בעיתונות, כאשר מאמריו של אלתרמן ב"מעריב" הפכו לחוד החנית של המאבק ההסברתי והתעמולתי של התנועה. במקביל להפצת רעיונות הקבוצה כפעילות חוץ־פלמנטרית, החל תהליך מיסודה של התנועה על ידי הקמת סניפים ברחבי הארץ וקביעת המשרדים הראשיים בשדרות רוטשילד.
ב־21 בפברואר 1968 נערכה עצרת בהיכל התרבות בתל אביב, שהיתה גדושה בקהל רב. על הבמה ישבו ד"ר אריה הראל, רקטור אוניברסיטת בר־אילן פרופ' אהרון פישר, רב השכונות (ולימים רבה של העיר תל אביב) יצחק ידידיה פרנקל ושאר מייסדי התנועה. רשימת הנואמים היתה ארוכה וכללה הופעה ציבורית־תקשורתית נדירה של אלתרמן. בשנים שלאחר מכן התמודדו חלק מחברי התנועה, במפלגות שונות, בבחירות לכנסת. שניים מהם, אברהם יפה ומשה שמיר, אף כיהנו כח"כים.
מי שלקח חלק בהקמת התנועה והיה גם מהחותמים על גילוי הדעת הוא מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') דן טולקובסקי (96). "העניין שלי בתנועה היה פשוט מאוד", הוא נזכר, "כאשר ניצחנו את המלחמה, התגובה הראשונה של השר פנחס ספיר היתה שצריך להיפטר מהשטחים שכבשנו, והתפיסה שלי היתה לא להסכים לתגובה אינסטינקטיבית של 'להיפטר מהכל'. חשבתי שצריך לראות מה קורה הלאה, גם עם השטחים, וגם עם הערבים שעכשיו נמצאים במדינת ישראל. עם זאת, כשהגעתי לפגישות של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, הרגשתי שיש בהן מעין תגובה אמוציונלית, רגשית, שאני פחות מאמין בה.
"הורגש כאילו יש איזו אמת שהיתה נסתרת מאיתנו כל השנים וסוף סוף אנחנו זוכים לאפשרות לדבוק בה מחדש. זה היה אפילו קצת משיחי. היתה לי הרגשה שכדי לטפל בנושא הזה לא צריך גישה משיחית, אלא זמן. חשבתי שטוב שתפסנו את השטחים הללו, ועכשיו צריך לראות ולתכנן היטב מה עושים איתם.
"מתוך התפיסה הריאליסטית הזו חתמתי על המניפסט. אחרי כמה שנים, באופן הדרגתי, שיניתי את דעתי. הרגשתי שהתנועה למען ארץ ישראל השלמה לא תשיג את מבוקשה. מאז ועד היום אני תומך בפתרון שתי המדינות, כאשר יש לי תנאי אחד - שאנחנו צריכים לשלוט בעמק הירדן מטעמי ביטחון".
"אף אחד לא חשב מה נעשה עם חבלי המולדת המשוחררים". צבי האוזר // צילום: קוקו
אתחול המולדת
למרות פריצתה המטאורית לחברה הישראלית והאישים הבולטים - מימין ומשמאל - שלקחו חלק בהקמתה ובפעילותה, אפשר לומר כי התנועה למען ארץ ישראל השלמה לא זכתה למקום הראוי לה בקאנון ההיסטורי של מדינת ישראל, ושמה הפך לביטוי המזוהה עם עמדות ימניות בלבד.
לאחרונה נערך בבית אורי צבי גרינברג (בית אצ"ג) בירושלים כנס לציון 50 שנה להיווסדה של התנועה, שבו עלו שאלות הנוגעות לחשיבותה ולהשפעתה על ההיסטוריה, ההווה והעתיד של מדינת ישראל.
שניים מיוזמי הכנס הם מזכיר הממשלה לשעבר עו"ד צבי האוזר, ומנכ"ל בית אצ"ג והמשנה לנשיא מכון הרצל, אופיר העברי. "לא במקרה מרבית אנשי תנועת ארץ ישראל השלמה היו אנשי רוח, סופרים ומשוררים", מסביר העברי, "אלה אנשים שרגילים באיזשהו אופן לראות את המציאות לא בכלים החומריים והפרטניים שדרכם קל לפסול ולומר 'זה לא ילך', אלא בכלים רוחניים יותר. אבל ההנהגות הממוסדות שהיו בשלטון אמרו, בואו נלחץ על הברקס. גם הליכוד וגם מפלגת העבודה הובלו אל ההתיישבות שעלתה לקרקע אחרי ששת הימים - לא יזמו אותה. הם לא אמרו, בואו נחליט עכשיו על הקמת יישובים, וזו עוד היתה ממשלה עם אנשים שהיום היו נחשבים לסופר־ימנים, אבל בכל זאת אחזו בהם אחרי המלחמה אלם והלם".
לדברי העברי, "מהרגע הראשון היה ברור לאלתרמן, גם לשילוח וגם למשה שמיר שכל נושא ההתיישבות קשור לעלייה. היה ברור להם שחייבים עלייה גדולה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים. אבל בהנהגה הישראלית אף אחד לא התארגן לעלייה. בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הבינו - וגם כתבו זאת בגילוי הדעת - שצריך להביא לכאן את עם ישראל כדי להשלים את החוט המשולש של מדינת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. פשוט לא ייאמן שגם בפוליטיקה וגם רוב אזרחי המדינה אמרו 'אף אחד לא יבוא'".
לדברי האוזר, "המלחמה היתה פעימה היסטורית. בשישה ימים, מסיטואציה שבה בתל אביב נחפרו קברים, אנשים התעוררו וראו את הארץ הגדולה ואת חבלי המולדת משוחררים. זה יצר אצל חלק מהאנשים הבנה, סובייקטיבית, שמדובר באתחול מחדש. בתוך ימים ספורים מסיום המלחמה נוצרה אצלם הבנה כפולה: אחת - אנחנו רואים את האור, זה אירוע בקנה מידה גיאו־היסטורי; ושתיים - רבים עיוורים ואינם מפנימים לעומק את מה שמתרחש לנגד עינינו. המעטים שהיתה להם את ההארה ניסו לעורר את אלה שמסונוורים מהניצחון ולייצב את הספינה כדי שלא תפספס את האירוע, כאשר ההנהגה, או לפחות חלקה, מגמגמת.
"ההנהגה, אם להשתמש בדימוי הידוע של משה רבנו, רואה את הארץ ולא נכנסת אליה. ברגע הנכון, לא ידעו להבין נכון את גודל הרגע. היתה היערכות צבאית של אשכול ורבין, שבנו את צה"ל לניצחון כביר בגלל תחושת איום קיומית ש'אוטוטו זורקים אותנו לים', אבל לא היתה היערכות מדינית ליום שאחרי, ואף אחד לא חשב מה נעשה עם חבלי המולדת המשוחררים. אגב, הממשלה אפילו קיבלה החלטה סודית ב־19 ביוני 1967 לסגת מכל המקומות חוץ מירושלים, אבל אז באו הערבים עם ועידת חרטום, אמרו לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא לעריכת מו"מ עם ישראל - וטרפו את הקלפים.
"חשבתי שטוב שתפסנו את השטחים הללו, ועכשיו צריך לראות מה עושים איתם". אלוף (מיל') דן טולקובסקי // צילום: יוסי זליגר
"משה שמיר, למשל, כותב על גילוי הדעת של הקמת התנועה, שמדובר במסמך ש'אין לו תקדים בספרותנו ברמה המקובצת של משתתפיו וברמה הנועזת של התערבותם בהנהגת הלאום'. היתה התארגנות של סופרים בראשית הציונות - ופעם שנייה ב־1967. אלו שתי ההזדמנויות שבהן באה מערכת ספרותית, שהיא מערכת חולמת, אפילו חולמת בהקיץ במובן החיובי של המושג - לנו היום חסרים הרבה חולמים בהקיץ, חסר חלום במדינה הזו - ואתה רואה את חולמי ההקיץ של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 מקימים את התנועה הציונית, וחולמי ההקיץ שמנסים ב־1967 לאתחל מחדש או לייצר תנועה ואירוע מתגלגל מחודש".
מה היתה הפרקטיקה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה?
האוזר: "התנועה אמרה - 'עלייה והתיישבות'. זה הדנ"א של הציונות. הקימו כאן לאורך השנים יישובים במאות, ובמבצעי בזק, למשל בחומה ומגדל שאז קמו יישובים בן־לילה. אחרי מלחמת ששת הימים זה כמעט לא קורה, למעט אולי ברמת הגולן.
"לדעתי, הממסד הפוליטי לא היה שמאלני, אלא יותר מבולבל. היו חדוות ניצחון וגאווה, לצד תחושה אותנטית של חזרה לחבלי המולדת, אבל זה לא התבטא בפרקטיקום של סיפוח והתיישבות. אנשי התנועה לארץ ישראל השלמה אמרו שחייבים לעשות מהלך משלים של עלייה, אחרת לא יהיה אפשר להחזיק את חבלי הארץ הזו.
"היו כאלה שאמרו 'יהיה בסדר', תהיה תנועת שיבה של יהודים מארצות הרווחה, ומשה שמיר אפילו יוצא להיות שליח באנגליה כדי להגשים את החוט המשולש של ארץ ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל, והיו כאלה שהלכו רחוק יותר ואמרו שמדינת ישראל צריכה לעשות צעדים אקטיביים כדי להביא אליה כמה שיותר יהודים. זו תפיסה קיצונית אולי יותר, של ציונות מקסימליסטית ואפילו של ציונות אכזרית, שרוצה להביא כמה שיותר יהודים לארץ ישראל ומוכנה לנקוט צעדים אגרסיביים ומרחיקי לכת עבור זה. אם נסתכל קצת קדימה על הציר ההיסטורי, אחרי נפילת הגוש הסובייטי נוסע יצחק שמיר לנשיא האמריקני רייגן ומשכנע אותו לסגור את השערים בפני יהודים שרוצים להגיע משם לארה"ב, אם הוא לא היה עושה את זה היו מגיעים לכאן 50 אלף - ולא מיליון. אגב, שמיר עשה את זה למרות התנגדות של אנשי אגף התקציבים באוצר, שאמרו שנקרוס מזה. אבל זה הציל את המדינה. השאלה ההיסטורית היא אם בריה"מ היתה קורסת לא ב־89' אלא ב־69' - איך זה היה משנה את עתידה של המדינה? כי אחרי מלחמת ששת הימים דיברו על עלייה של 300 אלף איש, לא על מיליון כמו שעלו בשנות ה־90".
לחשוב הפוך מבן־גוריון
אחת הדמויות המרתקות בתנועה למען ארץ ישראל השלמה הוא כאמור המשורר נתן אלתרמן. "לפי הערכתי, אלתרמן עבר במהלך המלחמה ומייד לאחריה קונברסיה מהירה ביותר", מסביר פרופ' דן לאור, שכתב את הביוגרפיה של אלתרמן. לדבריו, "המלחמה הסתיימה ב־10 ביוני, וכבר ב־16 ביוני הוא מפרסם את המאמר 'מול מציאות שאין לה אח'. כדי שהמאמר יתפרסם הוא צריך לכתוב אותו, לכל המאוחר, עד 14 ביוני. כך שבזמן של כמה ימים אלתרמן עושה הערכה מחדש של תפיסת העולם שהיתה לו קודם לכן, ופורס סדר יום חדש לחלוטין לחברה הישראלית, שאחר כך הוא מסעף ומרחיב במשך שלוש שנים, עד פטירתו ב־1970, בעשרות מאמרים. זו לא היתה גחמה של רגע.
"אגב, בתוך זמן קצר מתברר שהתובנות שהוא מגיע אליהן שונות במהותן מהתובנות של בן־גוריון, שדיבר על נסיגה מהכל פרט לירושלים ולרמת הגולן. עד אז אלתרמן באופן מסורתי חשב פחות או יותר באותן קטגוריות מחשבה כמו בן־גוריון - להט ציוני, ממלכתיות, חלוציות ופולחן המדינה, אבל גם פרגמטיזם, פשרה, מתינות והכרה במגבלות הכוח.
"אחת ההנחות של אלתרמן, שהתבדתה, היא שמאות אלפי יהודים יזרמו לארץ ישראל אחרי המלחמה. הוא אמר: יש לנו את מדינת ישראל, עכשיו יש לנו את ארץ ישראל, וחסר רק עם ישראל כדי שהחוט המשולש לא יינתק. הפרוגנוזה הזו - שנבעה גם מתשוקה והוא מאוד האמין בה למרות שהיה אכול אכזבות בשנות ה־50 מאחר שיהדות העולם לא הגיעה לישראל, וגם ניהל קמפיין אגרסיבי נגד יהדות ארה"ב שלדעתו בגדה בציונות - היתה שהפעם תהיה באמת הגירת המונים של יהודים מארצות הרווחה לישראל. עלייה כזו היתה יוצרת שיווי משקל דמוגרפי, שונה - ואלתרמן בנה על זה.
"אחרי המלחמה אנשים נסעו לרמאללה ולחברון לקניות. לא היתה תחושת דחיפות ליישב". אופיר העברי // צילום: יהונתן שאול
"ב־1969 הוא מבין שההנחה הזו התבדתה וכותב את ספרו האחרון, שלא מספיק מתייחסים אליו, והוא 'המסכה האחרונה' שיוצא בסוף 1969. זו מעין סאטירה שעניינה עליית היהודים. אלתרמן יצר סיטואציה קומית שבה פקידי הסוכנות מחכים לעולה ה־100 אלף - ולא מוצאים אותו. הם מוצאים איזה טבח של האונייה, ישראלי שברח מאשתו לחו"ל וכעת חזר, מחליטים שהוא העולה ה־100 אלף ושמים על פניו את המסיכה האחרונה שמכסה על ערוות הציונות. יש בספר הזה כמה אמירות קשות מאוד על התבדות חזון העלייה, שכן אלתרמן יודע שהארץ כבר לא תתמלא ביהודים, ולמרות הכל הוא לא שוקל מחדש את עמדת היסוד שלו, ולא אומר שבגלל שהעלייה לא התממשה אולי חזון ארץ ישראל השלמה הוא דבר שצריך לחשוב עליו מחדש. היו אנשים שכן נסוגו מהדעה הזו, אבל אלתרמן, למרות השבר הנורא של אי העלייה, לא חזר בו מהעמדה שניסח מול אותה 'מציאות שאין לה אח'.
"בתוך כל זה, אלתרמן היה ונשאר רגיש ביותר ליחס שלנו כלפי האוכלוסייה הערבית. הוא מדבר על מעין אוטונומיה לערבים, כמו גם על התייחסות הוגנת ונדיבות כלפי המנוצחים. הוא גינה מעשי עוולה, למשל את פרשת קיביה או הטבח בכפר קאסם, שהוא היה הקול הכי ברור נגדו. אלתרמן מנסה לשכנע – את עצמו ואותנו – שנצליח ללכת בין הטיפות של השליטה ויישוב השטחים מזה, והתנהגות הומנית כלפי המנוצחים מזה".
"פשרה מפא"יניקית"
לתנועה למען ארץ ישראל השלמה יש השפעה גם על המציאות של ימינו, כך סבורים לאור, האוזר והעברי, באופן כזה או אחר. "האידיאולוגיה של התנועה היא אולי אחד הגורמים הכי משפיעים על תמונת המציאות בארץ ב־50 השנים האחרונות", מסביר לאור. "במוטציות שונות, התפיסה שלה מושרשת ומחלחלת להמון אגפים של החברה הישראלית בכל הזרמים הפוליטיים. מהבחינה הזו אני חושב שאלתרמן ביטא את רגשות העומק או את התודעה המובלעת של החברה הישראלית, שנולדה אז ומתקיימת עד היום. עובדה שבמשך 50 שנה אנחנו כחברה, כמערכת פוליטית וכמדינה, בעצם לא מסוגלים לפתח או לקיים אסטרטגיה פוליטית שתתנער מתפיסת ארץ ישראל השלמה. מבחינה זו אלתרמן, שאינו קול בודד באפילה, מבטא מוקדם מאוד איזושהי אמונת יסוד חדשה שהחברה הישראלית באופנים ובמינונים שונים מחזיקה בה ומושפעת ממנה עד היום".
לדברי האוזר, "הממשלה תועלה לפשרה מפא"יניקית. במדיניות הממשלה ב־1976, שנכתבה לצד מפת ההתנחלויות מאז 1967 שבה רואים התיישבות ברמת הגולן, בבקעת הירדן, בגוש עציון, בגוש קטיף ועוד, הממשלה אומרת שהיא תומכת ביישובים ומתגאה בהקמת 70 יישובים מעבר לקו הירוק. הממשלה לא אמרה שהיא שומרת את השטח כעל פיקדון נקי מיהודים, אלא דווקא על מעין 'פיקדון חלקי' - כי היא גם מיישבת. בפשרה המפא"יניקית הזו, שצד אחד שלה אומר גם יישוב גבולות ושאין ספק שלא חוזרים לגבולות 1967 שאותם כינה אבא אבן 'גבולות אושוויץ', יש לתנועה למען ארץ ישראל השלמה חלק גדול. מפת ההתיישבות הזאת היא תוצר של מאזן לחצים ושיח עקרוני, תרבותי, ציוני וציבורי, שמתעל את הרשות המבצעת לעשות בסופו של דבר פעולות שמחזיקות חלק מהדברים עד היום.
"הסיפור של התנועה למען ארץ ישראל השלמה הצליח בחלקו, כי בסופו של דבר יש שינוי והממשלה - בצורה מתונה - כן מתיישבת בשנים שאחרי המלחמה. עם זאת, המונח 'ארץ ישראל השלמה' הפך מרעיון תרבותי עמוק, שאפשר לדון בו, לאפידרמיס פוליטי של קיצוניות והזיות. כשאתה קורא את המניפסט של התנועה למען ארץ ישראל השלמה ורואה את האנשים שחיברו אותו וחתמו עליו, אתה מבין שזה רעיון של עם חוזר לארצו. היה שם שיח שכל מדינה עם תרבות מתוקנת היתה נמתחת להקשב עבורו".
העברי: "אחרי המלחמה הארץ שקטה ואנשים היו נוסעים לרמאללה, לחברון ולקלקיליה לערוך קניות. לא היתה תחושת דחיפות ליישב. התנועה למען ארץ ישראל השלמה היתה דווקא זו שדחפה ליישב, וכמה שיותר, ולכן יש לה חלק בכל יישוב שמוקם באזורים הללו עד היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו