ההופעה הקרובה של התקווה 6 תתקיים ב27/10 בשוני.
התקווה 6 היתה מאז ומתמיד להקה משפחתית. ככה זה כשהסולן ומנהיג ההרכב, עמרי גליקמן, והקלידנית, שלי גליקמן־ורשבסקי, הם אחים שגדלו יחד ברחוב התקווה 6 ברמת השרון, כתובת פרטית שהעניקה ללהקה את שמה והפכה בעיני חובבי מוזיקה רבים לשגרירות הרוחנית של ג'מייקה בארץ הקודש.
מהבית ההוא צמח הרכב הרגאיי וההיפ הופ שהפך למכונה בלתי פוסקת של שירים מקפיצי מסיבות, ושנבחר בשנתיים האחרונות ברצף ללהקת השנה של גלגלצ. עשר שנים, חמישה אלבומים - והכל בלי ראסטה אחת ובלי ענני הבאנג האופייניים לז'אנר. ילדים טובים רמת השרון, כבר אמרנו.
משפחת התקווה מתרחבת בימים אלה. עמרי (35) הפך לפני חודשיים וחצי לאב ליונתן, בנו הבכור. שלי (31) נמצאת בחודש השמיני להריונה השני, והיא כבר אמא לאמילי בת השנתיים.
כאבא טרי מנסה גליקמן "לעשות את המקסימום במסגרת לוח ההופעות הצפוף של הלהקה. אני עושה הכל חוץ מלהניק. מחליף, מאכיל, מרדים, מעיר לפעמים כשאני מתגעגע, נתקע בטעות בעגלה.
"האבהות חדשה לי, ואני מתלהב ממנה. אני בתקופת ההתאהבות. אני מדמיין את הרגע שהוא יבוא לראות הופעה שלנו. וואו. יש לנו 15-10 בחודש. לחלק מההופעות באות משפחות. היום, כשאני רואה בהופעה אבא שמרכיב את הבן שלו על הכתפיים, זה מרגש אותי. פעם זה לא דיבר אלי".
נכחת בלידה?
"כן. זה היה חודש מטורף, כולל שתי הופעות בשוני, אלבום זהב וצילומי קליפ. אמרתי ליונתן, תן לנו לעבור את התקופה הזו, ואז תיוולד. הוא באמת נולד בתקופת בין המצרים, כשכמעט לא היו הופעות במשך שבועיים. חיכה לנו, התחשב.
"בלידה החזקתי לאשתי את היד, וביד הפנויה צילמתי. זו היתה לידה ארוכה, שנמשכה כמה שעות טובות. באמת וונדר וומן".
האחות שלי נמצאת בשמירת היריון, לא יוצאת מהבית, "בקושי קמה מהספה". בחודש האחרון מנגן במקומה בהרכב קלידן מחליף. "כבר היה לי מאוד קשה לצאת להופעות, ואחרי בדיקה, הרופא הורה לי לקחת הפסקה. בהיריון הקודם הופעתי עד החודש התשיעי. אמילי בעטה בי מתוך הבטן.
"ההיריון הנוכחי קשה לי הרבה יותר מהקודם, מלווה בהרבה יותר חרדות. אני לא נהנית ממנו. כבעלת ניסיון אני מפחדת מהרבה יותר דברים.
"אחרי הלידה הראשונה הייתי בוכה על כל הופעה שהלהקה היתה יוצאת אליה בלעדיי. לא ידעתי מה האימהוּת אומרת ואם אוכל לשלב אותה עם המוזיקה. בסוף חזרתי לסיבוב הופעות חדש, וגם עכשיו זה יהיה ככה. כשאחזור לנגן ניכנס מייד לחזרות. אני מתזמנת את הלידות לפי סיבובי ההופעות, עושה ילדים בין האלבומים".
אמילי כבר ראתה אותך מופיעה?
"כן, וזה מאוד מרגש. בעלי הביא אותה בגיל שמונה חודשים להופעת שישי בצהריים בזאפה. הוא קנה לה אוזניות מיוחדות נגד הרעש. כשראיתי אותם בקהל בכיתי קצת.
"אני נותנת לאמילי דוגמה אישית, שלא חייבים לעבוד בעבודה משרדית שבלונית. הלידה גם נתנה לי ביטחון לשיר בעצמי. בדיוק אחריה הקלטתי לאלבום האחרון שלנו את השיר 'מזל'. אני מאמינה שאמילי הביאה איתה ברכה, והכל מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. התקווה 6 מצליחה מתמיד (צוחקת)".
חוויית ההורות נכנסת למוזיקה שלכם?
עמרי: "באלבום הבא משהו ייגע בזה שהפכנו להורים. אולי נעסוק בילדים עצמם, אולי בהורות, אולי בפלא החיים, בתחושות החדשות. בטוח שתהיה לזה השפעה.
"כתבתי שירים בזמן שאשתי היתה בהיריון, כולל מהזווית של התינוק, של יונתן. אני עדיין לא יודע מה אעשה עם זה. לא בטוח שזה יתאים לרוח של הלהקה או לזמן הזה, אבל נראה".
• • • • •
כשעמרי היה בן 7 ושלי בת 3, עברה המשפחה לבלגיה, לחמש שנים. "לא גדלנו על מוזיקה ישראלית", אומרת שלי. "החסך בולט כשאני מנסה לשיר לבת שלי שירי ילדים. אחרי שחזרנו לארץ התחלתי ללמוד פסנתר וניגנתי כמה שנים. כשעמרי הקים את הלהקה אחרי הצבא, הייתי שם כדי להצטרף כקלידנית".
עמרי: "מגיל צעיר אהבתי רגאיי. פרצנו בתחילת העשור הקודם מתוך סצנת גרוב, שכללה גם את קרולינה, תומר יוסף, שוטי הנבואה ולהקות מוכרות פחות. חמש שנים הופענו בפסטיבלי 'בומבמלה' ו'שאנטיפי' למיניהם, חרשנו את הארץ וצברנו קהל, שרובו הגדול לא היה לפני כן קהל של רגאיי".
בתחילת דרכם הצליחה התקווה 6 לשלב בין האופטימיות של מוזיקת העולם לדוגריות של הרגאיי, ודיברה אל הקהל בגובה העיניים. אלבום הבכורה, "התקווה 6" (2007), כלל להיטים כמו "אם אפגוש את אלוהים", "לילה לבן" ו"גאידמק". יחד עם גרסת כיסוי ל"אני אשיר לך שיר" של אריק לביא, הם הפכו ללהיט הופעות של בני נוער, חיילים וסטודנטים.
משבר האלבום השני ("אפרוקליפטוס", 2009) לא פסח גם עליהם, והוא נכשל. הם התאוששו בשלישי ("כל יום מחדש", 2010), עם הסינגל "בפרדסים של גן עדן". הכישלון המסחרי של האלבום הרביעי ("קול ישראל", 2012) איים לפרק את הלהקה.
שני האלבומים האחרונים ("הכי ישראלי" ב־2015 ו"הכל עוד לפניי" ב־2017) שוב הוכיחו עד כמה קטן בישראל המרחק בין כישלון להצלחה, עם שני שירי הנושא, ההמנונים "מה שיהיה יהיה" ו"משהו נעים לנשמה" והלהיטים המקפיצים "עוד פעם פעם", "קופנגן" ו"שימי לי עוד רום".
• • • • •
עמרי נישא לבת זוגו, עמית, חצי שנה אחרי החתונה של שלי וחגי. שתי המשפחות מתגוררות זו מעל זו באותו בניין בצפון תל אביב בדירות ששייכות למשפחת גליקמן. מה שנראה מוזר מהצד, נראה הכי טבעי לאחים המוזיקליים.
עמרי: "שלי ואני חברים טובים מאוד מילדות. היינו עושים יחד הצגות למשפחה. עד היום אנחנו כמו יחידה אחת. יש לנו חשיבה טלפתית. אנחנו מסתכלים זה על זה וקולטים שאנחנו מרגישים וחושבים אותו דבר, כמו תאומים. הביחד נותן לנו ביטחון. אני יכול לדבר בשם 'אנחנו', אני לא לבד".
שלי: "ההפרש בינינו הוא ארבע שנים וארבעה ימים בדיוק. החיבור בינינו חזק מאוד. אנחנו נותנים את המקום אחד לשני ונעים לנו לעבוד יחד".
על מה אתם רבים?
עמרי: "אנחנו לא רבים. שלי נותנת לי את החופש כיוצר, והיא אחראית לרמה הניהולית והעסקית של הלהקה. ביורוקרטיה, כספים, קבלת החלטות. אני סומך עליה, כי היא פחות תמימה ממני. אני לא מאמין בכלל שאני מתפרנס ממוזיקה. אני רק רוצה להופיע, ועדיין לא מאמין שגם משלמים לי על זה".
שלי: "אני סומכת על עמרי בצד היצירתי, אבל אם הוא יביא שיר שאני לא אוהבת - אני אגיד לו את זה. חשוב לי לשמור על הקירבה המשפחתית ולהעביר אותה הלאה, לדור הבא. שבני הדודים יגדלו יחד. זה כיף לגדול כמשפחה קרובה.
"אנחנו מתכננים לחזור עכשיו לרמת השרון. יותר נוח לגדל שם ילדים. לא גדלנו בתל אביב, ואנחנו לא מרגישים שזאת הסביבה הטבעית שלנו. בעלי הוא במקור מקיבוץ חורשים, והוא מושך לשם".
האלבום האחרון שלכם, "הכל עוד לפניי", מסתיים בשיר "רמת השרון".
עמרי: "שם זה הבית האמיתי. בכל פעם שאני מגיע לרמת השרון אני מתרגש מחדש ונזכר בגעגועים. היתה לנו שם אחלה ילדות, ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו כמו שאנחנו גדלנו שם. בתל אביב עמוס, צפוף ומלחיץ מדי".
שלי: "הבעיה היא שלעבור לרמת השרון זה עניין קשה כלכלית. בכלל, הדור שלנו עובד נורא קשה, וזה לא מספיק".
אתם לא זקוקים לקצת מרחק זה מזה?
שלי: "אנחנו יודעים לתת את הספייס. זה לא כל הזמן יחד, למרות שבלהקה הכל עושים יחד. עכשיו, כשאני לא מופיעה איתם, הקירבה חסרה לי.
"בני הזוג שלנו ידעו מראש על הקשר המיוחד בינינו. ככה הם הכירו אותנו. הם משחררים ונותנים לנו את החופש להיות יחד בלהקה ולעשות את מה שאנחנו עושים. כשחזרתי ללהקה אחרי חופשת הלידה הגיעו שנתיים עמוסות ביותר, ובעלי המדהים טיפל באמילי ואיפשר לי לחזור לעבוד".
עמרי: "ועכשיו יש לאמילי אמא רוקסטארית. הקיץ האחרון היה הכי אינטנסיבי שלנו אי פעם. היינו יותר בלהקה מאשר עם המשפחות. בני הזוג שלנו אוהבים את זה וגאים בזה. עמית, למשל, מעולם לא אמרה לי לעזוב את המוזיקה וללכת לעבודה של 'גדולים'. היא לא אמרה לי לצאת מהסרט. היא תמיד תמכה, גם כשלא היה קהל בהופעות".
"בני הזוג שלנו ידעו מראש על הקשר המיוחד בינינו". בילדותם
שלי: "ההצלחה הנוכחית שלנו באה אחרי תקופה קשה שחווינו לפני חמש שנים. היתה לנו נפילה, אפילו משבר".
עמרי: "האלבום הרביעי שלנו, 'קול ישראל', שהיה אלבום רגאיי קלאסי והיה מדהים בעיניי, לא עניין את הרדיו ולא את הקהל שלנו. הוא יצא ב־2012, כשכבר התפרנסנו מהמוזיקה, והיה קשה לנו להחזיק מעמד כלכלית.
"התחלנו לשאול את עצמנו שאלות. לי היו מחשבות לצאת לדרך עצמאית במוזיקה. את השיר 'מה שיהיה יהיה' כתבתי פה, במרפסת, במצב של דאון, יום אחרי שיחת להקה שבה התלבטנו לאן הולכים מכאן. זה נראה כאילו נגמר לנו האוויר".
ואז הגיע פילוני, המפיק המוזיקלי דני קרק, מלהקת שב"ק ס', וחידש את התקווה, רגע לפני הרמת הידיים. בעזרתו נכנסה הלהקה לעבודה על אלבומה החמישי, "הכי ישראלי", שהצליח מאוד והזרים דם חדש בעורקים.
שלי: "פילוני התעקש עלינו. אמר שעבדנו קשה וביקש שניתן עוד צ'אנס ולא נוותר. 'הכי ישראלי' היה האלבום של ממשיכים או מתפרקים. ידענו שלא נשנה כיוון מוזיקלי, כי רגאיי היה הסיבה שהתחלנו לעשות מוזיקה".
עמרי: "בשני האלבומים האחרונים הוא מצא אצלנו צבע יותר ישראלי ופוֹפי. בכתיבה הוא דחף אותי ללכת עד הקצה, לא לוותר לעצמי, לצלול לעוד עומקים ולשפר את הטקסטים. למדתי ממנו לא להתפשר.
"הקהל מרגיש את זה. הוא חכם ויודע איפה אתה אמיתי ואיפה אתה מבלף. אנחנו מקבלים תגובות מאנשים ששיר כמו 'מה שיהיה יהיה' ליווה אותם ועזר להם בתקופה של משבר אישי. שולחים לנו סרטונים שמראים איך הוא מככב בטקסי סיום של בתי ספר. אנחנו מסיימים איתו הופעות, וזה מאוד מרגש.
"את 'בעולם שלה' כתבתי לאשתי לפני שהצעתי לה נישואים. היום מזמינים אותי לשיר אותו בחתונות לזוגות שנכנסים לחופה, ואני עושה את זה בכיף. זה מרגש".
• • • • •
החודש הגשים גליקמן חלום ילדות. למרות האבהות הטרייה ולוח ההופעות העמוס, הוא טס עם פילוני לג'מייקה, מולדת הרגאיי. "נסענו לשישה ימים, להקלטות עם הרכב מקומי בשם פייר האוס, שראיתי אותו בדי.וי.די. הקלטתי איתם באנגלית, בעברית, בג'יבריש. עכשיו צריך להבין מה לעשות עם זה".
הרגאיי הגיע כיום גם למוזיקה הים־תיכונית. חצי מדינה שרה להיטי רגאטון.
עמרי: "הרגאטון שכולם עושים עכשיו הוא בעצם מקצב דאנס־הול שדומה לרגאיי, עם תוספת לטינית. אני לא חושש לגעת בזה, כל עוד זה מרגיש אמין ומחובר למה שאנחנו עושים".
בניגוד לסטטיק ובן־אל, אתה לא הפכת ממש לסטאר.
"אני הכי לא סלב. לא מרגיש כוכב, הולך חופשי לכל מקום בלי שמעריצים יתנפלו עלי. בשנתיים האחרונות מזהים אותי קצת יותר - נגיד, כשאני יוצא עם אשתי למסעדה - אבל מביך אותי מאוד להצטלם סלפי עם מישהי באמצע הסופר־פארם. אנשים מסביב לא מבינים עם מי היא מצטלמת".
שלי: "הוא מצטנע. אני רואה מהצד איך מזהים אותו המון. אבל הקהל שלנו נעים, לא מעיק".
עמרי: "אנחנו גם לא רוצים להיות סלבס. הרי בקלות אפשר ללכת להשָקות, להזמין פפראצי, לבקש מהיחצנית. יש דרכים. אבל אנחנו כמו כולם. אין לנו זכויות יתר. תמיד מכבדים ומנומסים, מסתכלים לכולם בגובה העיניים".
שלי: "אנחנו מאוד אוהבים את הפרטיות שלנו, מעדיפים להתעסק במוזיקה ופחות במסביב. אני מאמינה בלהיות נאמנים לעצמנו, אחרת זה לא יוצא טוב אם אתה לא באמת יודע איך להתמנגל ולהיות סלב".
עמרי: "אחרי הופעה אני נשאר להצטלם עם כל מי שרוצה, אבל כשזה מחוץ למוזיקה ולא קשור אליה, זה מביך אותי ואני נהיה אדום. אשתי אמרה לי שאני חייב להרגיש יותר נוח כדי שלא יחשבו שאני לא נחמד. אני פשוט מובך מהסיטואציה".
אז ריאליטי בטלוויזיה זה לא אתה.
"הציעו לי להשתתף ב'מחוברים' ולצלם גם את המשפחה, אבל לא רצינו, כי זאת חדירה גדולה מדי לפרטיות. יש נושאים שלא צריך לגעת בהם. מפחיד אותי שאיזה במאי יחפור לי בחיים. גיששו איתי גם להיות מנטור ב'אקס פקטור' או ב'דה וויס', אבל לא הייתי הולך, כי לא היה לי נוח במקום של השיפוט. אני לא חושב שהייתי נותן את מה שההפקה רוצה, כי אני נעים מדי וטוב מדי. אולי 'בית ספר למוסיקה', כי זה בווליום אחר".
"משווים אותנו להדג נחש בגלל הגרוב, אבל אנחנו שונים". התקווה 6 // צילום: אוהד רומנו
הוא עד כדי כך לא סלב, שהמעריצים לא זיהו אותו בכניסה לאחת ההופעות בשוני (שם יופיעו שוב ביום שישי הבא). "התחפשתי לשומר שקורע את הכרטיסים בכניסה. שמנו מצלמה נסתרת, לראות מי מהקהל יזהה אותי ומי לא.
"לבשתי חולצה של זאפה, שמתי כובע ומשקפי שמש ודיברתי עם הקהל, הסתלבטתי. אמרתי, 'תיהנו בהופעה של הדג נחש'. הרוב לא זיהו אותי, נכנסו בלי לדעת שהסולן קרע להם את הכרטיס. עשינו מזה סרטון בפייסבוק. זה מאוד כיף להשתעשע ככה.
"אני גם אוהב שאנשים מבקשים מאיתנו להציע נישואים בהופעות. תחשוב שמכל הרגעים, בחרו בהופעה שלנו. כולם אוהבים להיות חלק ממשהו מרגש, וזה יכול לתת בוּסט גדול בהופעה. נוצר רגע מיוחד שמאחד את כל הקהל. זה פרייסלס".
• • • • •
עד היום שרו התקווה 6 על ארקדי גאידמק, דודו טופז, אריק איינשטיין, שמעון פרס, זהר ארגוב ומאיר אריאל - כמעט כולם (למעט גאידמק) כבר אינם עימנו. הם לא אוהבים את השאלה מי יהיה "הקורבן" הבא שלהם.
עמרי: "חס וחלילה, אנחנו לא הרגנו אותם. 'הכי ישראלי' יצא שנתיים לפני ששמעון פרס נפטר. הוא גם נהנָה מהשיר, וכשביקרנו אותו בבית הנשיא, העלה לאינסטגרם תמונה שלנו איתו.
"כשהתפוצצה פרשת דודו טופז, שרנו עליו קטע קצר, כבדיחה, אולי פעמיים, בשתי הופעות. מישהו צילם את זה והעלה ליוטיוב, וזה הגיע לטלוויזיה והתפוצץ. ואז, בהופעות, ביקשו כל הזמן את הקטע עליו, אבל הבנו שאנחנו לא רוצים את זה וסירבנו. ואז הוא התאבד. איכשהו, את הפעמיים ששרנו עליו בהופעה זוכרים לנו".
המוות של אריק איינשטיין והגעגוע הלאומי אליו שימשו אתכם בקידום של "הכי ישראלי". הרגשתם נוח עם זה?
עמרי: "הערצנו את אריק, ומה שקרה היה הזוי. בדיוק כשעבדנו על השיר באולפן הודיעו שהוא התאשפז, וכעבור זמן קצר הוא נפטר. התלבטנו אם להשאיר את השורה עליו והחלטנו שבטח, כי הוא לנצח יישאר 'אריק איינשטיין הגדול'.
"גם 'משהו נעים לנשמה' התחיל ממנו. שמעתי את התוכנית של נתן זהבי ברדיו, איך הוא מתעצבן, ופתאום הוא אומר, 'שימו לי איזה אריק איינשטיין, שאירגע'. אמרתי וואו. זה ריגש אותי. החלטתי שסביב זה אני כותב שיר. לקחתי את האייקונים - אריק איינשטיין, זהר ארגוב, מאיר אריאל - וסביבם בניתי את השיר".
"הכי ישראלי" נשמע כמו שיר של כותב פרסומות.
"בדיוק, זה מה שאני אוהב, רעיונות קריאטיביים מגניבים. שורות מחץ שלא באות בהכרח מהרגש. כמו 'יידישע־ראסטָמן', שחידשנו עם אהוד בנאי. ב'הכי ישראלי' חשבתי על במבה ועל מסטיק עלמה, וכדי לפתח את זה כתבתי את כל האלמנטים הכי ישראליים. היו בערך פי שלושה ממה שבסוף נכנסו לטקסט, ועשינו מזה שיר שכולו כיף ודאחקה. לא תכננתי שנשיר את זה השנה ביום העצמאות בבית הנשיא".
אתה גם אוהב לכתוב על אלוהים. למשל, ב"שים עלינו עין".
"כן. השיר הזה נכתב בזמן אינתיפאדת הדקירות. היתה תחושה שהכל יוצא משליטה, שאי אפשר לצאת מהבית. ביקשתי מאלוהים, המבוגר האחראי, שישגיח עלינו. יש לי קשר פרטי איתו של בקשות והכרת תודה, וכעס כשמשהו לא קורה. זה שיח ישיר שלא מצריך בית כנסת. הוא גם מבקר הרבה בשירים שלי, כמו 'אם אפגוש את אלוהים' ו'Jah's Wish'. הוא קיים בסביבה הקרובה שלי".
גם "כיפת ברזל" מככבת אצלך בטקסטים.
"כן, בשלושה שירים. אני מעריץ גדול של מערכת 'כיפת ברזל'. גאה בה מאוד. היא גיבור העל של הדור שלנו. כאילו, בואו, תירו עלינו. זה מטורף. בצוק איתן גם נסענו לנגן לחיילים שם".
• • • • •
הטענה המרכזית שהושמעה על ידי מבקרים כלפי התקווה 6 היא שהטקסטים שלה שמרניים מדי, ולא מספיק חתרניים. אבל מי שיעיין בשירים לאורך הקריירה, ובייחוד באלבומם האחרון, ימצא שם לא מעט שורות עם אמירה ואפילו מחאה.
להיטם הגדול "משהו נעים לנשמה", שפותח את האלבום "הכל עוד לפניי", מספר על חדשות קשות, מלחמה שתכף תתחיל, ישראל, סוריה, לבנון ואזעקות, לצד ביקורת כלכלית־חברתית על חוסר היכולת לרכוש דירה. שיר אחר באלבום נקרא "שלום" ומדבר על הכמיהה אליו. נדמה שגליקמן נאמן לשורה שכתב: "לנסות לשנות כמה סדרי עולם, להשאיר חותם, להיות טוב עם כולם".
"כתבו שהאלבום הזה קונפורמיסטי, אבל המבקר לא צלל למילים. תמיד יהיו כאלה שיגידו שאני לא מספיק חתרני, אבל אני לא זוכר שכאשר החלטתי להיות מוזיקאי חתמתי על טופס שמחייב אותי להיות רדיקלי או לדפוק על השולחן. בכתיבה שלי אני תמיד מביט מהצד, מנתח ומתייחס, מתעד מה שאני רואה ומרגיש. לא מרגיש צורך להיות מחאתי רק כי אני עושה רגאיי. אני לא הדג נחש, שאני מעריץ, אבל שונה מהם. משווים בינינו כי אנחנו להקות גרוב, אבל לכל אחת יש את הייחוד שלה.
"אתה יודע כמה אומץ צריך היום כדי לכתוב שיר על שלום? היום שלום הוא לא אופציה בכלל, וזה מצער אותי ממש. כמה שזה קלישאתי ותמים, אני חושב שאנשים יעדיפו שלום על פני מלחמה. לא מאמין שיש אדם שלא רוצה לחיות בסבבה עם כולם.
"אני תמיד מתרחק מעימותים ומאש, אוהב להסתדר עם כולם. החלום שלי הוא שיהיה אפשר לקחת אוטובוס ולצאת ל'טוּר' מפה לאירופה. אין לי ספק שגם השכנים מסביבנו היו רוצים לבלות סוף שבוע בתל אביב ולא אכפת להם מה המנהיגים שלהם אומרים. איזה מדהים זה היה אם הגבולות היו פתוחים והיינו נוסעים לסוריה לאכול חומוס".
כאשר אני שואל אותו אם יסכים לשיר את השיר בעצרת שלום, משיב עמרי: "אם העצרת תהיה בלי פרובוקציות ובלי הזדהות פוליטית, אלא משהו נקי שאני מאמין בו - בשמחה ובגאווה".
יש לכם המון שירי "אנחנו". לאלבום הרביעי קראתם "קול ישראל" ולזה שאחריו "הכי ישראלי".
"כן, אני כותב שירים חברתיים, עם חוויות שכולם יכולים להזדהות איתן. אני גם מאוד אוהב את המדינה, את האדמה, את האנשים ואת הנופים. אוהב לטייל. מה שאני הכי אוהב בהופעות זה הנסיעות בכל הארץ. אני גם תמיד מעדיף חופשה בישראל.
"חשוב לי שנישאר כאן, שתהיה מדינה יהודית בארץ ישראל. הבעיה היא שזה נהיה מובן מאליו, וזה לא. מחר המדינה הזאת יכולה לא להיות. זו התחושה שלי. מי חותם לי שהילדים שלי יוכלו לחיות פה בנוח? אני אדם חרדתי, תמיד פסימי, כדי להיות מוכן לכל צרה שתגיע. אני באמת מפחד שהמדינה לא תתקיים.
"סבא וסבתא שלי, שניהם מוורשה, היו בשואה, הוגלו למחנות עבודה ברוסיה, וכל המשפחות שלהם נספו. אני חושב עליהם הרבה, לא רק בימי הזיכרון לשואה. זה משהו שאני הולך איתו, שהמובן מאליו הזה לא צריך להיות מובן מאליו. בגלל מה שעברנו, בגלל ההיסטוריה".
אז אתה בעד שלום, או רק חרד לקיומנו?
"זה לא אמור להתנגש. זה העניין. אנחנו יכולים להיות פה, וגם יכול להיות שלום. זה לא אחד על חשבון השני. לא יכול להיות שיש מישהו שלא רוצה שלום".
שלי: "גם כלפי הלהקה אנחנו חרדתיים. מרגישים שזה לא מובן מאליו, למרות שהיינו פעמיים 'להקת השנה'. אנחנו כל הזמן דרוכים, כל הזמן על המשמר, חושבים איך לשמר את ההצלחה שנקרתה בדרכנו".
עמרי: "מבחינתנו כל הופעה היא נס. זה לא מובן מאליו שמגיע קהל, כי ראינו מה זה להיות להקה מדשדשת. כשאני רואה אדם אחד בקהל שמפהק ולא בעניין, זה משגע אותי. אני חייב לכבוש את תשומת הלב שלו. זה התפקיד שלי כאמן.
"הרבה שנים רצינו להיות להקת השנה. עשר דקות אחרי שקיבלנו את התואר, כבר חשבנו מה עושים הלאה. אנחנו לא רוצים למחזר את עצמנו ולעשות שוב אותם הדברים. אנחנו בתחושה שאנחנו עדיין צריכים כל הזמן להוכיח את עצמנו ולשמור על מה שהשגנו. אם תראיין אותנו שוב בעוד עשר שנים, אז מבחינתנו הצלחנו. שרדנו במה שאנחנו אוהבים לעשות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו