ורדה רזיאל ז'קונט || בת 76. נולדה ומתגוררת בתל אביב. פסיכולוגית, סופרת, עיתונאית ואשת תקשורת. נשואה לסופר אמנון ז'קונט. אמא לנטליה (54), וסבתא לדנה, אבנר ויואל (יויו). מעבירה את ההרצאה "ורדה רזיאל ז'קונט בשידור חי" ומגישה תוכנית רדיו שבועית ב־103fm.
מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?
"היום ואתמול - וכל יום, וזה בן זוגי. אמנון מעורר בי השראה באופן שהוא לוקח אחריות על החיים. יש משהו מידבק בהומור שלו, בשילוב של כובד ראש ומצחיקות. וגם האהבה שלו כלפיי מעוררת בי השראה".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בקיבוץ?
"לפני כשנה הייתי עם אמנון בקיבוץ בית שאן. הוא נתן שם הרצאה על ספרו האחרון ביום חורף והלכנו בבוץ, וזה הזכיר לי את נעוריי באיילת השחר. הייתי בנח"ל וחייתי בשני קיבוצים, באיילת השחר וביפעת. אני שתלתי את הדשא ביפעת כשזה היה קיבוץ חדש, ואחר כך זרקו אותי מהגרעין שם כי אמרתי שאלך לאוניברסיטה ולא להגשמה. כנראה מאחורי זה היה חוסר סימפטיה כלפיי, אחרת לא היו זורקים אותי. עשו הצבעה עלי ואחריה עברתי לכפר עזה והלכתי ללמוד. כשאני פוגשת את החבר'ה היום, אף אחד לא זוכר את האירוע הזה".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר?
"הצחקת אותי. אני חיה בקריאת ספרים. כרגע אני קוראת שני ספרים במקביל: 'ממשלות ישראל לדורותיהן - החלטות חכמות והחלטות מטופשות', מאת דן קורן ויחיאל גוטמן, והשני זה ספר שאני קוראת בחשדנות מסוימת, 'ישראל סיפור הצלחה'".
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"אני לא רואה סדרות, אך לפני זמן מה מישהי שכנעה אותי לראות את 'שקרים קטנים גדולים'. ראיתי אותה תוך כדי עשיית דברים אחרים כי לא היתה לי הרבה סבלנות אליה, וגם כי היה לי ניחוש מה יהיה הסוף. בסך הכל לא התחברתי".
מתי בפעם האחרונה צילמת?
"אתמול בלילה. התחביב שלי התחיל ב־1983, כשהלכתי לשני קורסים של צילום. אהבתי במיוחד לצלם את בתי ואת אמנון, אבל זה כל כך נמאס עליהם שעברתי לצילום עצמי, וצילמתי את עצמי בכל מצבי החיים. זה היה לפני עידן הסלפי, כך שמבחינתי המצאתי את עידן הסלפי. עבדתי עם מצלמה עם השהיה וצילמתי את עצמי כותבת, קוראת, מבשלת ומסירה שערות מהרגליים. הלילה השינה ברחה לי אז צילמתי את עצמי במטבח אוכלת בייגלך בכותונת לילה, אבל בדרך כלל אני מצלמת כיום את הגינה, את הנכדים ואת במבי הכלב".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"ב־1965, כשהייתי בלונדון. התחלתי ללמוד רוסית, סתם כי בא לי. אני יודעת כמובן עברית ואנגלית היטב, ולמדתי גם קצת צרפתית באוניברסיטה, ואני מבינה אביסלה יידיש בגלל הוריי, שדיברו יידיש כדי שלא נבין. לימוד הרוסית שלי הסתיים בזה שהתחלתי להאזין לאופרה ברוסית 'הנסיך איגור'".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני בוכה בקלות רבה, ולכן זה משהו שאני לא זוכרת. בתקופות מסוימות בחיי בכיתי כל כך הרבה, עד שהחלטתי לקחת כדורים פסיכיאטריים, שעזרו לי מאוד".
מתי בפעם האחרונה עלית על מטוס?
"לפני שנתיים, טסנו לאיסטנבול, אני ובן זוגי. מעולם לא טסתי עם מישהו אחר. היה טיול נהדר, סוף שבוע כזה, קצר ונחמד. היום אנחנו לא טסים הרבה. שדות תעופה ותורים - לא בא לנו עליהם".
מתי בפעם האחרונה אהבת שיר חדש?
"לפני הרבה שנים. אהבתי את שירי הביטלס, אבל לא היה אחד מהם במיוחד, היו הרבה. לא היה שיר שכבש אותי בשנים האחרונות. אני מכורה למוזיקה קלאסית".
מתי בפעם האחרונה העברת שיעור בכיתה?
"כשהייתי בת 27, והייתי מורה בבית ספר אקסטרני במשך שנה. הייתי עצלה ולא אהבתי להכין מערכי שיעור, וגם רדפתי את התלמידים המעתיקים. היה לי אז תואר ראשון בספרות עברית ואנגלית, והבנתי די מהר שאסור לי להיות מורה, שזה לא בשבילי. חיפשתי בהמון להט אחר מקצוע שאוהב בכל נפשי, וכך החלטתי ללכת ללמוד פסיכולוגיה".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"אני כל הזמן מרגישה שאני לומדת. זה מתבטא בהתעמלות - שם אני ממש מגלה תנועות ותנוחות שלא הכרתי, או בלמידת האנשים החדשים שאני מייעצת להם, וגם בקריאה. אני כל הזמן קוראת דברים חדשים לי, ואני יודעת שאשכח 90 אחוז".
מתי בפעם האחרונה השתתפת בקונצרט?
"בשנת 2004. ניגנתי לפני קהל את החלק הראשון מתוך הקונצ'רטו לפסנתר של שומן, עם תזמורת הקמפוס באולם אריסון בתל אביב. העיניים שלי בורקות, והן היו צריכות להתמלא עכשיו בדמעות, כי החזרות לקונצרט הרסו לי את הידיים באופן בלתי הפיך. היה לי 'מרפק טניס', אבל מכיוון שהמשכתי לנגן זה הפך לפגיעה עצבית חמורה. אמות הידיים שלי היו כמכוות אש, שרפו לי, וזה מחלים מעט מאוד. אחר כך הייתי באבל שנים על זה שאני לא יכולה לנגן יותר. לפני כשלוש שנים הרגשתי שהידיים שלי קצת משתקמות, וחזרתי לנגן בבית. מאז הנגינה ממלאה אותי אושר אמביוולנטי, כי אני תמיד צריכה להיזהר על הידיים ולא יכולה לנגן בפראות שאהובה עלי".
מתי בפעם האחרונה בילית עם בתך?
"השבוע. פעם בשבוע אני באה אליה לאכול. אנחנו מדברות בטלפון כל יום".
מתי בפעם האחרונה כתבת שיר?
"מעולם לא עסקתי בכתיבת שירה, אבל לפעמים אני שולחת הודעות ווטסאפ בחרוזים. לא מזמן כתבתי למישהי אהובה עליי: 'ונמנעתי מפומבי לצאת בהכרזה/ עד כמה התפעלתי מקלות החריזה/ עדיף לכתוב ולפרסם סיפורים/ מבלי לחכות למות ההורים/ צפצפתי על הלייק של המשורר הלאומי/ ויאללה עם הפרסום הזול של אמי/ ותרי על המחויבות לשנינות לשונית/ תמרדי ברצון לספרות גאונית/ תשפכי סתם את קשקושי נשמתך/ תתעלמי מביקורתם של בני משפחתך/ החברות והחברים, מי הם בכלל/ ומבקרי הספרות הם מיעוט אומלל... כיתבי שטויות/ דברי גלויות/ מאחורי כל סוד יש סוד אחר/ עומק נשמתך תמיד יישמר', והוספתי: 'שולחת מבלי לערוך או לשכלל/ את אוסף השטויות שהצלחתי למלל'".
מתי בפעם האחרונה חשבת על המוות?
"אני חייבת להודות שכמעט יום־יום. כשאני קוראת או שומעת שאומרים 'בשנת 2030 יהיה כך וכך במדינה', אני אומרת לעצמי, 'אני כבר לא אהיה שם'".
מתי בפעם האחרונה פגשת חברה מהעבר?
"היתה לי חברות נפלאה עם מישהי בשנות השלושים והארבעים שלי. היא היתה בעיניי החברה הכי נהדרת שלי, ומסיבות שלא היו מספיק מובנות לי היא זרקה אותי. לפני כמה חודשים הרמתי אליה טלפון, אחרי שנים של נתק, והיא שמחה. מאז אנחנו נפגשות באופן קבוע".
מתי בפעם האחרונה שמרת על הנכדים של בן זוגך?
"לאחרונה בכלל לא. לפני כשנה וחצי היינו לוקחים אותם בכל שבוע מן הגנים. אמנון היה נחשב לטייס ואני הייתי הדיילת של המבצע. היינו לוקחים אותם אלינו, מאכילים אותם בעוגיות וממתקים, רצים אחריהם בגני שעשועים, ומה לא. הוריהם בנו את ביתם בתקופה ההיא והיו עסוקים. עכשיו יש יותר שמרטפים, אך אנחנו עדיין בתמונה. ניסיתי גם ללמד את הנכד הגדול, שהוא בן 5, לשחק בדמקה כדי להעמיק איתו את הקשר. אבל אחרי השיעור הראשון נמאס לו ואין יותר".
מתי בפעם האחרונה עוררת פרובוקציה?
"ממש עכשיו, כשכתבתי פוסט פרובוקטיבי על הסרט 'פוקסטרוט', שבו קראתי לאנשים לא ללכת לראות את הסרט הזה. אבל האמת שמאז שעברתי לשדר ברדיו רק פעם בשבוע, לא חשוב איזה דברים פרובוקטיביים אני אגיד, העולם לא מתעורר. רק כשהייתי בשידור חי כל יום נטפלו אלי - הגנת הילד, הפמיניסטיות הרדיקליות, הסיינטולוגים, הרשות השנייה - כאילו אני פיגוע מהלך. וזה היה כששידרתי תשובות הכי רציניות לפי תומי".
מתי בפעם האחרונה יצאת לטיול עם במבי?
"הבוקר. במבי הוא בייגל מעורב בתחש בן 10, שנמצא אצלנו ממארס 2015. במשך 33 שנים של היכרותנו אמנון ביקש כלב ואני לא הסכמתי - עד שנשברתי. אמנון היה במצב רוח לא טוב, וכששאלתי מה ישמח אותו, הוא אמר 'כלב'. הוא נסע לאזכרה של חברה טובה שנפטרה, ומשם המשיך למכלאה ואסף את הכלב שראה באינטרנט. הוא התעקש עליו, ומהרגע שבמבי הגיע לביתנו הבנתי שאי אפשר לא לאהוב אותו. אנחנו מדברים עליו כעל אדם שהוטל בו כישוף. הוא לא כלב, אלא בן אדם. הוא ערמומי, מחושב ואינטליגנטי".
מתי בפעם האחרונה עברת ניתוח פלסטי?
"באוגוסט האחרון. לא ממש ניתוח, אבל סוג של פרוצדורה לא שגרתית. בדרך כלל אני לא הולכת לקוסמטיקאית, אבל כן הולכת על שיפורים בגדול. נמאסה עלי נפילת הבולדוג של הלסתות, ועשיתי כבר שני ניתוחים בעבר - בגיל 58 ובגיל 66 - והייתי מאושרת מהם מאוד. הקיץ באתי למנתח הוותיק שלי ואמרתי לו שאני לא סובלת את הנפילה הזאת בפנים שלי. הוא הציע לי כל מיני מילויים, בכל מיני חומרים טובים, אבל אמרתי לו שאני לא רוצה להיראות כמו פיתה. ביקשתי ממנו 'תחתוך ותתפור'. וכך היה. משהו קטן אבל כיפי, ששוב גרם לי הרגשה טובה".
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"בגיל 20. אחרי כפר עזה נזרקתי לקורס קצינים. הייתי מזכירת מפקד בה"ד 1, כשהשָׁליש היה פואד. לא היה לי שם מה לעשות כמעט, אז קראתי ספרים. אחר כך עבדתי שבע שנים בחיל האוויר בתור אחראית על סדנאות למיומנויות פיקוד ויחסי אנוש. הסתובבתי בכל הארץ והעברתי סדנאות לטייסים. כל כניסה שלי לסדנה היתה מלווה בכך שאישה, אזרחית, נכנסת לתוך קבוצה של חיילים ללא הזמנה - ואני הייתי אמורה להפעיל אותם וליצור אווירה של קירבה ואינטימיות. זה היה מאוד קשה".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"בשישי האחרון. זה היה השיעור הקבוע שלי בקאנטרי. אני עושה פלדנקרייז באופן קבוע, שוחה, והבוקר עשיתי התעמלות כשרצתי אחרי במבי".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"יש לי תחושת כישלון יומיומית, כשנשמטות מהדיסק שלי מילים שהיו חלק מהרפרטואר שלי. פתאום אני לא זוכרת אותן, וזו תחושה מגעילה ומפחידה. כמו כן, יש לי המון כישלונות יומיומיים שנובעים מפיזור נפש. לדוגמה, קבעתי מאתמול להיום עם מישהי שבאה להתייעץ, וכמובן כתבתי ביומן באופן מסודר. רק שלא זכרתי להסתכל ביומן - מה כבר יש לזכור מאתמול בערב להיום בבוקר? - והאדם מופיע בדלת ואני לגמרי לא מבינה מה הוא מחפש".
מתי בפעם האחרונה בדקת את יתרת העו"ש שלך?
"אתמול. הבנק שולח לי מסרון בכל שבוע".
מתי בפעם הראשונה כתבת יומן?
"בגיל 11. כתבתי את יומנה של מי"ם - 'מפלגת ילדות מאוחדות'. היינו קבוצת בנות, ואני הייתי מזכירת הקבוצה וההיסטוריונית שלה עד שהקבוצה התפרקה. אני שומרת את היומן הזה, פנקס סגול קטן, עד היום, והוא במקום זמין. בגיל 15 התחלתי לכתוב יומן אישי ומאז אני כותבת יומנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
