ב־2001 שחרר ארקדי דוכין לרדיו את אחד משיריו היפים ביותר, "בודד בודד", והקדיש אותו לרעייתו סימה לוי־דוכין. "ראי אני בודד בודד", הוא שר שם, "אבל חשוב לי שתדעי, את הופעת מולי ברגע בו, כמעט איבדתי את עצמי, ועל זה מגיע פרח, אחד לך, אחד לי. השיר הזה מוקדש לך סימה, בשבילך אקטוף כוכב, סימה שאותי הקסימה".
אבל השיר הזה לא היה היחיד שנולד מתוך מערכת היחסים המקסימה והמורכבת הזאת. "יש גם שיר קשה שנכתב עלי", מגלה סימה, "קוראים לו 'הוא ואני'. 'אני יכול להיות גס, לא מנומס, שם פס, דופק פנס..."
ארקדי: "לירוק עלייך..."
סימה: "'לירוק עלייך...' זה כשעצבנתי אותו. וואלה, יצא לו שיר, מה אני אגיד לך, שיר טוב. שיר רוק לפנים. דרך אגב, כששואלים אותי על שיר ספציפי אם הוא נכתב עלי, אני תמיד אומרת כן, ואני משקרת. מה, אני אגיד לא? אני אגיד 'ברור, זה עלי'".
כבר יותר מ־20 שנים שהם ביחד. רבים, ובעיקר אוהבים. מתגוררים בגבעתיים, הורים למאי (12) ולים (6).
הוא - בן 54, יליד בלארוס שעלה עם הוריו לקריית ים בגיל 15, לא התקבל ללהקה צבאית, שירת כלוחם טנק ("לרוב זו תקופה שאני רוצה לשכוח. מצד שני, בלי זה לא הייתי יכול להיות ישראלי"), ואז הקים עם מיכה שטרית את "החברים של נטאשה", אחת הלהקות הישראליות האהובות והמשפיעות בכל הזמנים. בהמשך פנה לקריירת סולו מצליחה.
היא - בת 45, ילדה למשפחת עולים מעיראק משכונה ג' בבאר שבע, ששירתה בנח"ל ותמיד חלמה להיות זמרת. בשנה שעברה הוציאה אלבום בכורה בשם "חשופה", בד בבד עם ניהול הקריירה של בעלה, ומאז היא מופיעה עם שיריה (המופע הקרוב באברקסס בתל אביב, ב־8 בנובמבר).
כבר יותר משלוש שנים שהפקת התוכנית "מחוברים" מחזרת אחריהם. הם סירבו, והתלבטו, ושוב סירבו, עד שהפעם נעתרו. חולקים את המסך, בין השאר, עם אמיר פרישן גוטמן ז"ל ובן זוגו ינאי. בהתאם לרוח התוכנית (שלישי עד חמישי ב־20:15 בהוט 3), חלק מהציטוטים בכתבה לקוחים משיחה שקיימו בני הזוג עבור הכתבה.
"כשהציעו לנו בפעם הראשונה להשתתף, סימה חששה להכניס את המצלמה לאינטימיות שלנו", נזכר דוכין. "מערכת היחסים שלנו בזמנו היתה מעורערת יותר, היום היא הרבה יותר יציבה. לכל זוג יש עליות ומורדות, ובאותה תקופה הרגשנו שאנחנו קצת יותר חלשים".
ועדיין, אחד הרגעים המפתיעים בעונה הנוכחית מתרחש כבר באחד הפרקים הראשונים, שבו אתה עוזב את הבית למשך כמה חודשים.
"נכון שאני עוזב את הבית בסדרה, ואני לא עושה את זה בגלל הסדרה, אלא בגלל משבר שבאמת היה. להפך, אם הייתי מצלם את האורגינל של מה שקרה שם, זה היה נראה כמו בית משוגעים. המציאות עולה על כל דמיון, ויש דברים שאי אפשר לצלם".
מה קרה שם?
"הפיצוץ היה על החינוך של הילדה. בכל פעם שאמרתי לה משהו היא לא הקשיבה לי, ולא הצלחתי להגיע להבנה, והאישה אמרה, 'לא נורא'. זה עלה לי עד כאן, כי עוד רגע הילדה היתה עושה לי אסלה על הראש, והחלטתי לעצור הכל ואמרתי שאני הולך לנוח ולקחתי דירה. יותר מאוחר חזרתי הביתה".
סימה: "אני וארקדי רבים באופן קבוע על זה שהוא לא מפרגן לי. כשאני רוצה לצאת לאנשהו, לחברות למשל, או כשאני רוצה לנסוע לבאר שבע לצלם את הריאליטי שלי - יש לי רעיון לריאליטי - אז הוא תמיד אומר לי לא. הוא לא יודע לפרגן לי, להגיד, 'לכי, צאי, צלמי את הריאליטי הזה שלך שאת כל כך רוצה, אני אהיה פה עם הילדים'.
"ממה אתה נרתע? הילדה גדולה, היא כבר לא צריכה אותך, והילד, סבבה, שים לו טלוויזיה והוא יירדם מולה. מה הלחץ? מה הפחד שלך להיות כמה שעות עם הילדים? הוא תמיד אומר לי, 'תביאי בייביסיטר', אבל לא תמיד יש בייביסיטר בשלוף.
"עם חיות יש לי יחסי אהבה־שנאה. אני לא רציתי כלב, וארקדי והילדים כפו עלי מלטז. בסוף אני זאת שמוציאה אותו לעשות את הצרכים ומטפלת בו. זה מדכא אותי ומתסכל אותי, אבל אני זורמת".
ארקדי: "אנחנו רבים כמו כל האגואיסטים, על איזשהו רצון שלרגע אנחנו מרגישים שהצד השני לא מבין. הרבה פעמים אנחנו מחפשים אחד בשני את האמא ואת האבא החסרים כדי שיבינו אותנו, בשביל שכאילו ייקח אותנו על הגב. אבל בגדול, לצערי, היא תמיד צודקת".
סימה: "יש תקופות קשות, שהוא לא נמצא כי הוא כל היום באולפן, מקליט, ואז הוא מאוד חסר בבית. לילדים. כשהוא מגיע הביתה, אז הוא כבר עצבני ועייף, ומוציא עלינו את הקריזה. הוא תמיד מכניס את העבודה לתוך הבית. גם כשהוא כבר מקלח את ים, הוא בטלפון עם מישהו, וזה מדכא ומבאס אותי.
"החלום שלי הוא שנהיה משפחה מאוחדת, רגועה ולא עצבנית. שנדע להפריד בין העבודה למשפחה, ולא להכניס את העבודה הביתה".
ארקדי: "תגידי גם כמה דברים טובים".
סימה: "יש גם תקופות מגניבות, שהוא מנגן בסלון, שר שירים יפים, כותב שירים ומבשל לנו אוכל טעים. בימים שהוא מבשל לי את הפסטה הטעימה שלו ברוטב עגבניות בסגנון אסיאתי עם ג'ינג'ר, דבש ושום, אני הרבה יותר אוהבת אותו. בימים שהוא מרדים את ים, אני ממש אוהבת אותו. ובימים שהוא צוחק ומחבק את מאי, אני עפה עליו.
"ככה אנחנו, הנשים, קל לרצות אותנו. כשאתם נחמדים לילדים ואתם מביאים אווירה טובה הביתה, אנחנו אוהבות אתכם. כשאתם לא, אנחנו פחות אוהבות אתכם".
• • •
מה בעצם עומד מאחורי ההחלטה שלכם להיחשף בצורה כזאת?
ארקדי: "עשיתי את זה כי אני רוצה שיכירו אותי. אנחנו בעידן שאנשים רוצים לראות מה מסתתר מאחורי האמנים, וזה היה אחד השיקולים. צריך לשחק בתוך המשחק הזה, אם כי עדיין יש יוצאי דופן. לא נראה לי שברי סחרוף היה עושה את זה, הוא עדיין מסור יותר לפרטיות שלו".
סימה: "אני מודה שיש לי יחס של אהבה־שנאה לפרסום. אני מאוהבת באנונימיות ובשקט, אבל לפעמים אני מקבלת יחס מועדף, כי אני אשתו של ארקדי והוא בן אדם אהוב, ויש בזה גם כיפיוּת. אני רק מקווה שהתגובות ברחוב לא יהיו לי קשות מדי".
עד כמה הרגשתם נוח מול המצלמות?
ארקדי: "מאוד. השתדלנו להיות הכי אמיתיים שיש, לא לזייף. אמנם היו אג'נדות שרציתי להראות ונשארו בחוץ, אבל הם גם לא כופים עליך חומר צהוב".
אילו אג'נדות, למשל?
"אני לומד קבלה כבר 15 שנה וניסיתי להראות את השיחות שלי עם הרב שלי, אבל זה נשאר בחוץ. אני מבין שהם גם צריכים לענות על הצרכים של הציבור".
העניין הכלכלי היווה שיקול?
"גם, אבל לפני כמה שנים קיבלנו הצעה לא קטנה ויפה, ואז זה לא הזיז לסימה, ואני כיבדתי אותה. רק אחרי שהסכמנו נפשית, התעקשנו על כסף".
כבר בזבזת אותו?
"זו דרכו של כסף, הוא נבלע מהר. אני משקיע באלבומים לבד, והגעתי לתוכנית עם חובות קטנים. אבל אני עצמאי ואני משלם ללהקה, ויש עסק לתחזק".
אחד הקונפליקטים שלכם מול המצלמות הוא הבזבזנות שלך. זה מוטיב חוזר?
"לא יודע. אני חושב שאלה בעיקר זיכרונות מהעבר, כשבשביל ההשראה הייתי קונה כלי נגינה. אבל אני כבר לא שם. עכשיו קניתי סטודיו בפלורנטין, כי אני רוצה להתערבב ולהיות בקבוצה של חבר'ה צעירים. אבל הפעם זו בזבזנות שיש לה ערך, כי מחר זו יכולה להיות דירת הרווקים של הבת שלי. לפעמים אני מקליט אלבום והוא עושה חוב של 700 אלף שקל, אין מה לעשות".
אתה מעורב בענייני הכספים? מחושב?
"עם הבגרות האיטית שלי זה חשוב לי יותר, כשאתה לבד אתה יכול לשכב על החול החם. אבל אני אף פעם לא החסרתי כלום מהמשפחה, לא סיכנתי אותם, וזה אף פעם לא בא על חשבונם.
"יש לנו בית שאנחנו משלמים עליו משכנתא, אבל לא באו לעקל לנו חלילה או משהו כזה. היום הבזבזנות היא לגמרי מקצועית. עכשיו, נניח, קניתי מכונת תופים. אבל לא מדובר בדברים גדולים, ובטח לא בהימורים ושטויות".
סימה: "זה חלק מהיופי של ארקדי, הנדיבות וחוסר הקמצנות. אין אישה שלא תתאהב בגבר שהוא לארג', ואין אדם שלא יתאהב בלב גדול כמו של בעלי. אבל אני חושבת שלפעמים הוא יכול לבזבז המון כסף מתוך איזו ריקנות וחוסר, וזה מבאס אותי. הייתי רוצה שנצליח לחסוך לילדים, ואולי אפילו לקחת את הכסף ולתת לאנשים שקשה להם. אני לא יודעת למה צריך לבזבז כל כך הרבה על חומר".
"הניגודיות שלנו היא הסוד של הקשר והעוגן הכי חזק". הדוכינים // צילום: עדן שוחט
כשצופים בסדרה, אי אפשר שלא לשים לב לשוני ביניכם. איך בכל זאת הזוגיות הזו עובדת?
סימה: "אני מכירה את ארקדי כמו את כף היד שלי. אין דבר אחד בו שאני לא מכירה. אני כבר קוראת את המחשבות שלו. גם כשהוא מתלהב מכל מיני דברים חדשים, אני קולטת אותו. גם כשהוא מתלהב מבחורות חדשות, אני קולטת אותו. אני פשוט קולטת".
ארקדי: "הניגודיות שלנו היא הסוד של הקשר והעוגן הכי חזק. אם היינו מאוד דומים, לא היינו מחזיקים מעמד. אני הצד היותר מסובך בקשר, והיא מאפשרת לי את היציבות. יש בסימה משהו נורא יפה, כי היא בן אדם בלי גיל. היא פשוט ילדה נצחית, והיא גם מכניסה את זה הביתה. את הרוח הצעירה הזאת, את החיוך, שהוא הופכי לי, כי אני לא בן אדם מחייך. אני חושב שבלי החיוך שלה הייתי מזדקן מזמן ולא שורד".
ואיפה אתה מסייע לה ותומך בה?
"קשה לי להגיד על עצמי, אבל אנחנו משפיעים אחד על השני דרך טיפול זוגי ופסיכולוגי ביחד ובנפרד, וזה משהו שאני הבאתי לתוך הקשר. בכנות - היא מחזיקה אותי יותר. לי אין את העוצמות האלו להחזיק אותה ככה. אולי כי היא אישה ויש לה יותר יכולת הכלה מאשר לי".
הרבה מחוברים לשעבר סיפרו על תהליך אישי שהם עברו מול המצלמות. איך זה היה אצלכם?
ארקדי: "זה קידם אותי המון. ברמה האישית זה נתן לי לראות כמה אני בן אדם דומה לאחרים, גרוע, אגוצנטרי, בורח מסבל ורודף אחרי התענוג. אני הרבה פעמים שוכח לפרגן לאנשים סביבי. לפעמים צריך לתת מחמאה קטנה של שני משפטים - תודה, כל הכבוד.
"אין לי את זה בדנ"א, אני מאוד קשה. חונכתי להיות בן אדם שהוא בַּלוּפ של עצמו, והבנתי שאם לא אלמד לתת מחמאות לפעמים, אני אהיה מאוד בודד, בלי חברים. חוכמת הקבלה אומרת שאם לא נאהב אחד את השני, נמות. בנוסף, ההשתתפות בסדרה הזיזה בי כמה דברים במוח שלא הצלחתי להזיז קודם".
מה, למשל?
"הייתי בשכחה או בהדחקה של כל מה שקשור לפיזיות ולמשקל, והבנתי שאני רוצה לעשות שינוי, גם כי במהלך הסדרה אני חוטף משהו בריאותי מאוד מסוכן, וירד שם איזה אסימון.
"החלום האמיתי שלי זה להיות רזה יותר, בריא יותר. לא שאני חולה, אבל נגיד, לא להשתמש בסוכר ובלחם. ומייד אחרי זה לקחת את הילדים שלי לפעילויות יותר פיזיות, לדוג, אופניים וכאלה.
"אני משתדל לשמור על כושר, לשחות, ולאכול פחות, כי אני מכור לאכילה. לדעתי זה לא פחות גרוע מאלכוהול והרואין. אתה מתמסטל מזה בדיוק באותה צורה, ואתה מת מזה באותה צורה".
ניתוח לקיצור קיבה בא בחשבון?
"כל עוד זה תלוי בי, אני מנסה להימנע מזה. מפחד לאבד שליטה. אני לא אוהב הרדמות, ולא אלך לשם מרצון. חוץ מזה, הניתוח יושב הרבה על הוושט, ואני מאוד מפחד על הקול. אני גם מרגיש שפסיכולוגית, יהיה לי קשה להיות בסוג של כלא, שבו פתאום לא אוכלים. אני רוצה להגיע למצב הזה לבד".
סימה, מה התוכנית עשתה לך?
"'מחוברים' גרמה לי לדבר את עצמי, לשמוע את הקול הפנימי שלי. גדלתי קצת במנטליות של לא לדבר הרבה על הרגשות שלי. משפחה מקסימה, אבל כזאת שלא מביעה הרבה רגשות וקשיים. 'מחוברים' נתנה לי לדבר את עצמי ולראות את עצמי מול העדשה ולהבין מה אני אוהבת ומה אני רוצה, וזה עושה טוב לדבר את עצמך.
"חוץ מזה, קיבלתי את הבמה שהייתי כל כך זקוקה לה, את ההתפעלות. ההפקה המהממת נתנה לי מלא מחמאות ואמרה לי שאני מעניינת וחמודה, והבנתי שאני זקוקה להתפעלות הזאת, אני זקוקה לבמה הזאת. לא סתם אני מחפשת אותה במוזיקה".
איך הילדים שלכם הגיבו למצלמות?
ארקדי: "בשיא הכנות - הם שנאו את זה. אמרו, 'די עם ה'מחוברים' הזה, לא רוצים לראות את המצלמה'. אלה לא ילדים שרוצים פרסום".
הם צופים בסדרה?
"לא".
איזה מין הורים אתם?
"אני דאגן, פרנואיד אפילו. אני בא ממשפחה של ניצולי שואה, שבעצם כל הזמן חיו בהרגשה שמישהו יכול להיעלם, כי באמת נעלמו להם אנשים. ואני חושב שהתכונה הזאת הולכת אחריי כקארמה מאוד שלילית. פחד שמשהו יקרה, שמישהו יחלה, דברים של פולנים דאגנים".
סימה: "אני יחסית לא דאגנית, וכן נותנת המון חופש. אני לא כל כך אוהבת את זה, זה בעל כורחי, כי אני לא מצליחה להציב גבולות לילדים. זה קשה לי".
מה רע בחופש?
ארקדי: "גבולות זה יותר חשוב. למשל, כל הקטע של הפרעת האכילה שלי. אם היא היתה נתקלת בגבול מאוד ברור וחד מצד הוריי, הייתי לומד משהו יותר טוב על החיים. אמא שלי היתה מראה לי את האהבה שלה באוכל. ברגע שאני לא מציב לילד גבול, אני מסבך אותו עם העולם".
• • •
עכשיו סימה מתבקשת להכיל גם את התפנית המוזיקלית בקריירה של בעלה. "בשלוש השנים האחרונות אני מאוד אוהב את ההיפ־הופ", הוא מצליח להפתיע אותי. "אני רוצה להיות ראפר".
ארקדי דוכין עושה ראפ?!
"לגמרי. מצד אחד אני רוצה לשמר את העבר שלי ולתת לו את הכבוד במופע עם הלהיטים הכי גדולים, ומצד שני אני עושה ראפים באולפן. אני רק ביצה שבקעה בתחום הזה, אבל ראיתי הרבה היפ־הופ רוסי. זאת המוזיקה הכי מצליחה ברוסיה. אולמות של 30-20 אלף איש, שהיו שייכים למופעי פופ ורוק, מלאים היום במופעי היפ־הופ. גם בארץ שיר השנה הוא של נצ'י נצ'".
למה בעצם היפ־הופ ולא ז'אנר אחר?
"שתי סיבות. ראשית, זו אופנה שקל לתקשר דרכה עם נוער, בגלל המראה והגרוב. ושנית, זאת הזדמנות להגיד משהו. בהיפ־הופ יש פתח להגיד משהו בעולם הזה, שהדיבור בו הולך ומצטמצם. משפטים נהיים יותר קצרים, אינסטגרמיים. אין סבלנות לתוכן, אין סבלנות לרגש. כאילו יש לך כל הזמן דיבור כזה, אנשים עייפים, מדינה, פיגועים, מצב, אז בוא תן להם מוזיקה כזאת שלא מפעילה את המוח. אני מפחד מהיום שבו זה מה שישלוט, מוזיקה שרק אמורה להרפות את המאמץ על המוח. כי מוזיקה נועדה גם בשביל לחשוב".
מטקסטים רומנטיים ורגישים עברת לביקורת על היקום?
"גם ביקורת וגם סיפורים חזקים. טונה, למשל, מדבר על טראומות בבית ספר. זה אופנתי. בראפ אתה יכול גם לרקוד וגם לשמוע, זה יתרון מדהים. זה הפתח האחרון שדרכו יהיה אפשר להגיד משהו, כי הכל הולך ומצטמצם, ולדעתי זה עוד יותר יצטמצם עם השנים".
תשנה גם את המראה החיצוני בהתאם?
"אני רוצה לקעקע את שתי הידיים בקעקועים שיצהירו על האהבה שלי לישראל, למשפחה ולמוזיקה. אני צריך שזה יהיה קעקוע היפ־הופי, שמבשר על לידה מחודשת וגם על כבוד לעבר. פעם היה לי זלזול בעבר שלי, אולי הכחשה. היום אני חושב אחרת".
אז לא לְצפות יותר לבלדות על אהבה?
"אני אוהב הכל. בשבילי, המהות במוזיקה היא להמציא. יש אמנים שנמצאים בגובה, ומה שחשוב להם הוא לקדש את הגובה הזה, והם יעשו הכל כדי לשמור עליו. גם לי חשוב הגובה, אבל אני לא אעשה הכל כדי להישאר שם. כשעשיתי את 'מי אוהב אותך יותר ממני' ואחר כך סתרתי את עצמי באלבום אלטרנטיבי, זה כי היה לי אומץ. יכולתי להופיע היום בהיכלי תרבות, אבל הלכתי לחקור רוק".
אתה משתעמם מהר?
"לא. אחד האנשים שהכי עקץ אותי בלב כשהוא מת זה דיוויד בואי, כי הוא בדיוק מהאנשים האלה שהיה מאתגר את עצמו כל פעם לנסות משהו חדש. הלימוד והכנות היו הדלק שלו. החומר הזה שאתה מדבר עליו לא משעמם אותי, אבל את זה אני יודע לעשות טוב, ואני רוצה ללמוד לעשות עוד משהו".
אתה מביא בחשבון שהשינוי הזה גם יכול לא לעבוד?
"לאינדי יש שלושה נתיבים: הראשון זה לעזוב את הארץ ולנסוע לברלין, השני זה לזרוק לפח, והשלישי - שזה הופך למיינסטרים. הזמן יגיד למה יהפוך ההיפ־הופ שלי".
מה עם חו"ל, באמת?
"הרבה פעמים אני רוצה לנסוע לאל.איי כדי להצליח, כי אני מרגיש שיש בי את הכוחות הבינלאומיים. לצערי אני פחדן".
אחרי כל כך הרבה שנים בתעשייה, אתה עדיין אוהב את המקצוע שלך?
"קודם כל, זה באמת מקצוע מחורבן. אני חולה על מוזיקה, אבל שונא את היום שבו היא הפכה אצלי למקצוע. כי במקצוע אתה מתעסק בדרך כלל עם הכל חוץ מהיצירה. אתה מתחזק, אתה משלם משכורות, אתה דואג לכרטיסים, אתה מוודא שהיצירה שלך תישמר ושתקבל תמורה ושלא יגנבו. יש לי 700 שירים באקו"ם, ולצערי גנבו בעבר הרבה מהיצירות, ובניהול די כושל פספסנו הרבה כסף. אני גם קונטרול פריק ומעורב כמעט בכל דבר, ואני משלם על זה מחיר כבד מאוד".
לא נשמע מעודד במיוחד עבור אשתך, שעושה את צעדיה הראשונים בעולם הבידור.
"אני לא צריך להגיד לה את זה. היא אומרת את זה בכל פעם שהיא חוזרת מהופעה או מאיזה ניסיון לארגן מסיבת השקה או הוצאת דיסק. היא אומרת, 'וואי, ארקדי, עכשיו אני מבינה אותך, עכשיו אני מבינה על מה אתה מדבר. זה באמת חרא של דבר'. אבל אין ברירה, אני צריך גם לפרנס".
• • •
סימה, לא מספיק לך לראות את הסבל של בעלך?
סימה: "אני לא ממש רואה שהוא רק סובל. 50 אחוז מהזמן הוא נהנה לשבת וליצור באולפן, ולהקליט ולכתוב. רואים שזו ההנאה שלו, זה הכיף שלו. מעבר לכך, אני בטוחה שזה עוצר אותי, המחשבה שזה קשה וזה חרא".
ארקדי: "כאילו, את באמת חושבת שאת מסוגלת לשלם מחיר כמו שבעלך משלם? כל הדברים האלה - כל ההיעדרות הזאת מהבית, כל הצלילות, כל היחס הזה לכישלונות או להצלחות, שמאוד מטלטל - את באמת רוצה את זה? למה לא מספיק לך לשמור את המוזיקה בתור תחביב?"
סימה: "לא יודעת, זה בוחר בי לפעמים. כשאני שואלת את עצמי, 'טוב, מה אני אעשה?', לא עולה לי בראש משהו אחר. את כל הדברים האחרים שעולים לי בראש אני יכולה לדחות לפנסיה".
גם את הוצאת האלבום הראשון דחית ודחית. מרגישה קצת פספוס?
"כן, מרגישה פספוס גדול שלא הגשמתי מספיק את כל החלומות שלי. אולי ההורים שלי לא מספיק דחפו אותי אליהם ולא עזרו לי. זה לא שהם היו נגד, הם היו פשוט עסוקים מאוד. היינו שישה ילדים, והם עבדו קשה. אבל אני גם חושבת שכל דבר שאנשים עושים הוא סוג של הגשמה עצמית. להקים משפחה זו הגשמה עצמית, להכין שניצלים לילדים באהבה זו הגשמה עצמית".
ארקדי סיפר לי שפעם, כשהכרתם, בער בך איזשהו רצון להציל את העולם, לעזור לרעבים ולנפגעי אסונות טבע. את עדיין במקום הזה?
"האמת שאתה נוגע בפצע כואב, כי באמת זה מה שעניין אותי. תמיד רציתי לעזור לעולם. אבל יש לי מיליון חלומות, וקשה לי להוציא אותם לפועל. גם את האלבום שלי הייתי צריכה להוציא לפני שנים, והייתי צריכה כבר להיות על במות ולשיר ולשחק ולעשות את כל מה שאני אוהבת. בסופו של דבר, אולי נשאבתי לגידול ילדים ולבית, ולחיות עם אמן גדול כמו ארקדי זה תובעני. זה שואב".
• • •
גם הזוגיות המשמעותית השנייה בחייו של דוכין, עם מיכה שטרית, באה לידי ביטוי בריאליטי. חילוקי הדעות והמשברים של "נטאשה", שפורקה ואוחדה ושוב פורקה, אינם דבר חדש, אבל צפים שוב כשהמצלמה נדלקת.
"להקה זה כמו זוג", אומר דוכין. "אם היית מצלם חודשיים אחרי, היית רואה אידיליה, כי הדברים מתייצבים. בגלל שהתוכנית צולמה אחרי פרידה ארוכה, הכל היה טעון. זו דרכן של להקות".
"לי ולמיכה יש חברות לשעבר שמורה במצב טוב, כמו שמשמרים זרע בבנק הזרע". "החברים של נטאשה", 1988 // צילום: משה שי
ועוד עם שני סולנים דומיננטיים.
"מאז ומתמיד, ללהקות עם שני סולנים היה יותר קשה. כריס מרטין ב'קולדפליי' צריך להתווכח עם עצמו, וזה הרבה יותר קל".
איך היחסים שלך עם מיכה היום?
"יש המון כבוד, אהבה והבנה שעשינו משהו. אין הווה ואין עתיד. מיכה הוא לא בן הזוג שלי ליצירה העכשווית, לצערי".
זה משהו שעשוי להשתנות?
"אני אשמח תמיד".
מי לא רוצה?
"לטנגו צריך שניים. יש שם עניינים של סדרי עדיפויות, ועוד כמה".
יש לך מקום מיוחד בלב בשבילו, או שהוא עוד אחד מהחברים שלך לשעבר?
"בוא נגיד שאם אני יחסית יציב במקצוע הזה, 50 אחוז זה בזכותו. לא הייתי מגיע לכלום בלי מיכה. מצד שני, עד שלב מסוים. בשלב מסוים אני הולך עם אותן רגליים לבד.
"כל הנושא הזה הוא טעון וכואב. כבר 20 שנה שאנחנו כמעט לא עושים שום דבר חוץ מהקאמבקים האלה, ולא מצליחים לעשות יצירה משותפת.
"היום אין לנו מימוש עכשווי לחברות. יש לנו חברות לשעבר שמורה במצב טוב, כמו שמשמרים זרע בבנק הזרע".
אתם מדברים בטלפון?
"כן. יש רגעים שממש נכנסים למשהו חמים, אבל לא מצליחים להגיע לחלום חדש משותף, כי כל אחד עדיין תקוע בחלומות שלו. לא מצליחים לגרור אחד את השני".
עניין של עצלות?
"ממש לא. יש הרבה מטענים. היינו מעורבבים כמו משפחה, ועשינו הרבה טעויות בקשר, כי כשאתה ילד אתה עושה הרבה טעויות. מיכה יקר לי, אבל לצערי אין לי הרבה מה להגיד על ההווה שלנו".
הוא הסכים להצטלם לסדרה, או שזה היה משבר בפני עצמו?
"הוא הסכים, אבל כשזה נעשה אינטימי מדי וצעקני הוא היה חוטף קריזה ואומר, 'מספיק עם המצלמה הזאת', ואני מבין אותו. בגדול הוא הסכים, ואת שידור הפרק על הלהקה הוא אישר בלי לצפות בו בכלל".
אז מה בעצם הרעיון שמאחורי מופעי האיחוד המצליחים שלכם? שיקול כלכלי?
"תמיד יש לנו תקווה שייצאו מזה שירים חדשים. תמיד אומרים 'אולי הפעם'. אבל הפעם אני אתן לעצמנו מחמאה, ואני יכול להגיד שבאמת הצלחנו להופיע טוב ולמצות את הדבר הזה. מבחינה כלכלית, הסיבוב האחרון היה סופר מצליח, וכל הכרטיסים נמכרו. פשוט לא דיברנו על חומר חדש, אז היה הרבה שקט. אבל איך שמתחילים לדבר על שירים חדשים, הכל מתפוצץ".
ניסיתם ללכת לטיפול קבוצתי, אתה והנטאשות?
"כן, הלכנו יחד לפסיכולוג ממש לאחרונה. אני לא יכול לפרט, כי זה לא רק שלי וזה מאוד אינטימי, אבל בוא נגיד שזה התפוצץ כשהתחלנו לדבר על שירים חדשים. זה היה מעניין".
• • •
בתחילת השנה יצאת בטענות קשות נגד גלגלצ. במכתב לשר הביטחון ליברמן כתבת שהתחנה "משמידה את התרבות הישראלית", ושיצירות רבות שלך "נחסמות באופן בוטה" באמצעות שיטת הפלייליסט. אתה עדיין כועס?
"זו היתה פליטת פה שאני מצטער עליה. רגע של תסכול אישי, כאב ואגו. אני לא מאמין במְתקני עולם, ואני ניסיתי להיות לרגע אחד כזה".
אנחנו אמנם אחרי יום כיפור, אבל זאת בכל זאת הזדמנות להתנצל.
"אני לא יודע אם אני רוצה להתנצל, אלא להגיד שהמכתב ההוא היה טעות שלי. אמנים הם חיה לא מאוחדת. כל אחד נלחם בשביל עצמו. גם לטובה וגם לשלילה, כמו אחד כמוני, שיוצא פתאום כדון קישוט וזה לא עובד".
"רוב האמנים הצעירים עושים מוזיקה יותר זקנה מאנשים כמוני". דוכין // צילום: פיני מ. סילוק
באופן כללי איך היחס אליך ברדיו?
"אני מושמע 100 פעמים ביום, שזה יותר מ־3,000 בחודש. אין לי שום תסכול, למעט התחושה שחומרים חדשים הם קשים לעיכול. לא רק שלי, אלא של כולם. המגמה הכללית היא חוסר סבלנות, ובמקרה של גלגלצ הם מתחשבים בזה שלקהל קצת קשה, ומחדירים באיזי. אותי מעודד שלמרות הלחץ שבטח מופעל גם עליהם, יש דליפות של נצ'י נצ' וטונה".
אחד מהדיונים סביב גלגלצ הוא הכבוד לאמנים מבוגרים יותר. אתה מאמין שאולי מעיין היצירה מתייבש עם הגיל?
"לא. רוב האמנים הצעירים עושים מוזיקה יותר זקנה מאנשים כמוני, ואני מרגיש כמו זקן שעושה מוזיקה צעירה יותר מהם. זו לא פונקציה של גיל, אלא של רצון וכנות. כרגע אני מרגיש שהמוזיקה שלי בבית יותר צעירה ממוזיקה לכאורה של צעירים".
גם יותר משל סטטיק ובן־אל?
"הנישה שלהם היא מאוד שמחה ומגניבה. אני לא יכול להתייחס לזה בכלל, כי זה כמו 'דוראן דוראן' באייטיז. זה מה שילדים אוהבים, זה לא מה שאני שומע, אבל זה עובד. הם עושים את זה טוב, הם מאמינים במה שהם עושים, הם אופנתיים והם שמחים והם מאוד ישראלים. יש שם אפילו אלמנט ים־תיכוני לא מבוטל".
יש מישהו שהיה מעניין אותך לעבוד איתו בצמד?
"אני מעריץ את קותימן, אבל הוא מאוד עסוק".
מתי היית מאושר בפעם האחרונה?
"בירח הדבש שלנו. היינו באיטליה, שתינו יין לבן, ופשוט לא היה יעד. גם במוזיקה, כשאין יעד מוגדר, אני מאושר. היעדים מלחיצים אותי. אנשים נכנסים לסטרס ומתחילים לקחת כדורים, כי היעד אומר, 'אתה חייב להצליח, אתה חייב להיות הכי מיוחד'. כשאין יעד, אתה מנגן בשביל הכיף.
"פשוט התגלגלנו אז מכפר לכפר, מעיר לעיר, אכלנו טוב, שתינו טוב, הסתכלנו על נופים נהדרים ולא היתה לנו מטרה. התקופה הזאת היתה כבר מזמן, ואני הכי מתגעגע אליה. אני שונא מטרות".
סימה: "אז אולי ניסע לאיזה ירח דבש מחודש בים המלח, מה אתה אומר? באיזה בולען קטן?"
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו