מזל טוב לשכנינו בארץ הארזים, אשר הצליחו להרכיב ממשלה כמעט חמישה חודשים לאחר שזכו בבחירות לפרלמנט. לא שהם לקחו חופשה בינתיים - המגעים התנהלו יומם ולילה, אך ככה זה כאשר מי שקובע מה שיקרה במדינה נמצא בטהרן, בדמשק ובריאד, וכאשר הכוח הצבאי הגדול ביותר בה אינו בידי הממשלה, אלא מאיים עליה. יתרה מזאת, אותו כוח צבאי חוץ-ממשלתי - חיזבאללה - יכול להכריז מלחמה על ישראל בכל עת שירצה ומכל סיבה שימצא לכך, וללבנון כמדינה לא יהיה כמעט מה לומר בעניין.

ראש הממשלה החדש, סעד אלחרירי, רואה בהתארגנות לכלל ממשלה מוסכמת - לאחר 135 ימי משא-ומתן - הישג, שכן לבנון עמדה בשנה האחרונה על סף הידרדרות למלחמת אזרחים. הממשלה החדשה, אשר שניים מבין 30 שריה הם אנשי חיזבאללה מוצהרים, תאפשר לחיזבאללה לשמור על נשקו, לקבל עוד ועוד טילים, לפתח מערכות תקשורת עצמאיות, שהמדינה אינה יודעת מה מתרחש בהן, לרכוש עוד ועוד אדמות, דירות ובתים בשכונות הנוצריות ולהגביר את מעורבותה של אירן בנעשה בלבנון. זה המחיר שחיזבאללה ובעלי בריתו גבו מהממשלה תמורת הסכמתם להיכנס אליה ולשרת בה.

מחצית משרי הממשלה, 15, משתייכים לגוש הרוב הפרלמנטרי של חרירי, חמישה מונו על-ידי הנשיא מישל סולימאן, ו-10 מייצגים את האופוזיציה, תוך ויתור על זכותם להטיל וטו על החלטות הממשלה, למרות שנהוג בלבנון כי התנגדות של שליש מחברי הפרלמנט להחלטה כלשהי די בו כדי לבלום אותה. הוויתור על זכות הווטו התקבל, מאחר שממילא לא ניתן לקבל כיום החלטות בלא הסכמת חיזבאללה.

יש מי שרואה במצב כישלון של גוש המפלגות המתנגדות לחיזבאללה, שלמרות ניצחונן בבחירות ביוני האחרון, חששו מהשארת חיזבאללה ובעלי בריתו באופוזיציה ומחוץ למעגל קבלת ההחלטות. אלא שצירוף חיזבאללה לממשלה מבוסס על ההנחה שמוטב להתמודד עם חיזבאללה כאשר הוא נושא בחלק מהאחריות הלאומית, הקולקטיבית, שכן אז הוא - אינשאללה - יתחיל מתישהו להפעיל שיקולים ממלכתיים לבנוניים ולא אינטרסים עדתיים של השיעים בלבנון ובאירן, או אינטרסים מדיניים של סוריה.

יש גם המזלזלים בחרירי, אשר עבר לסדר היום לאחר שעיתונאי גרמני מהימן חשף מידע - לא שמועות - על כך שחיזבאללה, ולא סוריה, עמד מאחורי חיסולו של אביו, רפיק אלחרירי. לדעתם, ממשלת כניעה לתכתיבי אירן ניתן היה להציג לפרלמנט כבר לפני ארבעה חודשים, ובכך לחסוך מלבנון כל תקופת אי-הוודאות שליוותה את המו"מ.

אלא שבעייתו של חרירי חמורה יותר: בוחריו הצביעו בעדו בעיקר מתוך רצון להוציא את חיזבאללה ממעגלי ההשפעה וממוקדי קבלת ההחלטות, ולכן כשחרירי זכה ברוב הפרלמנטרי, הם קיוו שסוף סוף הגיעו הזמן וההזדמנות להשתחרר מכבלי חיזבאללה, ושלבנון תחזור להיות חופשייה, על-עדתית, כמו בעבר, כאשר השיעים היו בשוליים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, ואילו האחרים - והנוצרים בראשם - נתנו את הטון. והנה, דווקא חיזבאללה, שנגדו הם הצביעו, יושב בממשלה כחבר לגיטימי, מבלי להכפיף את צבאו האדיר למרותה של הממשלה שבה הוא יושב.

סתירה פוליטית זו אינה הבעיה היחידה. המתנגדים לממשלת אחדות לאומית שואלים - ובצדק: היכן האופוזיציה שתבקר את הממשלה ושתשמור על כספי הציבור מהמניפולציות של המושחתים? ולהיכן נעלם הניצחון על חיזבאללה בבחירות? ומה ימנע מחיזבאללה לשוב ולסבך את לבנון במלחמה עם ישראל והפעם מתוך הממשלה? כל לבנוני יודע, שאם וכאשר יתרחשו אירועים אלימים נגד אירן בשל משבר הגרעין, חיזבאללה יבעיר מחדש את אש המלחמה נגד ישראל.

כלומר, חייהם וביטחונם של אזרחי לבנון הם כבני ערובה בידי האייתוללות של אירן, אשר לא יהססו להטילם לקרב, כדי להציל את הפרויקט הגרעיני האירני או את שלטון האיאתוללות.
בשל הניסיון המר של שחיתות שלטונית ואישית, החשש המקנן בלב לבנונים רבים הוא, שאירן הצליחה לקנות את כניעת חרירי לדרישות חיזבאללה ולתנאים שהציב כדי שיואיל להצטרף לממשלה. לחרירי אין דרך להוכיח את ניקיון כפיו בעניין זה, ולישראל לא נותרה ברירה אלא לעמוד על המשמר ולנסות להבין לאן פני המנהיגות הלבנונית ומהן מגמות חיזבאללה.

המשימה העיקרית העומדת בפני חרירי היא החזרת אמונם של הלבנונים במדינה, ואמונתם בכך ששלומם וביטחונם מצויים בראש סולם העדיפויות שלה. השאלה הגדולה היא, האם תצליח המדינה לשקם את נזקי מלחמת לבנון השנייה, תוך עצירת התהליך של הפיכתה לגרורה אירנית. כך או אחרת, בשאר אסד יכול לצאת לביקור בצרפת בשבוע הבא, מבלי שמארחיו יעיקו עליו בשאלה, מתי הוא כבר יסכים להקמת ממשלה בלבנון.