ההיסטוריה והתעודות - אם מישהו טרח לתייק אותן - יוכיחו שאני ובית הספר לא היינו סיפור אהבה. כך יעידו גם הנהגים של קו 29 בהרצליה, שבאורח פלא לא עצרו לי מול בית הספר, אלא הובילו אותי לכיתה המועדפת עלי - חוף הים.
בכל שנה 1 בספטמבר היה מוחק לי את החיוך. עם אפס ציפייה או חשק הייתי הולך ברגליים מרושלות לעוד מפגש מעלה פיהוקים עם המורות הטרחניות. הדכדוך של 1 בספטמבר 1989 היה עמוק מהרגיל. אמנם הקדמתי לחכות לפתיחת השער, אך היה זה שער 7 באצטדיון בלומפילד, שם ביפו - מחזור הפתיחה של עונת 1989/90 בליגה הארצית (היום הלאומית).
זו היתה עוגמת נפש גדולה לילד בן 14, שהיה רגיל לראות את הדרבי התל־אביבי הגדול, את מכבי חיפה ואת בית"ר ירושלים, וכעת צריך להתרגל - מאותו יום שישי - לכך שצפרירים חולון (היריבה במשחק הפתיחה) היא היריבה הכי נוצצת בליגה, שכללה בין השאר את מכבי טמרה, הפועל חדרה והפועל טירת הכרמל. אבל בכל זאת היינו שם - אוהדי הפועל ת"א השרופים בכל הגילים - וכך גם יהיה בעונה הקרובה, שתיפתח בעוד כמה ימים.
שוב ניאלץ להחליף את היריבות האטרקטיביות בשמות מדכאים כמו הפועל ראשל"צ (במחזור הפתיחה), עירוני נשר והפועל מרמורק. נצטרך גם לקבוע את ארוחות שישי בהתאם למיקומנו, בין שנהיה בדרך חזרה מעילוט או מעפולה. לא פשוט לאוהדים שכבשו את פארק דה פרינס או הרעישו בסטמפורד ברידג', אך כמו לפני 28 שנה, כשהתגלגלנו בין ניצחון על הפועל בת ים להפסד לבית"ר נתניה, אנו נלמד, ממחזור למחזור, לחיות את המציאות האפורה, בצל הלגלוג הצפוי על באר התחתיות שאליה נשרנו בצדק.
אמנם זה עומד להיות מוזר וכואב כשנמצא עצמנו חוגגים איזה 0:1 בשיניים על בני לוד או אפילו גונבים 1:1 ברגע האחרון בדרבי מול בית"ר ת"א/רמלה, אבל יהיה זה מסע מיוחד, הודו סטייל, שבו כל אחד מאיתנו - אוהדים, שחקנים וכל מי שמרגיש שהוא הפועל בדם - ימצא את עצמו. כן, גם אם את היוגה ברישיקש יחליף ניגוב של צלחת חומוס בוואדי ערה.
למרות הביטחון הלא אופייני שעוטף חלק מאיתנו, סביר שאת 37 המשחקים בעונה הקרובה נעביר כבויים, גם אם נרעיד את יציעי אצטדיון לויטה בכפ"ס. עם זאת, נקווה שבסיום, כמו ב־12 במאי 1990, ערב ל"ג בעומר תש"ן אחרי ה־0:6 על מכבי רמת עמידר, האש האדומה תבער שוב, עם תפוחי אדמה והכרטיס למקומנו הטבעי. יאללה הפועל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
