המקרה הבא מלמד כי בית המשפט הוא אכן המעוז האחרון של האזרח הקטן. דוד ברבדיקר תבע את זהבה רגע בבית משפט לתביעות קטנות בקריית גת בסכום של 3,800 שקל לאחר ש"עבדה עליו". מכתב התביעה עלה שהצדדים שכנים ובעבר שררו ביניהם יחסי שכנות טובה, אולם לאחר שהתגלע ביניהם סכסוך ממוני, "הפכו צהובים זה לזו".
לטענת התובע, הוא חב כספים רבים לנושים שונים ובשיחה שקיים עם הנתבעת, היא הבטיחה שתוכל להסדיר את חובותיו ולשם כך, ביקשה ממנו 3,800 שקל על-מנת שתוכל לפתוח בהסדר החובות. התובע האמין לנתבעת ומסר לידיה את הסכום האמור. אלא מה? שחובותיו לא הוסדרו והנתבעת סירבה להשיב לו את הכסף שלשיטתו, קיבלה בכחש.
עדות התובע נתמכה בעדות שכנתו, מזל סופר, שהעידה שנכחה בדירת התובע שעה שמסר לנתבעת במזומן חלק מהסכום.
ומה טענה רגע בכתב ההגנה? לדבריה, לא היו דברים מעולם. "התובע ביקש את ידי ומשסירבתי להיעתר לחיזוריו החליט לפתוח נגדי בהליכים משפטיים. מדובר בהליך סרק שמאחוריו אין ולא חצי דבר ויש לדחות את התביעה".
בפסק הדין כתב השופט
איל באומגרט: "נטל ההוכחה רובץ על התובע. בענייננו, עדות התובע אשר הותיר על בית המשפט רושם כשל אדם תמים וקשיי יום המתקשה להתנהל, נתמכה בעדות הגב' סופר אשר שמעה ונכחה שעה שהנתבעת ביקשה מהתובע כסף. הגב' סופר העידה, כיצד ראתה שהתובע מוסר בידי הנתבעת 1,200 שקל. מאידך, הנתבעת הותירה רושם על בית המשפט כמי שמבקשת לנצל את תמימותו ואת קשייו של התובע.
"המורם מן המקובץ הוא, כי התובע הוכיח את תביעתו, ועל כן ניתן בזה פסק דין המורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 3,800 שקל בצירוף 500 שקל בגין הוצאות משפט. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל".
