שלושה שבועות של פחד

מאי 1967 היה חודש קריטי למדינת ישראל הצעירה, שחגגה בסך הכל 19 שנים לקיומה. בתחילת החודש החליטו הסובייטים - שהיו בעיצומה של המלחמה הקרה עם ארה"ב, ורצו לערב את מצרים בעימות עם ישראל - להעביר לנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר ידיעות מודיעיניות, שלפיהן ישראל ריכזה כוחות צבא גדולים ליד הגבול עם סוריה בכוונה לתקוף אותה. אף שידיעות אלה היו נטולות ביסוס, גם הממשל הסורי פנה לנאצר שיסייע לו, וכדור השלג החל להתגלגל.

בחגיגות יום העצמאות באותה שנה, בעיצומו של המצעד הצה"לי, הורה נאצר להזרים לסיני (אז שטח מפורז) קרוב ל־1,000 טנקים וכ־100 אלף חיילים. בשתי היממות שלאחר מכן דרש הרמטכ"ל המצרי ממפקד כוח החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה שכוחותיו יעזבו את קווי הגבול ויתרכזו במחנותיהם, כדי שלא יחצצו בין הצבא המצרי לגבול עם ישראל. מזכ"ל האו"ם או תאנט סירב לבקשה, והודיע שכוחותיו יישארו בעמדותיהם. בעקבות דבריו דרש נאצר לפנות את כוחות האו"ם מסיני ומעזה - וכך נעשה. 

במקביל לכך, גם צבאות ירדן וסוריה נכנסו לכוננות מלחמה וגייסו כוחות. ב־20 במאי החלה מצרים להוציא יחידות של צבאה מתימן והעבירה אותן לסיני, צעד שבעקבותיו החליטה ממשלת ישראל על גיוס מילואים מאסיבי ועל הצבת כוחות לאורך הגבול עם מצרים.

ב־23 במאי ביצעו המצרים מהלך דרמטי נוסף, וסגרו את מיצרי טיראן לשיט של אוניות ישראליות או של כאלה הרוצות להגיע לנמל אילת. מהלך זה למעשה יצר עילה למלחמה עם ישראל. כשבוע לאחר מכן העבירה ירדן את הפיקוד על צבאה לרשות מצרים, ובמדינות ערב השונות גברו הקריאות להשמדת ישראל. בפרוץ המשבר המדיני, וככל שרוחות המלחמה נשבו חזק יותר, נכנסה מדינת ישראל למצב חירום ולחרדה קיומית - תקופה המכונה מאז "תקופת ההמתנה". שלושת השבועות האלה השפיעו רבות על המדינה הצעירה, מבחינה פוליטית, צבאית וחברתית. 

ילדי קיבוץ דן במקלט בימי מלחמת ששת הימים // צילום: מתוך אתר פיקיוויקי

דיברו על "שואה שנייה" 

ככל שנקפו הימים, גבר והלך מפלס החרדה מפני מלחמה. התחדדה ההרגשה שישראל נשארה לבד, מוקפת אויבים הרוצים להשמידה, וכי עצם קיומה מוטל בסכנה. פניה של המדינה השתנו כליל באותה תקופה. גיוס הגברים שהיו כשירים למילואים גרם לשיתוק רוב המשק הישראלי; מפעלים ומקומות עבודה רבים נסגרו בשל מחסור בידיים עובדות; ובעורף נותרו בעיקר נשים, ילדים, בני נוער ומבוגרים. בבני ברק נהגו התושבים להתכנס בבית הכנסת הגדול, לתקוע בשופר ולומר סליחות, ואילו ב־3 ביוני, יומיים לפני פרוץ המלחמה, השתתפו אלפים מתושבי תל אביב בתפילות שנערכו בבתי כנסת. בד בבד הכריזה הרבנות הראשית, לנוכח המצב, על יום צום במדינה. 

בספרו של תום שגב, "1967 - והארץ שינתה את פניה" (הוצאת כתר), הוא מנתח את המכתבים שנשלחו מישראל לבני משפחה ולמכרים בחו"ל בתקופת ההמתנה. מרוב חרדה קיומית, כך עולה מקריאת המכתבים, כל מי שהיה יכול פשוט העדיף לעזוב את הארץ. "מפה לאוזן נאמר על מכר או שכן זה או אחר שטסו לחו"ל, בעיקר הילדים והנשים", כותב שגב; ואילו עיתון "הארץ" דיווח כי "מטוסים באים ריקים וממריאים מלאים". באותם ימים נפוצה בישראל בדיחה נודעת על שלט ליד שער היציאה בנמל התעופה בלוד, ובו בקשה: "שהאחרון יכבה את האור".

תופעה בולטת נוספת היתה בהלת הקניות: נשים ומבוגרים צבאו על חנויות המכולת וקנו מכל הבא ליד, נחוץ ולא נחוץ, ואילו בעלי המכולות הפסיקו לתת אשראי. הפחד הגדול של האזרחים היה מהיעדר מזון במקרה של פריצת מלחמה. רוב החנויות הרגילות נסגרו, וחלק מבעליהן תלו על הדלת מודעה: "סגור לרגל המצב". חלק מאזרחי המדינה פחדו ממה שהוגדר כ"שואה שנייה", והיו מי שהשוו את ישראל לצ'כוסלובקיה שהופקרה לנאצים. הלך הרוח הזה בא לידי ביטוי במכתבים ובמאמרי דעה בעיתונים שונים, ובעקבות הפרסומים ניסו עורכי העיתונים לעודד את מצב הרוח של הציבור ופרסמו דיווחים חיוביים על מעשי התנדבות ועזרה.

התחבורה הציבורית, שהיתה אז מרכזית בחיי היומיום, התגייסה כולה לצה"ל למטרת הובלות, ותנועת האוטובוסים העירוניים והבין־עירוניים שותקה כמעט לגמרי. בעקבות כך, בעלי רכבים פרטיים היו מציעים טרמפים לאזרחים שהמתינו בתחנות האוטובוסים, כאשר לחיילים ניתנה כמובן זכות ראשונים לנסיעה הביתה. למאמץ הצטרפו גם נהגי המונית, שהסיעו חיילים חינם. בערים מרכזיות, היכן שהיתה תנועת חיילים גדולה, העמידו נשים שולחנות עמוסי אוכל בקרנות הרחוב וכיבדו את החיילים שהיו בדרכם לחזית או לחופשה. 

בכל הבתים בערים, בכפרים ובקיבוצים נפתחו המקלטים והוכשרו לשהייה ממושכת, בהתאם להוראות ההגנה האזורית. באזורים שבהם לא היו מקלטים ובמקומות ציבוריים מרכזיים מולאו שקי חול ונחפרו שוחות למסתור. בעקבות החשש מהפצצות על הערים, הוחלט בהגנה האזורית על מדיניות האפלה בלילות. חלונות הבתים, פנסי הרחוב וכלי הרכב כוסו בנייר שחור או נצבעו, מצב שהעלה את הביקוש לפנסים.

 

דיזנגוף היה ריק וחשוך

מכיוון שרוב המשק שותק, האזרחים היו צמאים למידע תקשורתי. אלא שלנוכח גיוס העובדים העיתונים הופיעו במהדורות מצומצמות, והרי רק מעטים החזיקו בביתם טלוויזיות. היו מי שנהגו להגיע לבתיהם של אותם בני מזל כדי לצפות בשידורי הטלוויזיה המצרית, שם חזו במופעי אימים של איומים ותעמולה נגד ישראל. הרדיו הפך מלווה צמוד עבור אזרחים רבים, שהלכו ברחובות עם טרנזיסטורים צמודים לאוזניהם. 

לפני עידן הסמארטפונים, השמירה על קשר נעשתה גם בדרכים לא מקובלות, כפי שתיאר השבועון "העולם הזה" במאמר "כל הארץ חזית". יהושע, צנחן במילואים שחיכה לצו גיוס, יצא לשבוע עבודה בשדה כשמכשיר קשר על גבו. את המכשיר השני השאיר בבית אצל אשתו, כדי שאם ייקרא לדגל היא תוכל להודיע לו על כך מיד.

מקומות הבילוי, בייחוד בתל אביב ובערים הגדולות, היו בחלקם ריקים מאדם. רחוב דיזנגוף היה ריק וחשוך. בקפה רוול ישב מספר קטן של לקוחות, ואילו בקפה כסית הסמוך הונהג קיצוב בסוכר ולא הגישו יותר משקיק אחד לכוס תה. למרות זאת, חיי הלילה לא נפסקו כליל, ובעיר עדיין היה אפשר לראות את הבליינים יושבים בבתי הקפה ופוקדים את הדיסקוטקים. חברת התמרוקים הלנה רובינשטיין הבטיחה ללקוחותיה שהיא עושה הכל כדי שייצור מוצריה לא ייפסק, ובמודעות שפרסמה בעיתון הפנתה בקשה לנשות ישראל: "שמרי על הופעתך, התאפרי, היראי יפה וחייכי - גם אם זה מאמץ". 

בתקופת ההמתנה פסק זרם התיירים לישראל. בדיווחי עיתונות מאותם ימים מתוארת העיר אילת כ"מתרוקנת מתושבים", והופעות של אמנים מחו"ל שהיו צפויים להגיע ארצה התבטלו. 

גם בתי החולים נכנסו לכוננות חירום, ומתנדבים רבים התגייסו לעזרת הצוותים הקבועים. ברחבי הארץ הוקמו תחנות למתן תרומות דם, יוזמה שזכתה להיענות רבה. התרומות השתלבו גם בתרבות הבילוי; בעיתונות דווח על רקדנית בריטית, איילין בלאנשר שמה, שהופיעה במועדון במלון שרתון, שמעה על התרמות הדם והתנדבה לתרום לצד שאר הצעירים שהיו במקום. גם בדיסקוטק התל־אביבי מאנדי הוקמה תחנת התרמה, והמבלים במקום שכבו על ספסלים ועל כיסאות שחוברו יחדיו לצורך כך. כתב טלוויזיה זר מרשת CBS שהגיע למועדון סיקר את האירוע והסריט אותו. "גם אם אחיה הרבה הרבה שנים ואראה הרבה הרבה דברים", דיווח בהתרגשות, "לא אוכל לשכוח לעולם את השעה הזאת". 

היענות רבה היתה גם לבקשת המדינה, שנמסרה לציבור באמצעות מודעות ענק, לרכוש איגרות חוב כדי לסייע במאמץ הצבאי. הוטל מס ביטחון מיוחד, והציבור נקרא לקנות מלווה ביטחון. למרות תחושת הפחד, מתנדבים רבים - לא רק יהודים - הגיעו לארץ דווקא בתקופה זו, לאות הזדהות עם המדינה הנצורה. 

ערביי ישראל, שזמן לא רב קודם לכן השתחררו מהממשל הצבאי, שמרו על פרופיל נמוך, אולם חלק גדול מהם עבד שעות נוספות היכן שהיו חסרות ידיים עובדות. בכפר טייבה התקיים בסוף מאי כנס של המועצות המקומיות הערביות ושל אנשי דת, חברי כנסת ונכבדים מהעדה הערבית. באירוע הוחלט לשגר לראש הממשלה לוי אשכול מברק שמביע את נאמנות האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל. גם בני העדה הדרוזית קיימו אז הפגנה מול משרד הביטחון בקריה, שבה הניפו דגל שעליו חרב ודרשו להתגייס לצה"ל. 

בני הנוער נטלו חלק נכבד במאמץ לקיום חיים תקינים ככל האפשר. הם עסקו בעבודות שונות, החל בחלוקת עיתונים ודואר וכלה בחפירת שוחות ומילוי שקי חול במרכזי הערים. גבעת שלמה, ששכנה סמוך לחוף תל ברוך, "נעלמה" יום אחד - לאחר שתלמידי שביעית ושמינית פשטו עליה עם אתי חפירה ושקים ריקים, מילאו אותם בחול והעבירו אותם ברחבי העיר כדי להקים קירות מגן. בבית הספר ארנון בצפון תל אביב התלמידים לא רק הכינו שקי חול ומלט, אלא דאגו בכל יום לנקות במקום עובדי הניקיון שגויסו.

באחד מיישובי הדרום חפרו הילדים שוחות בגני התושבים וקיבלו על עבודתם כמה לירות. בכסף קנו גלויות דואר, שאותן חילקו לחיילים כדי שיוכלו לשלוח ד"ש למשפחה. כאשר הגיע רכב צבאי ליציאה הדרומית מבאר שבע, הילדים נהגו לקפוץ לכביש ולעצור אותו בכוח; מהצד השני הגיעו ילדים וילדות אחרים, והגישו לחיילים שתייה ועוגות.

בחזית גויסו לצבא, בעורף התגייסו לסייע. מילוי שקי חול להגנה // צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

להבין את הסכנה

מי שזוכר היטב את אותה תקופה הוא ד"ר חיים שיין, היום פובליציסט ב"ישראל היום" ואז תלמיד כיתה י"א בתיכון העירוני צייטלין בתל אביב. 
"בימים שלפני המלחמה התחושה היתה קשה, מתסכלת ומדכאת במיוחד, לאחר שנים של מיתון כלכלי", הוא מתאר, "אני ועוד כמה חברים מתנועת בני עקיבא נסענו ביום העצמאות שלפני המלחמה לירושלים כדי לצפות במצעד צה"ל, שלאכזבתנו היה מצומצם למדי, כמעט סמלי.

"לאחר שנאצר הכניס את כוחותיו לסיני החל גיוס מילואים. רבים מהשכנים עזבו את משפחותיהם, ונותרנו בעיקר נשים וצעירים. יצאנו מבית הספר באופן מאורגן על מנת לחפור שוחות. גן מאיר בתל אביב, שהיה גן המשחקים והנטיעות בט"ו בשבט מאז ימי ילדותנו, הוכרז למעשה כבית עלמין למקרה שתל אביב תופצץ".

שיין נהג להקשיב אז למכשיר הרדיו הגדול שהיה בסלון דירת משפחתו. "גם היום, 50 שנה לאחר האירועים שחוויתי כנער צעיר, אני זוכר את נאומו המבולבל של ראש הממשלה לוי אשכול. שום הסבר מלומד לפשר הבלבול, שניתן כעבור שנים, לא יכול לשנות את התחושה הקשה שהשתררה אצל עם שלם - שהיה דרוך ומפוחד. יומיים לפני פרוץ המלחמה הצלחתי להשיג מפה גיאוגרפית של ישראל ושכנותיה, שבשעת הקרבות עזרה לי להסביר לשכנים במקלט את מהלכי הקרבות וההתקדמות של צה"ל. אחד מרגעי השיא במלחמה על העורף היה כשפגז ירדני נפל ליד כיכר מסריק בתל אביב, והמחיש את הסכנות ואת היותנו קרובים לשדה המערכה. 

"לאחר שנודע על הצלחת חיל האוויר ביום הראשון ללחימה, התעודדנו והחיוך חזר אל פנינו. שחרור ירושלים היה כמובן התגשמות חלום, ועשינו את דרכנו עם רבבות אנשים לרחבת הכותל המערבי. כנערים צעירים, חשנו שהגאולה כבר כאן. אף שהצנחנים היו משחררי ירושלים, אני התלהבתי דווקא מקרבות השריון ומהספר 'חשופים בצריח' של שבתי טבת. עשיתי מאמץ מיוחד לשרת בחיל השריון, שבו אכן שירתי. כמו אצל רבים מבני דורי, תחושת המחנק שהיתה בגבולות 67' ממחישה עבורנו את הצורך בגבולות בני הגנה, מעבר כמובן לקשר ההיסטורי למולדתנו העתיקה".

 

עד שלא היתה ברירה

בשעה שהעורף התאמץ להמשיך לתפקד ואזרחי המדינה נאבקו בחרדה ובאיום הקיומי, במישור המדיני נעשו מאמצים בלתי מבוטלים למנוע את המלחמה. בינתיים הפעילו ראשי הצבא וחלק מהגורמים הפוליטיים לחץ אדיר לצאת למכת מנע. 

מאז פרוץ המשבר ביום העצמאות, ובמשך כל שלביו, ניסה ראש הממשלה אשכול לעשות כל שביכולתו על מנת להימנע מעימות צבאי ולהגיע לפתרון דיפלומטי. אשכול שם את יהבו על הדיפלומטיה האמריקנית ועל נשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון, בתקווה שזה יפתור את המצב. אולם ככל שחלף הזמן המשבר רק החריף, ומאמצי הדיפלומטיה נתקלו בקשיים ולא צלחו. בעקבות כך החלה ממשלת אשכול להיתפס בעיני הציבור כממשלה הססנית, והביקורת נגדה גברה והלכה. 

בפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שהתקיימו בתקופת ההמתנה, שאותן חשף ארכיון המדינה רק לאחרונה, אפשר לזהות את הלך הרוח הייחודי. תחילה צידדו השרים בפתרון דיפלומטי, אולם בעקבות לחץ בכירי צה"ל, גברה בהדרגה התמיכה בפעולה צבאית.

בישיבה שהתקיימה ב־21 במאי, כמה ימים לאחר פרוץ המשבר עם מצרים, עדכן אשכול את השרים על מצב החירום בחזית הדרומית ועל גיוס המילואים בתגובה, תוך כדי שהוא מדגיש בפניהם כי "ריכוז הכוחות המצריים בסיני אינו למטרת התקפה, וצריך להמתין לבאות". 

שר החוץ דאז, אבא אבן, ניסה להרגיע את השרים: הוא טען שהאמריקנים, בשיחות שערכו עם המצרים, מעריכים שפניו של נאצר לא למלחמה או להרפתקה. שר הפנים, משה חיים שפירא, דווקא הטיל ספק שאפשר לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות, והעריך שישראל עומדת לקראת מלחמה עם מצרים.

בישיבה הבאה, שהתקיימה יומיים לאחר מכן, דווח לשרים שהמשבר מחריף וכי נאצר הודיע על סגירת מיצרי טיראן. בעקבות כך הודיע אשכול כי הוא רואה את המהלך המצרי כ"תוקפני ופרובוקטיבי". שלושה ימים לאחר מכן, ב־26 במאי, סקר הרמטכ"ל יצחק רבין בפני השרים את המצב בחזיתות השונות, והסביר שהמלחמה "תהיה קשה - אך אנו יכולים לתת לצבא המצרי מכה קשה". 

ב־28 ביוני החליט אשכול - שנתפס כהססן וכלא החלטי - לשאת ברדיו נאום לאומה. בעת קריאת הנאום הגיע אשכול לפסקה שבה בוצע תיקון שאותו התקשה להקריא, ובשל כך גמגם לזמן קצר. לאותו גמגום קט היה אפקט הרסני, שפגע קשות בתדמיתו כמנהיג ועורר בציבור פחד גדול אף יותר מזה שכבר ריחף באוויר.

בערב שלאחר הנאום הגיע אשכול מאולפני הרדיו לישיבת המטה הכללי של צה"ל. התקיים שם דיון קשה, מתוח וסוער שעלה לטונים גבוהים, עד כדי כך שריח מרדנות עמד באוויר. אלופי המטה אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה, מתי פלד ועוד הטיחו באשכול מילים קשות על הססנותו לצאת לפעולת מנע. אשכול ענה להם, בקול תקיף ונרגז, שצריך לשמור על סבלנות ולמצות את כל הדרכים האחרות. בעקבות כך החלו גורמים שונים בזירה הפוליטית ללחוץ עליו לוותר על תיק הביטחון, למנות שר ביטחון עם עבר צבאי ולהקים ממשלת אחדות לאומית. לאחר דיונים קדחתניים, שבהם משה דיין, יגאל אלון ודוד בן־גוריון הוזכרו כמועמדים לכהן כשרי ביטחון, נבחר לתפקיד הראשון - איש מפלגת רפ"י, שכיהן כרמטכ"ל במבצע קדש. מפלגת גח"ל הצטרפה לממשלה, ומנחם בגין ויוסף ספיר התמנו לשרים.

ב־1 ביוני, ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה, התקיימה ישיבת ממשלה בהשתתפות חברי הכנסת שבתוך זמן קצר ימונו לשרים - מנחם בגין ומשה דיין. השרים קיבלו סקירה מעודכנת מפי רבין, שדיבר על חשיבות השגת העדיפות האווירית. יממה לאחר מכן גבר הלחץ מצד רוב השרים לצאת לתקיפה מקדימה. ב־4 ביוני החליטה הממשלה, ברוב כמעט מוחלט, לצאת למלחמה. בהודעתה נאמר כי "בעקבות הצבת צבאות מצרים, ירדן וסוריה, שמאיימים על קיומה של מדינת ישראל, הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת התוקפנות המתהדקת והולכת סביבה". 

וההמשך - ידוע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו