אחיו הצעיר יהודה

זמן קצר אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים התגייס יהודה וינר, וכעבור פחות משנה נהרג בסואץ מפגיעה ישירה בטנק • אהוד מנור, האח הבכור, תירגם את הכאב הגדול לשירים לזכרו, והידוע שבהם - "אחי הצעיר יהודה" - הפך לחלק בלתי נפרד מפס הקול של יום הזיכרון • מפקדו של יהודה, אלמנתו של אהוד והזמר אבי טולדנו נפגשו כדי לדבר על הקשר המיוחד בין השניים, שהוליד נכס צאן ברזל תרבותי

אהוד מנור ז"ל הוא אחד המשוררים והמלחינים החשובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. כאשר אחיו יהודה, שהיה צעיר ממנו בשמונה שנים, נפל במלחמת ההתשה מפגיעה ישירה בטנק שבו שירת כלוחם בחיל השריון, כתב לזכרו אהוד את השיר האלמותי "אחי הצעיר יהודה". בטרם נכתב, היו שירי הזיכרון לאומיים וקולקטיביים בהווייתם וברוחם, והשיר לזכר האח יהודה היה משירי השכול הראשונים שעסקו בחוויית האובדן האישי, והתייחס בעיקר לילדותו של הנופל.

יהודה (שם המשפחה במקור - וינר) נולד ב־1949 בבנימינה. בנובמבר 1967 גויס לחיל השריון וסיים את הטירונות בהצטיינות. ב־8 בספטמבר 1968, כשהוא בן 19 בלבד, נפל יהודה בקרב בפורט תאופיק בסיני. האח אהוד כתב לזכרו כמה שירים, ובהם "בן יפה נולד" ו"גשם אחרון", אולם "אחי הצעיר יהודה" - שאותו ביצעה להקת גיסות השריון עם הסולן אבי טולדנו - הפך למוכר שבהם ולנכס צאן ברזל בזמר העברי.

נפגשנו ביד לשריון בלטרון עם אלמנתו של אהוד, עפרה פוקס, עם עמוס כץ, שהיה מפקדו של יהודה כאשר נהרג, ועם טולדנו, שעליו אמר אהוד לא אחת כי "דרכו אני רואה איך אחי הקטן גדל". "הוא כל כך אהב אותו, את יהודה", אומרת עפרה על אהוד. "כשאחיו נהרג זה היה רגע כל כך קשה, שהוביל להרבה רגעי געגוע וכאב קשים עד ליומו האחרון. כאח גדול, הוא פשוט אימץ אותו והיה כמו אבא בעבורו, האבא שלא היה לו (אביהם ישראל נפטר בגיל 48 ממחלה; נ"י), לכן הקשר האמיץ. מבחינתו, אחיו לא היה אמור למות. לא בגיל צעיר כל כך. אהוד הפך מול עיניי לאדם עצוב. מול העיניים ראיתי אדם שמשתנה לגמרי ואני, שהייתי הכי קרובה אליו, לא יכולתי לעשות עם זה כלום. זה היה מוזר, הוא חשב עליו כל יום וכתב עליו המון שירים; מצד שני, למעט פעם אחת, הוא לא הלך לטקסי ימי הזיכרון השנתיים, לא עלה הרבה לבית הקברות. הוא האחרון שנשאר במשפחה - במקסיקו הוא קיבל הודעה על אחיו הגדול שהתאבד בחצר. את יודעת איזה עול זה? מבחינתו המשפחה נכחדה". 

"בעיניי, הוא היה יותר ריאליסטי מאשר עצוב", מעיר טולדנו. "הוא היה אופטימיסט מושבע ולאט לאט, עם השנים, היה יותר מאוזן. מאופק".

מנור חוזרת לרגע שבו קיבלו את ההודעה הנוראה מכל. "זה היה באמצע הלילה. ריבית, אשתו של אחיו הבכור זאב, שכולנו קראנו לו ג'ינג'י (זאב ניר, שהיה חקלאי, התאבד ב־2003 בעקבות מצוקה כלכלית; נ"י), התקשרה אלי בשעה שלוש בלילה. אהוד פשוט לא האמין. מייד קמנו, ארזנו הכל, לקחנו את גלי, הבת הבכורה שלנו, ומייד נסענו לבנימינה ושם נשארנו כמה שבועות טובים. בדרך חשבנו על זה שרק חודשיים קודם גלי נולדה, והוא בא לבקר בבית החולים, עם הרובה והמדים, ולא היתה מצלמה לצלם אותו. אין לנו צילום שלו עם המדים, זה הורס אותי עד היום. אולי זו הסיבה שהיום אני לא מפסיקה לצלם.

"כשכבר הגענו לבנימינה ראינו את החברה של יהודהלה יושבת במטבח עם הראש מורכן. זה היה קשה לכולנו. מאז היתה לו את המודעות הזו, התחושה, בעיקר כשהיינו נוסעים לבנימינה - של חיים יחד עם המוות, של רגשות אשם קשים. למשל, השיר 'אין לי ארץ אחרת', שכתב לקורין אלאל במלחמת לבנון והיה מכוונן בעצם למותו של יהודה. היתה לו בהחלט התחושה שהיתה שם אוזלת יד, שהחיילים שילמו בחייהם בגלל אטימות גדולה של המערכת, בזה שהושיבו את החיילים שלנו, וביניהם את אחיו, על קו התעלה מול ההפגזות הבלתי פוסקות של המצרים". 

עוצמות של אמא

המפקד עמוס מצטרף לשיחה: "יהודה היה לוחם בגדוד שלח 46 בחטיבת שריון 401. כמג"ד אתה לא מכיר כל חייל אלא רק את אלו שמתחילים את ההכשרה, אבל אותו אני לעולם לא אשכח. אנחנו הגענו ב־9 ביוני לתעלת סואץ אחרי מלחמה לא קלה. חלקנו האמין שבדורנו כבר לא יהיו מלחמות עם המצרים, וחלק חשב שייקח זמן עד שבכלל תפרוץ מולם מלחמה. די מהר החלו תקריות לאורך התעלה שלא היינו מוכנים להן. היינו רחוקים מהבית, ללא תשתית הגנתית, כי בכל זאת לוקח זמן לייצרה, והמשימה היתה להגן על ריבונות ישראל על קו המים. בהמשך נבנו מעוזים והמטרה היתה להגן על החיילים. התפללנו שלא יהיו נפגעים מכוחותינו. לצערנו בניית המעוזים הסתיימה עם נפגעים. 

"המחלקה של יהודה ישבה בשטח הידוע כפורט תאופיק, מול פורט איברהים. המשימה היתה לסגור את תעלת סואץ מדרום. היה 'אי דלק' שאוניות שהגיעו מהמפרץ היו מתחברות אליו, אנחנו שיתקנו אותו והפלנו את האי. זה היה ב־8 בספטמבר והפעולה לוותה בהפגזה חזקה ביותר מכיוון המזח. הטנק של יהודה ספג פגיעה ישירה של פגז מצרי בחזית הצריח, במקום שבו יהודה, שהיה תותחן, ישב. הוא נפצע באורח קשה ומהר מאוד רופא קבע את מותו. במלחמת ההתשה, מלחמת אלף הימים - איבדנו בגדוד נטו 15 חיילים. תיעדנו את כולם, אבל לאורך השנים נשאנו על גבינו עוד הרבה מלחמות. כל מלחמה עם מתיה. מאז עברתי כמה תפקידים בשרשרת הפיקוד - ויהודה זכה להנצחה מיוחדת במינה בזכות אחיו, אהוד. יהודה זכה בזה וגם השריון זכה בזה. השיר נעשה חלק מהנוף שלנו, עד שלפעמים, כששומעים את השיר ביום שאינו יום הזיכרון, מייד פותחים את הרדיו כדי לבדוק אם אירעה תקרית". 

הזיכרון הכי צורב שנותר אצל עמוס מאז קשור ברחל, אמם של יהודה ואהוד. בהלוויה ובשבעה נבצר ממנו להגיע לביקור אבלים בבית המשפחה בבנימינה, וכשכבר הצליח לצאת לחופשה קצרה הביתה - היה ברור שיגיע קודם כל לשם. 

שיר שחדר אל התודעה

"בשבעה הייתי בתעלה", מספר כץ. "מפקדים היו יוצאים אחת לשלושה שבועות בערך. הגעתי לבנימינה בשבת. רחל האם ושני בניה ישבו על המרפסת המפורסמת מהשירים של אהוד. הכאב היה עצום, אפשר היה להרגיש אותו. אבל במעמד הזה לא היה נהי, לא בכי או צעקות. זה היה כאב 'תרבותי' בעוצמה בלתי רגילה ואת החוויה הזו אי אפשר לשכוח. דיברנו שם על יהודה, על החיילים בגדוד שנותרו בשטח, על המלחמה שעדיין בערה, עד שרחל נעמדה וקראה לעברי, 'בוא, אני רוצה לדבר איתך. באופן אישי'. קמתי והלכתי אחרי האישה, שהיתה כל כך בטוחה בעצמה. חזקה. כך הובלתי לחדר שלה, שם היא אמרה לי בקול נחרץ, 'שב, ועכשיו תגיד לי את האמת, יהודה היה גבר בלחימה?' מייד חשבתי לעצמי, מה אני אומר לה עכשיו? בטח שבן הזקונים שלה היה 'גבר'. הוא עשה כל שהיה מוטל עליו בצורה הכי טובה שאפשר.

"את הרגע הזה לעולם לא אשכח. קרוב ל־50 שנה שאני נושא אותו עימי לכל מקום. אני זוכר את המחשבה שעברה לי בראש, אילו עוצמות אדירות היו לאישה הזו, אילו עוצמות הילדים האלה הביאו מהבית. זה החינוך שיהודה קיבל מהבית. שאלה כזו מאם שרק שכלה את בנה שהיה לוחם ונתן חייו בשדה הקרב - אפשר למצוא רק בבית ישראלי. את זה אי אפשר לפגוש באף מקום אחר בעולם. וזו הסיבה שאנחנו פה". 

עפרה מבקשת להקשות על כץ. "יכולתם להציל אותו", היא אומרת בלהט, "למה לא חילצתם אותו מייד? הוא נפגע בווריד, בצוואר". כץ: "הטנק נפגע בחזית הצריח, והפגז הזה פגע ביהודה ישירות. הטנק מהר מאוד חזר לכשירות והמשיך לתפקד. שלושה חיילים היו סביבו ואף אחד לא נפגע. כשהבנו שאי אפשר להציל אותו לא רצינו לסכן את יתר החיילים שהיו איתו שם בתוך הטנק, לכן העדפנו להמתין עם הפינוי. אחרי שהיה ברור מעל לכל ספק שהוא איננו חי, השעיתי לכמה שעות את הפינוי עד לאחרי רדת החשיכה. אחרת היינו עושים הכל כדי לחלץ אותו משם. עפרה, את צריכה לזכור שהמזח כולו היה מופגז בהפגזה קשה מאוד. אם הוא היה חי היינו לוקחים את הסיכון בכל מחיר. השיקול ריאלי והוא קשה, אני יודע, בעיקר למשפחה, אבל החלטות כאלה כמפקדים אנחנו חייבים לקבל. פשוט אין ברירה. מבחינת המשפחה הסיפור רק מתחיל כאן ולא נגמר".

עפרה: "וזו באמת היתה רק ההתחלה, שמעולם לא נגמרה. כשיהודהלה נהרג אהוד לא הפסיק לדבר אליו. בראש של אהוד כל הזמן רצו משפטים, 'אחי הצעיר, האם אתה יודע? האם אתה שומע?' המשפטים האלה הם לא רק מילות שיר שאבי כסולן להקת השריון שר. הוא ממש היה מדבר אליו, מספר לו כאילו הוא עדיין חי".

"אני זוכרת שאהוד שלח לו לצבא את השיר 'מות הפרפר'. יהודהלה כתב לו בחזרה 'אהוד, זה הכיוון שלך, תכתוב שירים מהסוג הזה'. כשחזרנו מארה"ב ופגשתי בו בפעם הראשונה, מייד חשבתי כמה יפה הוא וכמה דומה לאלביס פרסלי. הוא היה תמיר, גבוה, אהב תמיד לשחק כדורסל. ערבים שלמים ישבנו על המרפסת שעליה נכתב השיר 'בשנה הבאה'. הוא היה מקסים. ואז הוא התגייס ומהר מאוד שלחו אותו לסואץ. אחרי הכשרה בגדוד, תוך שלושה חודשים הוא כבר הוצב בקו האש".

עפרה: "המילים האחרונות של יהודהלה היו 'אמא, אמא', לפי מה שחבריו לצוות הטנק סיפרו לנו". טולדנו: "הצוות הזה לטנק, לא יותר מבני 19, אתם יכולים לדמיין את זה? בגיל 18 חשבנו שאנחנו עם ביטחון עצמי אדיר, האמנו שאנחנו יכולים לכבוש את העולם, שאנחנו יודעים הכל. אבל הם בסך הכל היו ילדים ואני נדהם איך אנחנו היינו בגיל הזה, בתעלה, כשמסביב יורים עלינו מכל כיוון. תקופה מטורפת". כץ: "הם היו ביחד בכור היתוך שאי אפשר לנתק. גם היום, 50 שנה אחרי, הם עומדים ביום הזיכרון בבית העלמין של בנימינה, שלושה חבר'ה מהטנק".

טולדנו נזכר איך השיר הגיע אליו: "הייתי אז בשירות סדיר בצבא, בן 19. היינו שכנים באותה שכונה בתוכנית ל' בתל אביב, ותמיד כשהזדמן לנו להיפגש הוא היה אומר לי, 'אני מסתכל עליך וחושב על אחי יהודה, איך הוא היה יכול להיראות היום אילו היה חי'. מאוד הבנתי אותו. במיוחד כאשר שנים אחרי איבדתי את אחי שהיה גדול ממני בשלוש שנים כתוצאה ממחלה קשה. הכרתי היטב את הכאב הזה ואת היגון העמוק. מצד שני, זה החמיא לי מאוד. מפה נרקם קשר מיוחד ומהמפגשים השכונתיים הללו זה גלש לשיתוף פעולה בעשרות שירים שכתבנו יחד, כמו 'עוד נגיע', 'חי חי חי'. 'בדרך חזרה' היה השלאגר הראשון המשותף שלנו".

אהוד התחייב שכאשר ייוולד לו בן - הוא ייקרא על שם האח שמת. "אמא של אהוד מאוד רצתה את זה", אומרת עפרה. "אני זוכרת שזו היתה החלטה קשה ששוחחנו עליה, אבל ראיתי שאהוד רצה מאוד לעשות את זה בשביל אמא שלו. גם היום, למרות שהוא כבר עורך דין ובעל משפחה ונמצא במקום אחר בחיים - עדיין, אני מרגישה שזה עול כבד עבורו להיקרא על שם אחיו הצעיר של אביו שנהרג במלחמה. זו הסיבה שאנחנו לעולם לא קוראים לו יהודה, אלא ידי, וכך כולם מכירים אותו".

 טולדנו מעיר שהוא מכיר את יהודהלה דרך העיניים של מנור, דרך הכתבים, הסיפורים, השירים והעבודה המשותפת. "אם הוא היה בגילי הוא היה היום בן 69, ולאהוד זה היה קשה כי זה מין געגוע עמוק. עכשיו אני פה ממשיך לשיר את השיר הזה בכל יום זיכרון, כי אי אפשר בלי לשיר את השיר הזה". כץ מהנהן: "אי אפשר. זה שיר שחדר אל תודעת הקולקטיב של כולנו". טולדנו: "יש בזה גם איזו מחווה, להנציח למרות שאהוד כבר איננו". 

 

אוטוטו עומדים לסיים ולחזור למרכז. לבד. חנן ברנשטיין, ה"מארח" שלנו כמנכ"ל אתר ההנצחה של חיל השריון, מזמין אותנו להגיע לפה שוב בקיץ, ב־8 ליוני, אז צפוי להתקיים בלטרון אירוע 50 שנה למלחמת ששת הימים וההתשה של גדוד 46 חטיבה 401. טולדנו גם הוא ישוב לכאן, ישיר בין הקטעים שיוקרנו על תולדות החיל. ולאף אחד לא היה ספק - "אחי הצעיר יהודה" יהיה השיר הפותח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו