בזמן שישנתם

ספרו של אמיר זיו נראה על פניו צנום וצנוע; העטיפה מתריסה אמנם - של נערה עם ראש קרנף - אבל צבעיה נקיים ושקטים, וגם ההתחלה מנומסת - שני אנשים זרים, פקיד אפור ופנסיונר מתכתבים בתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה בעניין הגזוזטרה של שכנתו. הפנסיונר מנסה להלשין על עבירת בנייה, והפקיד עונה לו בלשון יבשה. לא משהו מושך או מעניין במיוחד. 

אבל כבר בשלב הראשוני הזה, כשהים עדיין חלק ורוגע, אפשר לחוש שמשהו אחר, רועש ועז, מתגעש ובא. זה לא קורה בבת אחת. זיו מושך את הקורא בחבל אחרי סירתו בנעימים, ולאט לאט, בלי שנרגיש, הוא מגביר את הקצב, עד שהוא שועט קדימה בתוך מערבולת שמסתחררת ומתעצמת, והקורא מוצא עצמו נגרר וצורח אחריו.

כריכת הספר

אין רגע דל בספרו של זיו. רק רגעים כאילו־שקטים שמתעתעים בקורא, המבקש למצוא גם בהם רמזים. כי "ארבעה אבות", לצד היותו ספר מעמיק, הוא גם ספר עם יסודות חזקים של מתח, והראיה היא שהניסיון לפענח את התעלומה שבו, רגע לפני שתימסר לי, הדיר שינה מעיניי רבע לילה כמעט.

יותר מכל מרשימה יכולתו של זיו, עיתונאי במקצועו שזהו ספרו הראשון, להיכנס באופן קליל לנעליהן של דמויות רבות ומגוונות, ובהן גם אישה ונערה. מכולן הוא מפיק קול אותנטי ואמין באופן לא מתאמץ. איני יודעת כמה מורכבת היתה הכתיבה, אבל התוצאה יורדת היטב במורד הגרון, ללא שום ייסורי בליעה, כאילו כך צריכים להיות פני הדברים, ולא אחרת. האמינות של המספר משחקת לטובתו בעיקר ברגעים שבהם הוא מתאר אירועים והתרחשויות לא שגרתייים, שלא לומר מזעזעים. אך האמון שפיתחנו כלפיו עד שמגיעים הרגעים הללו מאפשר גם להם להישמע אותנטיים ואפשריים.

אז מה יש לנו פה? בעצם מה אין. ניתוח קר, אכזר אך גם רחום של יחסים. בעיקר יחסי אבות וילדים, כמשתמע משם הספר. אבל גם, ואולי בעיקר, יחסים זוגיים. גבר ואישה שבוחרים לנהל את חייהם יחד. אבל האם באמת הם בוחרים? האם יש בכלל בחירה? מה המחיר שהם משלמים מדי יום ביומו על הבחירה הזו, והאם הם מוכנים לשלם אותו? 

היחסים הזוגיים שזיו מתאר הם אף פעם לא פשוטים, ותמיד יש משהו שמעיב עליהם: אופציה אחרת, פחד להתחייב, חשש גדול לוותר. היחסים הללו לא בהכרח מעניקים לאדם משהו, אלא ברוב הפעמים - גוזלים ממנו. את החופש שלו, את אושרו, את חייו.

זיו אף אינו מרחם על ילדי הגן. ממש כך. בבהירות אכזרית הוא מתאר את הקושי הרב שעלול לצוץ בפני אבות להתחבר לילדיהם ולאהוב אותם. האבות שמתאר זיו מנהלים את כל סוגי האבהות, רק לא זו ה"נורמטיבית". הם מתכחשים לילדיהם, מרחיקים אותם מהם, מקנאים בהם. הם רוצים לחיות את חייהם, אבל ילדיהם מציבים מול אבותיהם שוב ושוב מראה מגדילה, מעוותת ומאיימת. זהו ספר מצמרר בחלקו ומותח ברובו. וזו הפתעה מרעננת לספר ביכורים. ¬

ארבעה אבות / אמיר זיו; עם עובד, 313 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו