אקולוגיה בלי טיפת אקונומיה

בעיתון הסיני הרשמי "צ'יינה סיינס טיימס" התפרסם ב-7 בספטמבר השנה מאמר נדיר, החושף לראשונה את הלכי הרוח שמאחורי הקלעים של בכירי הממשל הסיני על הוועידה בקופנהגן:

"לוועידת האו"ם לשינויי האקלים שתיערך בדצמבר תהיה השפעה גדולה על הפיתוח הכלכלי של כל המדינות. המדינות הגדולות והחזקות כלכלית יתכנסו על-מנת להגיע להסכם בנושא הפחתת גזי חממה, שיחליף את הסכם קיוטו... סין היא היצרן הגדול ביותר של דו-תחמוצת הפחמן, ויופעלו עליה לחצים מצד המדינות המפותחות. סין נמצאת בעיצומה של תנופת פיתוח כלכלי, וכל הפחתה בפליטות נחשבת בלתי מציאותית על-ידי מומחים סינים. כיצד תוכל סין להתגונן מול הלחצים שיופעלו עליה?... כל המדינות העשירות התפתחו באמצעות פיתוח תעשייתי, שהיה מבוסס על שימוש באנרגיה ממאובנים, ועל פליטת כמויות פחמן גדולות... זכויות פליטה הן שוות ערך לזכויות פיתוח. המדינות שכבר התפתחו באמצעות פליטות מוגברות מבקשות עכשיו לעצור את סין, הנמצאת בעיצומו של תהליך הפיתוח".

בהמשך המאמר מצוין, כי "דינג ז'ונגלי, סגן נשיא האקדמיה למדעים בסין, מצא שאין הוכחה מדעית מוצקה לקשר ישיר בין ריכוזי דו-תחמוצת הפחמן ובין עליית הטמפרטורות. לדעת מדענים אחדים, הטמפרטורות מושפעות גם מההבדלים בפעילות השמש (ובקרינתה). למצער, ניתן לקבוע שהגורם האנושי אינו היחיד המשפיע על האקלים, ואיש לא הצליח לקבוע בוודאות את ההשפעה היחסית של כל גורם. בכל זאת, התעמולה המסיבית, כאילו הפעילות האנושית גורמת לעליית הטמפרטורות, התקבלה על-ידי מרבית האנשים במדינות רבות, והדבר הפך לבעיה פוליטית ודיפלומטית.

מדוע מעלות המדינות המפותחות בעיה מדעית לדיון בפורום בינלאומי פוליטי? כוונתן האמיתית אינה למנוע את עליית הטמפרטורות, אלא להגביל את הפיתוח הכלכלי במדינות המתפתחות, ולשמור על יתרונותיהן". וכך, קובע המאמר, כי על סין לדרוש השוואת זכויות פליטה בהתאם למספר תושביה, ותוך התייחסות לכמויות הפליטה בשטחה מאז שהוחל בה הפיתוח הכלכלי, קרי, מאז 1900 – כלומר, לסכל כל ניסיון לקבוע לה מכסות פליטה.
נראה אפוא כי בסופו של דבר, גם ועידה זו, כמו קודמותיה, תסתיים בלא כלום. סין לא תוותר על פיתוחה הכלכלי למען הפחתת הפחמן הדו-חמצני, ולא תפעל בניגוד לעמדתה השקולה, כי מקומה של סוגייה מדעית אינו בוועידות פוליטיות.

להבדיל מסין המאמצת פוליטיקה ריאלית, ישראל צפויה להדגים את הביטוי "חמור קופץ בראש". ממשלת ישראל אישרה את אמנת האקלים בשנת1996 , חתמה על פרוטוקול קיוטו בשנת1998 , שאותו אישרה בפברואר2004 . ישראל מוגדרת באמנה כמדינה מתפתחת, על כן לא חלות עליה הגבלות בעניין פליטת גזי חממה. זהו מצב נוח – היא אינה נדרשת ליטול על עצמה התחייבויות בלתי אפשריות (שאף מדינה מן החותמות על האמנה לא עמדה בהן) ואינה נדרשת לייקר עלויות ייצור ופיתוח כלכלי שכה נדרשים בשוק הישראלי. כמובן שהדבר אינו מונע מאיתנו לפעול לניקוי ולשמירה על איכות הסביבה ולשיפור איכות חיינו, גם ללא חרב בינלאומית המתנופפת מעל לראשינו.

אך אין הקומץ משביע את השר הישראלי לאיכות הסביבה, שכבר בונה לעצמו רקורד ירוק למהדרין. בניגוד לכל ניתוח כלכלי, ובטרם נבחנו האינטרסים של ישראל, הכריז השר לאיכות הסביבה, גלעד ארדן, כי בכוונתו לבטל את התוכנית לבנייתה של תחנת הכוח באשקלון – פרויקט שהליכי אישורו נמשכו שנים. בכך הוא עומד לפגוע במערכת הפקת האנרגיה בישראל, מבלי שיציע מקורות אנרגיה חלופיים. ההסבר שהציע לצעדו זה הוא, כי על ישראל לקבל מראש גזרות, שאולי יתקבלו בוועידת האקלים בדצמבר.

ברוח זאת התייצב ארדן בחודש שעבר עם משלחת ישראלית באו"ם, כדי להציג את נכונותה של ישראל לקבל על עצמה מחויבויות ברורות להפחתת הפליטות של גזי חממה. לדבריו, "ישראל שותפה לסולידריות הגלובלית בהתמודדות עם משבר האקלים העולמי ותהיה שותפה פעילה בהסכמים העתידיים להפחתת פליטות".

כיוון שנדיבותו של ארדן על חשבון משלמי המיסים והפיתוח הכלכלי בישראל כנראה אינה יודעת גבולות, הרי שהמגבלות שהוטלו באמנת קיוטו אינן מספקות אותו, והוא מוכן שנקבל על עצמנו מגבלות מיוחדות: "ישראל היא מדינה מפותחת בעלת כלכלה חזקה ויציבה, ולא מדינה מתפתחת כפי שהוגדרה בקיוטו", הוא מסביר, "יש לקבוע מחיר פיננסי לפליטות גזי החממה". ובכן, ארדן אולי ישוב מן הוועידה כשכתפו עטורת טפיחות שיקבל משועלי הוועידה הוותיקים, שיגחכו על הנאיביות הישראלית, אך החשבון עבור מחירי האנרגיה המאמירים יוגש למשלמי המיסים בישראל.