החלטת בית המשפט מכניסה עתה לסיכון מחודש את המיליארדר יעקב (קובי) מימון - שהוא אחד הנתבעים המרכזיים בתובענה. כתב התביעה מייחס למימון השתלטות בלתי חוקית לכאורה על כמה נכסים שהיו בשליטת קבוצת קווי אשראי. נטען, כי אותם נכסים הם שהביאו להתעשרות מימון, שלא כדין לכאורה. הסיכון של מימון גדול יותר, דווקא בשל מעמדו בקבוצת קווי אשראי, באותה עת - כמוציא ומביא; וגם מחמת זאת שחלק ניכר מעושרו הפיק מאותם קשרים בעייתיים עם יובל רן.

התובענה בהיקף כספי כולל של כ-500 מיליון שקלים הוגשה על-ידי המפרקים עורכי הדין יצחק מירון ואלעד אלעזר. בתובענה נתבעים גורמים רבים, ובראשם דירקטורים ואנשי עסקים, באחריות לקריסת קבוצת קווי אשראי בראשה עמד יובל רן. בכתב התביעה הם מואשמים בשורה של מעשי מרמה והונאה בהיקף מצרפי של עשרות מיליוני ש"ח, וזאת בדרך של ריקון החברה מנכסיה וביצוע עסקות באופן זדוני לרעת החברה.

עם האישים הנתבעים הבולטים נמנים, בין היתר: המיליארדר יעקב (קובי) מימון, יובל רן, חיים צוף, רוני אליעד, דינה קלוד, ערן תדמור, עופר פינשטיין, עו"ד נועם שרון, עופר קרז'נר, נירה קרז'נר, יואב רן, דני נגל, נתן טורנר, עודד לוסקי, רם לוסקי, יונה גולדריך, ישראל קריגר ונתן שוורץ. חלק מהנתבעים הנ"ל מיוצגים על-ידי שורה של עורכי דין, ובהם: ירון אלכאוי ועו"ד עדי איסובסקי, פיני רובין, בועז אדלשטיין, דב פישלר, מאיר קלינגר, יואב רזין וע' בר-נתן, צבי בר נתן ומרב ברוך, עידו בר נתן ויואב רנין.

בפסק הדין מותח בית המשפט העליון ביקורת על השופט זמיר, שקיבל החלטתו בתפקידו כרשם בית המשפט המחוזי. "כאשר מועלית טענת התיישנות נגד תובענה שמגישים מפרקים עשויות להתעורר שאלות מורכבות באשר למניין תקופת ההתיישנות וחישובה", נאמר. "כך יש לבחון, בין היתר, האם הדירקטורים, כולם או חלקם, שכיהנו בחברה, היו מעורבים במעשים שבגינם הוגשה התובענה, האם הם היו מודעים למעשים והאם היה ביכולתם או באפשרותם להגיש תובענה בגין המעשים עוד טרם פתיחתם של הליכי פירוק. הסוגיות האמורות יצריכו, דרך כלל, בירור עובדתי".

בית המשפט קובע, כי השופט זמיר לא פעל על-פי הנדרש ממנו: "במקרים שבפנינו לא נעשה בירור עובדתי, אלא החלטתו של כבוד הרשם ניתנה על יסודם של מסמכים בלבד. נראה לנו שחובה הייתה לערוך בירור עובדתי טרם הכרעה. משהדבר לא נעשה, אין מנוס אלא לבטל את פסקי הדין החלקיים".

בית המשפט העליון דן עתה בשאלה, כיצד לתקן את שעיוות השופט-הרשם זמיר. "השאלה הבאה שנתעוררה נוגעת לניהול שיפוטי: כיצד יש לקדם את הטיפול בתובענה משבוטלו פסקי הדין החלקיים. עולות מספר אפשרויות: ראשית, להחזיר את סוגיית ההתיישנות לכבוד הרשם על-מנת שיערוך את הבירור העובדתי הנדרש ובעקבות זאת יכריע מחדש בסוגייה. שנית, לקבוע כבר עתה כי בירורה של טענת ההתיישנות ייעשה במסגרת הדיון בהליך העיקרי, כך שההכרעה גם בעניין זה תינתן בפסק הדין. שלישית, להורות כי כבוד הרשם הוא שיחליט מהי הדרך שתיבחר מבין שתי האפשרויות הנזכרות".

נוכח החלטתו המוקדמת והשגויה של הרשם, נדרש בית המשפט לשאלה האם יש להשיב את התיק להמשיך טיפול אצל הרשם זמיר. בנסיבות שנוצרו, קובע בית המשפט, וכדי לייעל את ההליך (התובענה הוגשה לפני שנים רבות ומאש היא 'תקועה'), יש להעביר את הטיפול בתובענה לידיו של שופט אחר. כמו-כן הוחלט להעביר את ההחלטה לידי נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, כדי שתכריע מי יהיא השופט שידון בתיק זה. המדובר בהחלטה חריגה, שכן ערכאת ערעור נוטה בדרך-כלל, משנתקבל ו/או נדחה ערעור, להשיב את התיק להמשך טיפול אצל השופט בערכאה הנמוכה. וכך כותב השופט אשר גרוניס:

"קיימת דרך רביעית והיא נראית לנו הדרך העדיפה בנסיבות המורכבות של העניין. אנו בדעה כי רצוי שהטיפול בהליך כולו יועבר לשופט במקום שיישאר לעת הזו בידי הרשם. כך ניתן יהיה ל"חסוך" ערכאה, במובן זה שלא יהא מקום לתקיפתן של החלטות אחרות של הרשם בפני שופט של בית המשפט המחוזי. משיבוא העניין בפני שופט תחת רשם, יחליט הוא האם לדון בנפרד ותחילה בסוגיית ההתיישנות או שמא בגדרו של ההליך העיקרי. נאמר לנו כי הנתבעים העלו טענות סף נוספות, בצד התיישנות. השופט רשאי, כמובן, לקבוע באיזה שלב תידונה טענות הסף האחרות".

במקביל לפסיקה הנ"ל הותיר בית המשפט את דלתו פתוחה לטענות התיישנות גם מצד נתבעים אחרים, וזאת לאחר שהסתבר כי טענה שכזו להתיישנות קיימת גם מצדם. בית המשפט הורה, כי טענות ההתיישנות - במידה והן קיימות - יישמעו על-ידי השופט שידון בתיק. "ראוי שהשופט אשר יידרש לדרך ניהולו של ההליך ישקול את הנתון שצוין זה עתה. דומה, שיש למנוע מצב בו תבורר
טענת ההתיישנות רק לגבי חלק מן הנתבעים".