רויטל לן צוברי מצאה עצמה מחישה צעדיה, שלא לומר רודפת, אחרי צעירה יפנית וצבעונית שהילכה באחד מרחובותיה הסואנים של טוקיו, כשהיא אוחזת בידה שקית של "ללין". היא היתה חייבת לצלם אותה, להנציח את הרגע הזה. מירב כהן עצרה באמצע כיכר פאריסאית מכונית מיני קופר אופנתית, שעל המראה הקדמית שלה היתה תלויה ריחנית לרכב של "ללין", ובחצי צרפתית חצי עברית ניסתה להסביר לנהג המופתע דרך החלון למה היא כל כך מתרגשת. "סה ללין, מואה ללין, איזראל ללין", אמרה לו, לא מסתירה את התלהבותה.
18 שנים אחורה, לא חלמו מירב ורויטל שכך יהיה. שהבייבי הלבנבן והריחני שלהן, העסק שחלמו את שמו, את ניחוחותיו ואת סידור מדפיו, יכבוש אט־אט גם את העולם ויסיים את שנת 2016 עם 106 סניפים בארץ, 21 ביפן, שלושה בסן פרנסיסקו, שניים בהוואי, ואחד, ענק ומרגש במיוחד, בטיימס סקוור שבמנהטן - בולט בצחותו הממגנטת בין כל פיח המוניות והמולת המוני האנשים, מזמין את הנמלטים אליו מהקור הניו־יורקי לקרצף את ידיהם בפילינג מבושם, ואז לשטוף במים חמים שזורמים מכל ברז שנמצא בכל אחד מהסניפים שלהן.
ברם אולם, המציאות של שתי הנשים החזקות הללו מעידה שהן ועוד איך חלמו בגדול וכיוונו הכי גבוה שרק יכלו. גם כשהיה קשה, והחנות הראשונה לא באמת היתה רווחית, וכך גם השנייה, והבנקים סירבו לאשר אשראי לפתיחת סניפים נוספים, ובעלי הקניונים שאלו בספקנות "אז רגע, מה בעצם אתן מוכרות?" המשיכו השתיים לצחוק יחד תוך כדי סחיבת ארגזי מוצרים, שואלות את עצמן תוך כדי "עד מתי ניסחב עם ארגזים?" ונוסעות לכל מקום שרק הסכים לקנות את המוצרים שלהן אז. בתוך תוכן, הרגישו שהן עושות נכון, האמינו במוצרים ובנראות הבלתי מתפשרת של החנויות, היו בטוחות במה שהן מוכרות לנשים הישראליות, כי הן עצמן אהבו את כל המוצרים.
"חודשים לא ראינו שקל"
מירב כהן (46) ורויטל לן צוברי (48) הן בנות דודות. אביה של מירב זכרו לברכה היה אחיה הגדול של אמהּ של רויטל. הן גדלו בשכונות צפון תל־אביביות סמוכות ו"לא היה חסר לנו דבר, אבל לא היינו בנות עשירים". יצאו עם אותם חברים, בילו באותם מקומות, חגגו יחד את החגים, הכי קרובות מבין כל המשפחה המורחבת, אבל זה היה דווקא מפגש לא מתוכנן ביניהן באמצע רחוב שינקין, שהוליד את "ללין".
"כן, זה סיפור אגדה מבחינתנו", אומרת בהתרגשות רויטל, שחוזרת אל אותו רגע שבו התחיל הכל לרקום ריח ואבקת נצנצים. "זה היה בספטמבר 1998, הייתי ביום חופש מהעבודה וטיילתי בשינקין עם אמא שלי כשבתי התינוקת אליה בעגלה", היא נזכרת, "פתאום הפציעו מולנו מירב ואמא שלה, אז מה, לא נשב לשתות משהו ביחד? תוך כדי הקפה מירב שואלת אותי, 'בא לך לפתוח איתי חנות בכיכר המדינה?'. ככה, הכי ישיר ופתוח, כמו שהיא, פועלת מהבטן שלמדתי במהלך השנים שהיא אף פעם לא טועה. שאלתי 'חנות של מה?' והיא ענתה 'סבונים ונרות, את יודעת שזה מה שמעניין אותי ומרגש אותי. כל מה שמפיץ ריח ועושה נעים לגוף, לפנים ולנשמה'. היא ידעה שיש לי קשרים עם עסקים בכיכר המדינה, כי עבדתי שם במשרד תיווך, ואמרה 'את תביאי את החנות, אני אביא את הסחורה'. שאלתי, 'ומה נרוויח?' והיא ענתה 'נמשוך לכל אחת משכורת, את תעבדי בבוקר ותוכלי להיות אחר הצהריים עם אליה, ואני אעבוד בערב', לא מתארת לעצמה שיהיו כל כך הרבה חודשים שלא נמשוך לעצמנו שקל, ושכל מה שעוד נרוויח ילך לטובת החנות".
כבר למחרת, נטולת שמץ של מושג בעקרונות הקמעונאות או בניהול אבל פרקטית ותכלסית, מצאה רויטל חנות בכיכר המדינה - והשאר היסטוריה.
מי שהגתה את השם "ללין" היא טלי סבג, חברה קרובה, במהלך ערב של סיעור מוחות שנועד להחלטה על שם העסק החדש. "רצינו משהו שישדר טוהר וצחות והגענו ל'לונה', שזה ירח באיטלקית", הן מספרות, "פתאום טלי זרקה 'ללין - זה מתגלגל נהדר על הלשון'. התאהבנו בשם הזה, שהוא לגמרי המצאה של טלי. אז לא היה לנו מושג שנקבל אל המיילים שלנו תמונות של תינוקות יפהפיות שקוראים להן ללין. אנחנו יודעות על לפחות חמש כאלה, ואין גבול לכמה שזה משמח אותנו".
אימהות מסוג אחר
כל אימת שהן מתחילות לדבר על הדרך הארוכה שהן עשו, על מה שהגשימו, על מה שהן עוד שואפות, עיניה של רויטל מתמסכות בדמעות, ומירב מייד נדבקת אחריה. ככה הן גם צוחקות, ככה הן מתלהבות, מלאות תשוקה למה שהן יצרו ביחד. אחת מתחילה את המשפט, השנייה מסיימת, האחת חולמת ומפנטזת, נוטה להגזים עם הוורוד שהיא רואה, השנייה עם הרגליים על הקרקע, מקפידה על סיסמתה "בואי נגיע לשורה התחתונה". כשלזו קשה והיא חוששת ומהוססת ונדמה שהיא עומדת להתייאש, השנייה תהיה שם כדי לעודד, להזכיר לה שאין כמוה ולהפך, ומבחינתן האנרגיה המשלימה והמאזנת הזו היא סוד הצלחת הביחד שלהן.
"בגלל שאנחנו שתי נשים, יש בעסק הזה ובכלל במערכת היחסים שלנו המון רגש, לטוב ולרע", מבהירה מירב, "אנחנו יכולות להתווכח, לא להסכים, אבל אנחנו לא רבות ותמיד תמיד מדברות על הדברים כדי לפתור אותם".
מבחינתן, חוץ מהילדים הפרטיים שלהן, יש להן עוד ילדה אהובה וחשובה ששמה "ללין" והן מחויבות לה ודואגות לה מהמקום האימהי. "כל מעיינינו נתונים לילדה המוצלחת הזו, שיצרנו יחד באהבה גדולה כל כך", אומרת רויטל, "ואחרי יותר ממאה סניפים בישראל, הרגשנו שאנחנו רוצות שכל העולם ישמע עליה וייהנה ממה שיש לה להציע. מרגע הלידה שלה, דרך כל תהליך ההתבגרות שלה, שמלווה בבעיות ובמשברים כמו בכל התבגרות, שתינו שם בשבילה - משנסות מותניים ועושות יד אחת למענה. יושבות ומדברות על הבעיות והמכשולים ולא עוזבות עד שהם באים על פתרונם, כי היא כל כך חשובה לנו, הילדה הזו. אנחנו לא 'נשות עסקים', זה לא שיש לנו הרבה עסקים. אנחנו 'נשות ללין' שיש לנו הרבה חנויות ממנה, ואנחנו רוצות שכולם ייהנו מהחוויה השלמה שהן מציעות".
פרט לילדה ללין, יש לשתיים גם ילדים ביולוגייים. רויטל נשואה לשבתאי לוי, משחקניה הבולטים של הפועל תל אביב בשנות ה־80, ויש לה שתי בנות, אליה, חיילת בת 19, ודניאלה בת ה־14. מירב נישאה והתגרשה, והיא אם חד־הורית לסאני בן השש וחצי, שאותו אימצה מרוסיה לפני חמש שנים. כיום היא מקדישה את כל כולה לגידולו של סאני, ומגיעה למשרדי החברה כמה פעמים בחודש, כדי להתעדכן על ההתפתחויות. "לפני שלוש שנים החלטתי לעשות פאוזה, להוריד פרופיל ולפנות לעצמי זמן להיות אמא. עכשיו זה זמן האמא שלי", היא אומרת ומראה תמונות של ילד יפהפה עם שיער בצבע שמש.
"יש נשים שקודם כל ילדו ילדים, ורק אחר כך התפנו לקריירה. אצלי זה קרה הפוך. שנים ארוכות הייתי פול טיים בעבודה, עד שעות הערב, לא נחה לרגע. מאז שסאני נכנס לחיי אני במוד אחר לגמרי של החיים. לקח לי זמן להתרגל לעניין האימהות, כי לא הכרתי אותו לפני. אני לוקחת את סאני מהגן, אוכלת איתו צהריים שבישלתי, אנחנו הולכים להצגות ולפארקים ואני אמא מלווה בטיולים, נהנית מכל מסיבת חג או סוף שנה, עפה על כל רגע איתו, נותנת לו מאה אחוז ממני. הגעתי לאימהות בגיל 40, אחרי שהייתי נשואה ולא הצלחתי להרות. בגיל 40 הרגשתי שאני חייבת להיות אמא ובעידוד חברה עברתי את תהליך האימוץ שהוא לא פשוט ומלא בביורוקרטיה מסויטת, אבל שווה כל רגע של מאמץ. בחנוכה של שלפני חמש שנים הגעתי עם סאני ארצה, ויש לי בן בכור כמו שחלמתי. מאז חנוכה נחגג אצלי באופן שמח במיוחד, כמו עוד יום הולדת לסאני. הכי מצחיק שכשאנחנו בקניון, הוא מסרב להיכנס איתי לחנות של ללין כי הוא יודע שאני אתעכב שם, בדיוק כמו שהבנות של רויטל התפדחו בזמנו להביא מתנות יום הולדת של ללין. אני צוחקת איתו ושואלת 'מאיפה אתה חושב שיש לאמא כסף לקנות לך כדור?' והוא מתרצה.
תחזרי לעבוד פול טיים בעתיד?
"אין לי ספק שאחזור למשרה מלאה כשסאני יגדל, יש עוד כל כך הרבה מה לעשות וכל כך רחוק להגיע, אבל עכשיו אני אמא. כשלא היה לי סאני, היה לי לכאורה הכל, אבל היתה חסרה לי המשמעות המשפחתית. הילד הזה הביא משמעות גדולה לחיי ואני מאוד מקווה שעוד יהיו לו אחים ואחיות. בלילה, כשאני יושבת במרפסת שהיא חלקת האלוהים הקטנה שלי, אני מודה לאלוהים על סאני, על ללין, על העובדה שאני לא תלויה באף אחד ויכולה להרשות לעצמי לקחת את הפאוזה הזו, ועל האומץ והחשיבה מחוץ לקופסה. אני שומעת לעיתים נשים שמתלוננות על הילדים שלהן, לא מרוצות מהבעלים, לא מחייכות. אני משתדלת להתמקד בטוב וביש ובקיים".
בת דודתה רויטל, לעומתה, מעולם לא היתה אמא של גינות והצגות, ובבקשה תחסכו ממנה את מסיבות סוף השנה. "בשביל זה יש להן אבא, שבאמת היה שותף מלא לגידול הבנות", היא אומרת, "זה ברור שזה לא יכול לקרות אחרת, שבי תמיד היה שם בשבילי בכל העליות והמורדות של רכבת ההרים המטורפת הזו. גם אמא שלי, שתהיה בריאה, עד היום היא נכונה לכל הקפצה שלי ונמצאת המון עם הבנות. פשוט סבתא מושלמת. אני אמא שמורידה בחוגים וממשיכה הלאה לעבודה, אין לי זמן לשבת עם כל האימהות ולפטפט. אני צריכה להיות עסוקה, לעבוד, לעשות.
"שאלתי פעם את הבנות אם זה מפריע להן שאני לא נמצאת שם, על ספסלי ההמתנה, והן ענו 'אמא, זה בסדר, אנחנו גאות בך'. מה שבאמת חשוב לי זה שהילדות יגדלו עם אמא שעשתה יש מאין, שיבינו שזה אפשרי. אמא שהצליחה, שהגשימה את עצמה. נכון, אני עובדת שעות ארוכות וחוזרת מאוד מאוחר הביתה, אבל התוצאה היא שיש לי בנות עצמאיות שיודעות לדאוג לעצמן ובנות שיודעות שאמא לא מתנצלת על העובדה שיש לה עוזרת שאחראית לעבודות הבית, כי היא עובדת מספיק קשה כדי לממן גם עזרה בבית. אגב, אליה עבדה לפני הגיוס בהקמת החנות בניו יורק, ודניאלה רק מחכה להגיע לגיל שיהיה לה אישור עבודה חוקי ותוכל לעבוד בחנויות".
חנות "ללין" ב"טיימס סקוור" בניו יורק. בולט בצחותו // צילום Magda Biernat
כשהעסק מנה 15 סניפים, הבינה מירב שרק משקיע שיבין את הפוטנציאל שלהן יוכל לעזור להן להתרחב כמו שהן באמת חולמות. "היה לי ברור שאנחנו צריכות לעשות מהלך שהוא 'הייטקי'. פנו אלינו כל תותחי המשק כדי להשקיע בנו, אבל אנחנו סירבנו. לפעמים אפילו מצאתי את עצמי מבוהלת קצת מהסירוב שלנו ושואלת את עצמי 'מי את חושבת שאת, לסרב לכל הגדולים האלה?' אבל ידענו בדיוק מה אנחנו מחפשות. חיפשנו מישהו שידבר את השפה שלנו, שיבין את הדנ"א ויחלום יחד איתנו, שיעשה למען העסק שלנו. ואז הגיע הראל".
כשמירב אומרת הראל, היא מתכוונת להראל ויזל, מנכ"ל קבוצת פוקס הכוללת תחתיה מותגי אופנה נוספים. בשנת 2007 רכש ויזל את "ללין" והוא שולט היום על 50 אחוזים מהחברה, בעוד למירב ולרויטל 25 אחוזים כל אחת. "מהרגע הראשון היה לנו ברור שאנחנו יוצאות איתו לדרך", הן אומרות, "בסוף, הרי הכל עניין של כימיה בין בני אדם, ועם הראל לא היה ספק שזה זה. הוא תמיד שם בשביל העסק שלנו, מבין כמה אהבה השקענו בו".
פשוט לא לוותר
שתיהן חוזרות לא פעם ולא פעמיים על המילים אהבה, אמונה וחלומות. נדמה שאלה החומרים שמהם עשויה הצלחתן. "כשפגשתי את מירב בשינקין הייתי בת 29, ומבחינתי נולדתי מחדש בגיל 29, עד כדי כך", אומרת רויטל, "עד אז עבדתי במשרד ארכיטקטים והעובדה שהוא היה שייך לאבא שלי לא באמת עזרה לי להרגיש משמעותית. ישבתי שם ליד השולחן והרגשתי שאני לא מדויקת במקום שלי, שאני נרדמת. התוכניות ברדיו היו העוגן שלי, לפי הלו"ז שלהן ידעתי מתי מגיעה השעה ארבע, כלומר מסתיים היום שלי ואני בורחת הביתה. עד כדי כך זה היה עצוב.
"כשפתחנו את העסק, הבנתי איך זה מרגיש להיות מסופקת ממקום העבודה, איך זה לאהוב את העשייה שלך, איך היום טס לי בלי שאני מרגישה בכלל. לאף אחת אסור לוותר על המקום שלה או על החלומות והשאיפות, כי חלומות מתגשמים. אני ומירב דוגמה מהלכת לעניין הזה. אף אחת מאיתנו לא למדה שיווק או מינהל עסקים, לא למדנו גם קוסמטיקה, כלום. הכל היה מאוד אינטואיטיבי, הלכנו עם הלב והבטן, והנה זה הצליח".
מה למדתן בדרך?
"הרבה דברים. למדנו להאציל סמכויות והבנו מהר מאוד שאנחנו לא יכולות לעשות הכל בעצמנו. הקפדנו שיהיו מסביבנו אנשי מקצוע מעולים שיוכלו לנהל את כל האופרציה המורכבת הזו. למדנו להקיף את עצמנו רק באנשים אופטימיים ושמחים שהאמינו בנו. למדנו לפתוח את הראש, לחשוב מחוץ לקופסה ולא לפחד לקבל עצות מאחרים וליישם אותן".
מירב שומעת את בת דודתה ומהנהנת בהסכמה. "אני אדם עם אפס סבלנות לדחיית סיפוקים ולמדתי על בשרי היטב דחיית סיפוקים מהי", היא אומרת, "הייתי אינדיבידואליסטית שסומכת רק על עצמה, ולמדתי לתת מקום לאנשים שאיתך, לסמוך עליהם, לאפשר להם. למדתי כמה כוח יש למילים ולמחשבות, שמבחינתי הן יוצרות מציאות. כל מה שקרה לעסק הזה אני פשוט זימנתי במילים ששיננתי לעצמי. אני יודעת שגם בן הזוג שאני מזמנת לעצמי יגיע, הוא רק צריך להיות שילוב מדויק של תכונות האופי המושלמות של השותפים שלי, רויטל והראל. ככה בדיוק אני רוצה אותו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו