לא בכדי נבחר המנצח האיטלקי ג'נאנדראה נוזדה למנצח אורח ראשי ושמו הוזכר כאחד המנצחים שיוכל להמשיך לכהן כמנהלה המוזיקאלי של הפילהרמונית אחרי פרישתו של זובין מהטה. בערב זה באו לידי ביטוי היחסים המיוחדים בינו לבין הפילהרמונית.

ג'נאנדראה נוזדה התחיל במקצב מסחרר את האלגרו קון בריו (אלגרו אש) בו פותחת  הסימפוניה ה"קלאסית" ברה מז'ור של פרוקופייב. הוא הבליט את הניגודים בדינאמיקה והפך את הפתיחה לדרמה ריתמית. עזר כנגדו היו החלילנים והכנר הראשי שניגנו בחדות "שפיצית". את פרק המחול ניגנו בחן קליל ומלא ברק. התזמור הססגוני  של פרוקופייב והמעברים בין כלי הנשיפה למיתר היו מרתקים. כדי להבליט את הדרמה נקט המנצח בהפסקה ארוכה בעיצומו של פרק המחול ממנו גלשה התזמורת באחת לאקצ'לרנדו סוחף בתזמורת. עוד לפני שהתחילה הסימפוניה, כבר הסתיימה כהרף עין.

הכנר יוליאן רחלין פתח בצליל אינטנסיבי ובליריות כובשת את הקונצ'רטו במי מינור של מנדלסון. רחלין סחף את הקהל כשהוא יורד לעמקי פיאניסימו חרישי מדובב והקפיד על פראזות עגולות. המתח המוזיקאלי נשמר גם כשהאט. הסולן הדהים בשליטתו על כל מנעד הכינור ובגוונים המיוחדים שהפיק מהסטרדיווריוס אקס ליביג בעל הצליל הייחודי. התזמורת נענתה לו בצליל מלא. הדיאלוג של הסולן עם הפילהרמונית  היה עוצר נשימה. את הפרק האחרון ניגנה התזמורת בקפיציות ובקצב מסחרר. וכשנדמה היה שאי אפשר יותר מתוק מצפיחית ברחלין, ניגן הסולן הדרן וירטואוזי של המלחין והכנר הבלגי איזאיי בן שלהי המאה ה-19, –  ללמדך שידו בכול, –  גם בהפגנת צחצחות וירטואוזיות עקרה לשמה.

המנצח היה במיטבו בביצוע "ציפור האש" של סטרווינסקי. מאפסי צליל חרישי ומלא מסתורין העפילו הקונטרבסים ושאר התזמורת בואכה הגן הקסום של קשצ'יי. הסערה נבנתה בהדרגה – החל מהחליל והפיקולו וכלה בדיאלוג מלא הקסם בין הכנר הראשי לנבל, הקלרינט והצ'לו. ללא רגע דל – המתח בקונטרבס ובנגינת הנבל התפרק לדיסוננטים צורמים בחצוצרות המעומעמות ובטובה. בהדרגה הגיעה התזמורת לפורטיסימו רועם שהתפרק לנגינה העליזה של הקסילופון, מרימבה והתופים. הכול היה כאן – העידון של שפתו המזרחית של דביסי, המקצבים שנשמעו כקטע מאינסוף והתזמור הצפוף והססגוני של רימסקי-קורסקוב. תזמורות בודדות בעולם יכולות להעלות סאגה כה רחבת יריעה ולשמור תדיר על מתח. הברק המרשים בנגינת כלי הנשיפה והדיוק בנגינת כלי ההקשה הפכו את סיפור האגדה של "ציפור האש" לפלסטי, מלא הומור וכמעט "בר מישוש" (tangible).

בקצב נינוח הזמין המנצח את הקהל להתפעם מיופייה של האגדה המושתתת בעיקרה על כוחה של החמלה. הנסיך הגיע בשוגג לגן המכושף של המפלצת "קשצ'יי" ריחם על ציפור האש ולא צד אותה. בתמורה – הצילה אותו הציפור וביטלה את כוחו של קשצ'יי לאבן אותו. הקצב היה איטי במופגן ואִפשר לקהל להתענג על יפי נגינתם של החליל, הנבל והכינורות. קסם הנגינה השלווה לכאורה העצים את כוחה של  ציפור האש לבטל כל רשע בעולם ולהשיב לחיים את כל הנסיכים המאובנים. הקהל המהופנט לא השמיע אף שיעול!

יפי הנגינה המתארת את השחר העולה עורר התפעמות. הכנר הראשי הוביל את התזמורת בנגינתו הלירית. הגליסנדי בכלי הנשיפה והרעדוד מלא המתח ה"מתבשל" – קיבלו חיזוק בנגינת הקסילופון. כל אלו נתקלו בפראות הבראשיתית של מקצבי הסינקופות. שהרי באגדת עם רוסית  מדובר. באחת נמוגה הסערה בירידה מופלאה לפיאניסימו חרישי בו שרה התזמורת את שיר הערש. מכאן העפילה לחדוות ניצחון כמעט "הרואי" עמו נחתמה הסאגה המרתקת.

הביצוע  של המנצח האיטלקי היה חף מכל פומפוזיות והבליט את הליריות והכישרון האדיר של סטרווינסקי לתזמור ולאופרת מקצבים עממיים.

★★★★★