קשה להביע את המורכבות של פינוי אנשים מבתיהם. בכל זאת אנסה לתאר את אשר עברנו מנקודת מבט של מפקד שלקח בו חלק, לצד אלפי שוטרים ולוחמי מג"ב.
אני חושב שהוכחנו מעל לכל ספק כי למרות שאיננו בוחרים בהכרח אילו משימות לבצע, הרי כמעט תמיד נתונה בידינו הבחירה כיצד לבצע את המשימה - ובעיניי הבחירה נעשתה בדרך הנכונה.
שוטר איננו אדם רגיל. הוא נדרש לספוג הרבה ולהגיב מעט. להכיל את הזעם שמפגין הצד שכנגד, לעיתים במילים ולעיתים באבנים, ולהפעיל הרבה הרבה שיקול דעת ואיפוק. בעיקר איפוק. מקצועיות נמדדת ביכולת להפריד בין הרגש לבין השכל. ביכולת לבצע משימות על הצד הטוב ביותר במינימום נזק. ביכולת לקיים את המוטל עלינו כגוף אוכף חוק במסגרת השמירה על שלטון החוק.
אבנים, מקלות, גידופים - וזרמי מים על השוטרים // צילום: אי.פי.אי
בעמונה נדמה כי הכל היה עוד יותר מודגש, מורכב ומאתגר. מעל לכל דיון או עמדה, נחמץ הלב לראות אנשים נעקרים מביתם. גם אנחנו השוטרים לא יכולים להישאר אדישים למראות הללו, גם אם הפנים שלנו לא תמיד מסגירות את הרגש.
ויש גם את הצד הפחות יפה. השוטרים שנפצעו, בין השאר, אחרי שנזרקו לעברנו אבנים, חומצות ובקבוקי זכוכית. אנרכיסטים שניצלו את המומנטום כדי להתפרע. חלקם נעצרו. גם במדינה דמוקרטית, וגם במצב של פינוי הגורר מחאה, אסור לנו לאפשר לאלימות להיות מעשה לגיטימי.
בסופו של יום, אין מנצחים, אין מפסידים ואין תמונות ניצחון. יש אלפי שוטרים ולוחמי מג"ב שהגיעו לבצע את משימתם ועשו את המוטל עליהם על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה צופן לנו המחר, אבל אני בטוח בעוצמתם ובחוסנם של השוטרים והלוחמים של מדינת ישראל.
