"יש ראיונות שהם כאלו קלישאות, ואני כבר עשיתי את כולם", מתרווחת ריקי בליך על הספה בסלון דירתה בכרם התימנים בתל אביב. "לפני שבועיים עברתי דירה ומצאתי את הארכיון הפרטי שלי. הכתבה הראשונה שלי היתה בגיל 16, ב־1995, אז תבין כמה היו עד היום. היתה גם התקופה המטורפת שבה הייתי הכי מפורסמת, ובכל שבוע התראיינתי. ארכיון מטורף עם כל אוסף השטויות שפלטתי לאורך השנים. יש לי כמות אינסופית של כתבות, ובכולן אני כנה ופתוחה בצורה מיותרת.
"יש לי מה להגיד בכל עניין. בדיוק אמרתי לבן זוגי, שבי גביזון, שזה מדהים איך באים לשנינו אחרת. הוא במאי, אז ישלחו אליו כמובן את העיתונאי האינטלקטואל שבחיים לא ישאל אותו עם מי הוא יוצא ומה דעתו על קולקציית קפסולה חדשה. הרי אני גם יכולה לדבר על אדפטציות של תסריט לתיאטרון, אבל לא מעניין אף אחד מה אני חושבת. אותי באים לשאול איך זה להתגרש, איך זה להתחתן, איך זה לעשות ילדים, איך זה לצאת עם ההוא ומה דעתי על הטרדות מיניות.
"אתה יודע מה? אני פשוט אדבר, אתה יכול להשאיר אותי עם מכשיר ההקלטה וללכת. זה נורא, אני יכולה לדבר שעות".
• • •
"עדיין לא הספקתי לקנות שולחן לסלון", היא אומרת כשהיא יוצאת מהמטבח עם שתי כוסות קפה ועוגיות, ומניחה אותן על שולחן רעוע. מולנו צמודה לקיר ספרייה עמוסה בספרים ובסרטי DVD, מהאוסף של "לול" ועד הקלאסיקות של אלמודובר.
בסוף השבוע עולה בבתי הקולנוע סרטו של אבישי סיון, "תיקון", שבו בליך מככבת. כבר יותר משנתיים מסתובב הסרט בין פסטיבלים בעולם. הוא גרף פרסים יוקרתיים, הוצג בהקרנות מסחריות באירופה ונקנה להפצה בארה"ב. "זה סרט למיטיבי לכת, לאוהבי קולנוע מושבעים", היא מזדרזת להבהיר. "סרט פסטיבלים, עם רגעים לא פשוטים ומרהיבים ביופיים. הצפייה דורשת ריכוז ומחשבה, אבל הוא כל כך שווה את זה".
"תיקון" עוקב אחרי בחור ישיבה משכונת מאה שערים בירושלים, שמאבד את הכרתו ומוכרז כמת על ידי הפרמדיקים, לפני שאביו מצליח להשיבו לחיים. בעקבות האירוע המטלטל, האברך מתחיל לחפש את עצמו ויצריו מתעוררים, בעוד אביו מתייסר על כך שמעשה ההחייאה שביצע שיבש את רצון הבורא. בליך (37) מגלמת בסרט את אם המשפחה החרדית.
"אני חושבת שאבישי בחר לספר סיפור על חסידות גור, כי היא החסידות הכי סגורה ומתוחמת בחוקים. בחברה הזאת יש הרבה מאוד ייסורים, וככל שהיא סגורה יותר ומלאה במכשולים, כך הדרמה של האדם שמחפש את עצמו בתוכה יותר מעניינת".
גם הדרמה שלה עצמה מעניינת. "גדלתי כל חיי בתל אביב. אמא שלי נהייתה דוסית, אחי מוסיקאי, אני שחקנית, אחותי דתייה מסוג אחר. בסופו של דבר, זה עושה אותנו נורא ליברליים. חייתי עם אבא חילוני ואמא דתייה. לא הרבה מקומות יכולים להכיל את זה. עם השנים למדתי לאהוב את זה".
כשבליך היתה בת 3, אמה, שנולדה ברוסיה, החלה ללמוד קבלה. "היא גדלה במשפחה מאוד אתיאיסטית ומקובעת. אבא שלה היה קומוניסט עד יומו האחרון, וזה לא סיפק לה את התשובות על מהות הקיום. כל החיים היא חיפשה תשובות למה אנחנו כאן. ואז היה לה משבר, והיא מצאה את הקבלה.
"לימודי הקבלה שלה יצרו לי ילדות די מוזרה. היא לא ידעה לקרוא טוב בעברית, אז כבר בגיל צעיר הייתי מקריאה לה את ספר הזוהר. כל מיני אנשים מוזרים היו באים אלינו הביתה. היתה תקופה של הילרים, היתה תקופה של קריאת מחשבות, היתה תקופה של קריסטלים והיתה תקופה של דיבורים על גלגולי נשמות. עד שהיא מצאה את התשובות בדת. אין ספק שעכשיו היא אדם יותר שליו ומרוצה.
"במקביל, למדתי בבית ספר לאמנויות, הארד קור ישראלי ולבן. גדלתי בקונפליקט מטורף בין ההורים הרוסים, המהגרים המיסטיקנים, לבין הישראליות האשכנזית השורשית האינטלקטואלית והאמנותית, שספגתי בבית הספר. יש לי כבוד גדול לדת. אני אוהבת להגדיר את עצמי כחילונית חרדה. יש בי המון יראת שמיים, שבעיניי זה הצד היפה של הדת. אמא שלי אוהבת לומר שלאדם בחיים האלה יש בסך הכל שני פחדים - הפחד שיש אלוהים והפחד שאין אלוהים. אני בהחלט בדיאלוג עם אלוהים.
בסרט "תיקון". "כשאני באה לאודישן של אישה חרדית, אני יודעת איך לעשות את זה" // צילום: שי גולדמן
"אני לא יודעת איך אבא שלי הכיל את זה שהוא התחתן עם אישה חילונית לחלוטין, ובתוך כמה שנים נהייתה לו דוסית. אני זוכרת הרבה מתח בבית, ריבים, ייסורי גדילה כאלה. היו שנים איומות, קשות, בתור ילדה לא את הכל קלטתי. היא רצתה לשמור שבת והוא ראה כדורגל, היא ניסתה לשמור כשרות והוא בכלל לא ידע שיש דבר כזה. שנים עד שהבנו איזה כלי מתאים לבשר ואיזה לחלב.
"כיום הם מצליחים לחיות ביחד, וזה אדיר, כי הם מצאו משהו משותף ועמוק. כל המשפחה מצאה את הדרך לחיות ביחד, והלוואי שכל החברה הישראלית היתה עוברת את התהליך הזה. לכן אני מרגישה שאני מבינה את כולם. כשאני באה לאודישן של אישה חרדית, אני יודעת איך לעשות את זה. כשתיתן לי לשחק אינטלקטואלית פלצנית, אני גם אדע. רק פרחות אף פעם לא נותנים לי לשחק, למרות שאני יכולה להיות פרחה מצוינת, כי גם עצבים יש לי, בלי עין הרע".
• • •
את הקריירה החלה בגיל 12, בתוכנית "תופסים ראש" בערוץ 1. כעבור ארבע שנים כבר היתה מועמדת לפרס אופיר כשחקנית משנה על תפקידה בסרט "עץ הדומים תפוס". לצבא היא לא הלכה. "כל מה שעניין אותי בגיל הזה היה לברוח מהבית. היה לי גיל התבגרות מאוד לא פשוט, רבנו בלי הפסקה. הצבא לא רצה אותי לשום תפקיד מיוחד, אז אמרתי שאתרום למדינה באופן אחר, שיאפשר לי להתפרנס ולעזוב את הבית.
"התחלתי לעבוד בתור פקידה, זה מצחיק, כי סביר שזה מה שהייתי נהיית גם בצבא, ובמקום לעשות קפה בקריה, עבדתי ושילמתי מס הכנסה וביטוח לאומי".
אחרי כמה הצגות תיאטרון הגיעה ב־2003 לפריים טיים של ערוץ 2, ועוד בטלנובלה. "הייתי בשנה ג' של לימודי משחק, הלכתי לאודישן, והגרלתי את התפקיד הראשי ב'אסתי המכוערת'. בכלל לא הבנתי מה קיבלתי. זו היתה הסידרה הכי נצפית באותה שנה.
"אותו דבר היה לי כעבור שנה עם 'קצרים'. הם רדפו אחריי, והברזתי פעם אחר פעם, עד שהודיעו לי שהתקבלתי. רק כשאמרו לי מי הקאסט הבנתי לאן נפלתי. חשבתי שזו סתם תוכנית מערכונים אזוטרית.
"כששתי התוכניות שודרו יחד בטלוויזיה, זה הרס אותי. זה היה בזמן 'כוכב נולד' עם נינט, והיתה התפוצצות. אני ונינט, היו מתייחסים אלינו באותו סדר גודל, ולא יכולתי להכיל את זה. הייתי יושבת במסעדה וקמה לשירותים - כל המסעדה היתה מסתכלת עלי הולכת לשירותים. הייתי משננת לעצמי בראש, 'אל תשכחי לשטוף ידיים, שלא יגידו שאת לא שוטפת אחרי השירותים'. ואז כל המסעדה היתה מסתכלת עלי חוזרת למקום. זה הרס אותי. עשה לי רע. הפסקתי ליהנות והתחלתי לסבול מהמקצוע. רציתי לעזוב אותו. איכס, זה היה עשור נוראי. ממש הייתי בדיכאון רוב הזמן.
"נסעתי להודו לחפש את עצמי, שקלתי לחזור בתשובה, הייתי בדכדוך תמידי. הייתי בת 23, לא היתה כאן תרבות סלבס כמו היום, ובאתי לא מוכנה לחשיפה. הייתי משתכרת באירועים מתוקשרים, כי הייתי לחוצה, ואז מתראיינת שם ואומרת שטויות."כל האהבה שקיבלתי ברחוב נראתה לי מזויפת. בתוך תוכי הייתי אומרת, 'זאת העבודה שלי - ללכת לאולפן, לקבל טקסט ולעשות אותו מול מצלמה, על זה אתם אוהבים אותי?' בכלל לא ראיתי כמה זה חמוד מצידם וכמה הם מזדהים עם הדמות שאני משחקת. אנשים היו מזיעים מהתרגשות כשראו אותי. עיצבן אותי שהם התרגשו, והטריף אותי שהם סימנו אותי כטובה מהם. התחשק לי לתקן אותם. להגיד, 'אני לא כזאת מיוחדת'. הייתי מלאת אשמה שהצליח לי, ושהחברים שלי מהכיתה לא הפכו בן לילה לכוכבים.
"התנדבתי באינסוף בתי חולים ומחלקות אונקולוגיות. כל חודש הייתי נוסעת לנקודה אחרת בארץ ומחלקת דברים בבית חולים, מתוך רגשות אשם על מה שקרה לי, וכמה לא התאמצתי בשביל זה.
"פעם להיות סלב לא היה מקצוע. היום הצעירים באים מוכנים לזה, יודעים איך צריך להתלבש ומה צריך לומר. אני, בראיון הראשון שלי, סיפרתי את כל הפרטים הכי אינטימיים על חיי. כל מה שאסור. אני אדם נורא כן, וזה היה מין טריק כזה: אני אגיד את כל האמת - ואז לא תוכלו לתפוס אותי במילה, כי מראש אני הכי חשופה, ואי אפשר לחשוף עוד. למדתי על בשרי.
"ועשיתי דברים שחשבתי שסלב צריך לעשות. אני לא יכולה לתאר לך כמה סבלתי. פעם הלכתי לאירוע, ומישהי מגיא פינס שאלה אותי, 'מאיפה מה שאת לובשת?' אמרתי לה, משוק בצלאל, מול הבית שלי, והיא חשבה שאני צוחקת. עד שלמדתי את העולם הזה ואיך מתנהלים בו. שיחררתי, הבנתי שזה לא בשבילי. היום כששואלים אותי מה אני לובשת, אין לי מה להגיד. זה לא העולם שלי, אני לא פורחת שם כמו קולגות שלי.
"היה לי מלא כסף, ורק ביזבזתי אותו, כי היו לי רגשות אשם לגביו. אני באה מבית רוסי עם ניחוחות קומוניסטיים, שבו כסף זה דבר נלוז. לכן היה בי איזה רצון עמוק להיפטר ממנו. דוגרי - מבאס אותי שאין בי חלק שנהנה מכל זה, כי בסופו של דבר, זאת העבודה שלי, ולהיות מוּכרת מייצר עוד עבודה.
"חברתית אני נורא מידרדרת. השנה לא קיבלתי אפילו הזמנה אחת למסיבת סילבסטר, אבל זה משמח אותי. בחיי. המון שנים ניסיתי לחיות משהו שחשבתי שאני צריכה להיות. אני רואה קשר ישיר בין האושר שלי למידת אי המפורסמות שלי: ככל שאני פחות בטלוויזיה, כך אני יותר מאושרת. עכשיו אני חיה את החיים שדמיינתי כששאפתי להיות שחקנית. אני מוּכרת מספיק כדי לקבל עבודה, אבל לא מעבר לזה. יכול להיות שהגעתי למנוחה ולנחלה, טפו טפו".
• • •
את התפקיד ב"תיקון" השיגה, לדבריה, אחרי שהזילה דמעות באודישן, ואחר כך בחזרות, ואחר כך על הסט. "בכיתי על אמת, זה פשוט השתלט עלי, וזה לא אופייני לי. זה קרה לדעתי בגלל שצילמנו כשעוד הייתי אמא טרייה ממש, וזו היתה סצנה מאוד חזקה בשבילי".
אחרי הלידה הבחינה במוטיב חוזר בהצעות לתפקידים שמגיעות אליה. "העולם הוא כזה סאקר של רכילות. מהרגע שילדת את מפסיקה להיות מוזמנת לתפקידי הגיבורה היפה והנחשקת, ומוזמנת רק לתפקידי אמא. זה מדהים, כי לא השתניתי. להפך, דווקא אחרי הלידה הרגשתי שאני נראית טוב יותר ומלאת חיים.
"התעשייה שלנו הגיעה למצב שהיום, בגיל 37, אני משחקת אמא לבני 17. כבר שלוש פעמים שיחקתי אמא לילד בגיל ההתבגרות. לפני שנתיים הזמינו אותי לאודישן לתפקיד אמא של חייל. שאלתי את הבמאי מי יהיה האבא, והוא ענה, 'אולי מנשה נוי, אולי ליאור אשכנזי'. שחקנים שעברו את ה־50. יצאתי וחשבתי, 'אז למה אין בחדר שחקניות בנות 50? למה כולן עוזבות את המקצוע בגיל 45?' שיחקתי אמא בסידרת נוער, ואת הסבתא שיחקה מישהי בגיל של אמו של השחקן הצעיר. זה מקומם. מה, המצלמה לא מסוגלת לסבול קמטים? הרי הגברים האלה מקוּוצ'צ'ים לגמרי.
"שי אביבי שיחק עכשיו בסרט החדש של שבי, 'געגוע', והוא נראה כמו איש בן 50 פלוס שעברו עליו חיים, וזה עושה אותו מעניין יותר ועמוק יותר. אי אפשר להפסיק להסתכל עליו. הוא מביא איתו משחק שלא ניתן להביא לפני גיל 50. למה אישה לא מקבילה לזה? אני יוצאת בקריאה נרגשת לבמאים ללהק נשים בגיל האמיתי של הדמויות, ולהפסיק להזמין אותי לתפקידי אישה בת 47, אמא לשלושה ילדים. אנחנו כלואות, ואני מרגישה את זה מכל החברות הקולגות שלי. לא כותבים לנו הרבה, ולא נותנים לנו כבר להיות הגיבורה הנחשקת, כי יש לנו קמטים.
"עשינו עכשיו פגישת מחזור מרגשת של החברים הטובים מהתיכון. אמרתי להם, 'חבר'ה, אנחנו כמעט בני 40', והם צעקו עלי: 'אנחנו בני 37, זה הבדל גדול מאוד!' אבל 40 נראה לי רגע נפלא בחיים. במובן מסוים אני מחכה לזה. אני מבשלת את משבר גיל ה־40 שלי כבר עכשיו, לגמרי במובן החיובי שלו".
"אני מדמיינת את הבת שלי קוראת את הכתבה, כי אני צריכה להתחיל להתכונן לזה שהיא תעשה גוגל" // צילום: כפיר זיו
בגיל 24 פגשה בליך את בעלה הראשון, המשורר שלמה קראוס. הם נישאו והביאו לעולם בת, נעמי (היום בת 7). "בגיל 30 החיים שלי נראו בדיוק כמו שחשבתי שהם ייראו מגיל אפס - משפחה, בעל חתיך, ילדה מתוקה ובית עם גינה. אבל אז הכל התפרק.
"אחרי הגירושים הרגשתי שאני בתחתית של החיים. לא ידעתי מי אני בלי שלמה. בנינו ביחד תא משפחתי, ומי בכלל זוכר מה קרה לפני שנפגשנו. לא ידעתי איך אתפקד כאמא בלעדיו ובלי בית. הרגשתי ממש כאילו שמטו לי את האדמה מתחת לרגליים.
"לקח לי הרבה שנים להיות מסוגלת להיכנס שוב לזוגיות. ויש בי אימה שהיא תיגמר, במיוחד כשיש לי בראש תמונה עצובה של איך זה נראה כשזה נגמר. אבל יש בי גם את הידיעה שאני יכולה לעמוד בזה, גם אם בן הזוג ילך.
"כשאת מתאוששת מקטסטרופה, את משתמשת בכל כך הרבה כוחות שאת מגלה בתוכך. ואני מצאתי בעצמי יסודות כל כך עמוקים, שכבר אי אפשר לטלטל אותי כמו בפעם הראשונה. זאת תחושה מדהימה. כל עוד יש לי את הבת שלי, והיא בריאה, אני לא צריכה כלום.
"אני רואה אימהות שעדיין חיות במבנה מיושן של גבר מפרנס ואישה מטפלת. גם אם הן רוצות להתגרש, הן לא יכולות. הן לא גילו את העוצמה המשכרת ביכולת להחזיק את עצמך לבד. הידיעה שאני לא צריכה אף אדם בעולם הזה כדי לשרוד היא מדהימה".
• • •
מדורי הרכילות חגגו על גירושיה מקראוס ועל הרומן שניהלה עם רמי הויברגר, שבשיאו הפך לקרב אגרופים בין הגברים בעקבות מפגש משולש מקרי ברחוב. היום היא בַשקט שלה, כהגדרתה, מתגוררת עם הילדה ועם החתול בדירה צנועה עם מרפסת וחניה צמודה, כמה דקות הליכה מחוף הים.
"פגשתי בחורה שעשתה שלושה ילדים עד גיל 30. אישה יפהפייה, מבריקה ומצחיקה, שבכל העשור האחרון התרכזה בגידול הילדים. בעיניי זה קצת עצוב. זו בחורה שהיתה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה. לדעתי, לעשות ילד יכול להיות גם התחמקות מלממש את עצמך, לברוח מההחלטה מי את.
"זה שיפוטי, אני יודעת. אני באמת לא באה לשפוט אף אחת, ויש סיכוי טוב שאני אומרת את זה כי זה מה שקרה לי. בהחלט חיפשתי דבר בעל משמעות שהוא לא העבודה, לברוח ולהתחפר בו, ולממש את עצמי באופן אחר וייחודי. הרי להיות אמא זה הדבר היחיד בעולם שאי אפשר להחליף אותך בו, ולכן יש סכנה להסתפק במקור האושר הזה, ואז להתעורר יום אחד ולא לזכור מה את חוץ מאמא.
"ככה נשים יכולות להעביר את החיים עד שהן מגיעות לגיל 40, ואז אף אחד לא מתעניין בהן יותר. לא רוצים להעסיק אישה בגיל כזה, שלא התמקצעה בתחום שלה ולא עלתה בסולם החברתי־כלכלי.
"כעסו עלי שחשבתי ככה. הרי מה יותר פמיניסטי מלהגיד 'זכותה של אישה להיות אמא עשר שנים מחייה'. איך אני מעזה כפמיניסטית לבקר את הבחירה הזו. אנחנו מבולבלות. לא יודעות מה להיות - לוחמת צדק, אמא מניקה, אשת קריירה או משהו באמצע.
"אני גם שואלת את עצמי אם לא אתחרט שיש לי רק ילדה אחת. אני תמיד מנסה לדמיין את סוף ימיי, מה יהיה חשוב לי - הקריירה שעשיתי, הישגיי במלחמות האקולוגיות, או שיעמדו סביבי חמישה ילדים אוהבים עם 17 נכדים ו־80 נינים? מה ייתן לי את התחושה שמימשתי את החיים? אין לי תשובה.
"נגיד, אחותי דוסית. היא עשתה תשעה ילדים. במשך 20 שנה, כל מה שהיא עשתה זה ללדת ולהניק, קראה ספרים על אימהוּת והלכה לקורסים סביב בניית משפחה טובה ויהודית. עכשיו היא בת 47 וכבר סבתא, והיא נראית לי מאושרת יותר מכל הקרייריסטיות סביבי. לפעמים אני מקנאת בה, ולפעמים אני שואלת את עצמי: האם היא מקנאת בי כשאני אומרת לה, 'אני טסה לפסטיבל בלוקרנו', או 'אני נוסעת לצימר כי נעמי אצל אבא שלה'? עם ילדה אחת הכל כל כך פשוט".
החדר של נעמי בדירה החדשה כבר מוכן ומסודר, בניגוד לשאר הבית. "אחרי מעבר הדירה לא קניתי כלום, אבל נעמי כבר קיבלה שטיח ופסנתר חשמלי. היא מלכת הבית. עכשיו התחילה כיתה א', רק שתהיה לי בריאה. אני כל הזמן מדמיינת אותה קוראת את הכתבה הזאת, כי אני צריכה להתחיל להתכונן לזה שהיא תעשה גוגל. אני מאוד משתדלת לשמור עליה תמימה".
בדירה החדשה יש חידוש: טלוויזיה. המכשיר ממוקם, כמעט חבוי, בתחתית כוננית הספרים. "עד היום לא היתה לי טלוויזיה בבית. אני ושלמה העפנו אותה כשהיינו זוג צעיר, כשקלטנו שכל החיים שלנו מתבזבזים על פרומואים ופרסומות. נשבעת לך שלא הבטתי לאחור לשנייה. אני צורכת את התוכן האיכותי ביותר בטלוויזיה דרך האינטרנט, משלמת עליו ומורידה.
"אבל הדיירים הקודמים בדירה הזאת השאירו פה מכשיר טלוויזיה. בינתיים הדלקתי פעמיים כדי לשמוע מוסיקה, ופעם אחת שמתי לנעמי סרט. חשבתי לעצמי שאם אתנגד בחריפות, זה רק יעשה את האפקט ההפוך, ונעמי תהיה תאבת טלוויזיה ומסכים.
"אני כל הזמן אומרת לנעמי שצריך לדבר יפה לאנשים, ואז יום אחד נהג מונית מגעיל כמעט נכנס בנו כדי לעקוף ברמזור. יצאתי מהרכב והבאתי עליו צרחות איומות, שהגיעו לו. כשחזרתי לאוטו חשבתי לעצמי: הראית לילדה שכשזועמים, צריך לצאת ולצרוח. איך את יכולה עכשיו ללמד אותה שזה אסור?"
• • •
לאחר גירושיה, לפני חמש שנים, הרגישה בליך צורך לצאת לבלות. "הייתי סוחבת את עצמי לבר, רק כדי להגיד שעשיתי משהו. חוזרת קצת שתויה, וסביבי רק ילדים בני 20 בבילוי שלהם. נגנבתי.
"אחרי שהתאוששתי מההלם הראשוני ומהמצב הכלכלי שהידרדר, היו לי שנתיים־שלוש שבכלל לא רציתי חבר. מבחינתי הייתי מלכה, וזה עשה אותי מאושרת. הרגשתי מאוד עצמאית, מאוד בשליטה ומאוד משוחררת. יצאתי עם מי שבא לי ומתי שבא לי. נהניתי מהרדידות של חיי הרווקות".
לפני שנתיים הכירה את הבמאי והתסריטאי שבי גביזון בן ה־56 ("חולה אהבה בשיכון ג'", "שורו", "האסונות של נינה") דרך חבר משותף, ששיכנע אותה לתת צ'אנס, למרות פער הגילים המרשים.
"הסכמתי להיפגש איתו, ופגשתי את האיש הכי אדיר שפגשתי מימיי. אבל מדורי הרכילות לא יצאו מגדרם". גם הוא גרוש, עם שני ילדים (בני 18 ו־23).
"בחבר'ה שלי יש משפט: 'אין על פרק ב''. אבל יש משהו קצת מבאס בפיכחון הזה. אני כבר לא משוכנעת שזוגיות היא לנצח, ושנזדקן ביחד על הגזוזטרה. במיוחד כששבי מבוגר ממני ב־19 שנה. הוא תמיד אומר לי, 'כשנהיה זקנים', ואני מייד אומרת, 'על מי מאיתנו אתה מדבר? זה לא יקרה באותו זמן'.
"מצד שני, יש גם משהו יפה בלהיות מפוכח. בפרק ב' כבר יש לי פרופורציות, מה חשוב ומה לא. לשנינו ברור שהילדים שלנו עומדים במקום הראשון, ואין תחרות. יש לנו חוקים מקסימים, כמו שאסור להעיר אחד לשני. כל אחד אחראי להוריד את הזבל ולעשות כביסה בבית שלו. אין חובה, אין כפייה ואין טענות. אחרי שחייתי בנישואים שבסופם היו רק טענות, פתאום לחיות במערכת יחסים בלי טענות זה גן עדן.
"לכן החלטנו לא לחיות יחד. אנחנו יודעים מה קורה כשחיים יחד. מרכז היום שלך הופך להיות חלוקת מטלות, ומי יכול לעשות אותן. אני מאוד שתלטנית ואוהבת שדברים נעשים בדרך שלי. מאוד קשה לי שמצפים ממני לעשות משהו, כי אז אני מרגישה מנוצלת.
"החוק ביני לבין שבי זה שאין דבר כזה למשל שמישהו חוזר הביתה ומצפה שיהיה אוכל על השולחן. אם יש, אז נפלא. מה שמדהים, כמובן, שזה יוצר אצלי חשק לעשות, דווקא כי אני לא חייבת.
בן הזוג. הבמאי שבי גביזון // צילום: קוקו
"כשנעמי חווה אותי עם בן הזוג שלי, הוא בכלל לא מאיים על המקום שלה. זה כאילו אזור אחר בחיים של אמא, שקורה רחוק ממנה. הוא תמיד בעדיפות שנייה, והיא רואה את זה. אם היא צריכה משהו, הוא ייזרק הצידה בשנייה, ואני ארוץ אליה. ככה זה גם מצידו לגבי הילדים שלו.
"לפעמים, כשטוב לי, יש לי תחושה שמצאתי את אורח החיים המושלם. הזוגיות שלי לא קשורה לילדים, ואנחנו ממש מתמקדים בכיף שלנו. שנינו אחרי נישואים עם ילדים, ועכשיו זה רק החלק החברי והכיפי, והתמיכה והעניין האינטלקטואלי.
"כשנולד ילד, אתה מוצא את עצמך בזוגיות שהיא לא זוגיות. וכל הזמן העולם אומר לך שיש יותר טוב בחוץ. 'לך אחרי האושר שלך', זאת אולי הסיסמה הגדולה של העידן הזה. אז אתה יוצא למסע בעקבות האושר, ואני מרגישה שדווקא חיים מפוצלים עונים יותר על הצרכים. לחיות היום בזוגיות עם ילדים זה קצת מנוגד למסר של העולם. והחיים כבר נתנו לי סטירונת או שתיים. אני לא מגדירה יותר את החיים שלי בהקשר של גבר. אני גרה לבד, אני אמשיך לגור לבד, והוא יגור לבד, וחיי לא יטולטלו יותר על ידי גברים".
• • •
עם הגרוש שלה, אושיה תל־אביבית, שעובד כיום בהייטק, היא שומרת על קשר טוב. "אנחנו גרושים חמודים, כל הזמן נפגשים, יושבים בבתי קפה. יש לי את המפתח של הבית שלו, ולו את שלי. אני מחבבת את בנות הזוג שלו, והוא מחבב את שבי.
"שלמה הוא אבא מקסים. אנחנו לא מתאימים כזוג, יש לי המון טענות על האישיות שלו, וגם לו יש טענות על האישיות שלי, בכמויות. אבל אין לי טענות כלפי ההורות שלו, וזה דבר מגניב".
"כשבאים אלי חברים במשבר, להתייעץ אם כדאי להתגרש, אני תמיד אומרת: בשום אופן לא, אלא אם כלו כל הקיצין. תעשו הכל כדי לא להתגרש. אפילו תנהלו רומן מחוץ לנישואים, תוציאו את זה מהסיסטם ותחזרו הביתה, כי השבר בלתי ניתן לתיאור, זה פצע אינסופי ותמידי בנפש של הילד ושל שני ההורים.
"אני רואה את הפצע אצל הבת שלנו, וברור לי שהוא יבוא לי בריקושטים בגיל ההתבגרות. יש מחיר לזה שהחיים שלה מפוצלים, וצריך להכיר בו. אני מבכה אותו וכואב לי עליו. לכן אני גם לא יוצרת אשליה של איזה תא משפחתי ולא עושה עוד ילד. כי מה לעשות, אני פוחדת שזה יתפרק לי שוב.
"אז אני אומרת, אוקיי, הבת שלי זה משהו יציב, אני לא אתגרש מנעמי, ועכשיו אני בונה את הכל סביבה. כל שאר החיים יכולים לבוא לבקר, אבל הם לא יטלטלו את עולמנו".
בליך. "אם יש הנהלה או בוס - אני תמיד אהיה חשדנית כלפיהם" // צילום: אריק סולטן
ויש עוד חלק שמסמל את התבגרותה. "כבת מזל מאזניים, יש בי משהו שמרגיש נוח כשהדברים ברורים, ומצד שני, גם מרד אינסופי. אני מסתבכת בלי הפסקה, ממש כל הזמן. אני גם מאמינה שיצא לי שם כזה.
"אני תמיד נלחמת לטובת איזשהו צדק. בבית הספר למשחק קראו לי 'צדקנית', וזה העליב אותי. נגיד, אם יש הנהלה או בוס - אני תמיד אהיה חשדנית כלפיהם. תמיד ארצה בטובתו של מי שנראה לי החלש. עם השנים למדתי להסיט את הבעירה הפנימית הזאת לכיוונים שהם לא ריב עם בני זוגי או עם נהגי מוניות.
"הצטרפתי לוועד השחקנים של הבימה, ושם יכולתי לקחת את המרדנות ולעשות איתה טוב. אבל למדתי שיש שני צדדים למטבע. התחלתי לראות את כל התמונה, והצדק נעשה משהו לא מוחלט. ניהלנו משא ומתן של שנה על ההסכמים בין השחקנים לתיאטרון, והבנתי שאמנם יש אי צדק נקודתי, אבל אם אפתור אותו על חשבון קופת המוסד, אז בעוד שנה בכלל לא יהיה מוסד, ולשחקנים לא תהיה עבודה".
• • •
לעומת זאת, בעניין ההטרדות המיניות אין לה ספקות. "גברים אומרים עכשיו, 'אנחנו מבוהלים, אי אפשר כבר להגיד כלום ולעשות כלום'. ואני אומרת: מה רע בזה? מצוין. תהיו מבוהלים. זה עולם נפלא, שבו גבר מפחד לפגוע באישה ושומר על מה שיוצא לו מהפה ועל מה שהגוף שלו עושה. צריך להמשיך ככה. אני בעד כל העליהום שיש היום, ומצידי אפשר גם להחמיר אותו.
"הכי עצוב בעיניי זה שאני שומעת נשים שהפנימו את המסר הגברי, וגם הן מדברות כמוהם ומתקוממות ש'כל מחמאה הופכת להטרדה'. אנחנו הרי לא מטומטמות, אנחנו מבינות יפה מאוד את ההבדל.
"מלבישה בתיאטרון אמרה לי, 'זה תחום אפור'. אז נתתי לה כדוגמה שמות של שני שחקנים, והיא הבינה בדיוק למה אני מתכוונת. אחד מחבק אותך כמו חבר, והשני מחבק אותך עם אנרגיות לא נעימות, שיוצרות הרגשה שאת לא רוצה להרגיש. הוא גם כופה עלייך את החיבוק הזה, לא מחכה שזה יקרה באופן טבעי.
"על הראשון לא תתלונני בחיים ותשמחי להתחבק איתו, ועל השני כן תתלונני אם הוא יגזים ותרגישי נפגעת. אז מה פה התחום האפור?
"מכת האגרוף שהמין הנשי מנסה לתת למין הגברי היא חיובית והיא הכרחית. זה נפלא שהאנושות הגיעה סוף סוף למצב שבו גבר יכול לשלם מחיר על התנהגות כזו. הרי עד לא מזמן זה אפילו לא היה פוגע לו בקריירה או במשפחה.
"בצעירותי, לפני 20 שנה, צבטו לי בתחת, וזה מעולם לא היה לי נעים. אבל בזמנו, אם הייתי מתלוננת ששחקן צבט לי בתחת, אף אחד בתיאטרון לא היה מתייחס אלי. היו אומרים לי, 'מה את רוצה? את שחקנית, כל היום מתמזמזת עם גברים על הבמה, אז פתאום לא בסדר שצובטים לך?'
"ככה זה היה עד לא מזמן. לכן חייבים להיות קיצוניים בחזרה. לכן הבנות הולכות עכשיו לקצה, והן חייבות להמשיך להתלונן כל הזמן. לפחות עכשיו יש לנו במה להשתמש בה כדי להיות מפחידות, וזה דבר נפלא".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו