בשבת האחרונה היינו מאוד נרגשים – עמדנו לנסוע להצגה על הולדת ישו בכנסייה של סן-פריירי, חצי שעה נסיעה מהבית. זה היה בחינם כמובן והיה כתוב שגם תוגש ארוחת ערב, שזה בכלל מדהים. נבו וניצן ממש התלהבו, ואני החלטתי לספר להם את הסיפור מראש כדי שהם יבינו על מה ההצגה.

התיישבנו עם הבייבל לילדים בתמונות שקיבלנו בביקור בכנסייה לפני שנה. הבנים מאוד אוהבים את הספר הזה, אנחנו מספרים להם מתוכו רק את סיפורי התנ"ך, לא כי אכפת לנו אלא כי אנחנו לא מכירים את החלקים של הברית החדשה ולמי יש כוח לקרוא באנגלית. אבל הפעם טרחתי וקראתי את הסיפור של מרי ויוסף הארוס שלה והמלאך גבריאל, שמספר לה שאלוהים עומד לעבר אותה. מרי לחוצה שיוסף לא יאמין לה שזה מאלוהים, ואז המלאך אומר לה שהוא מטפל בזה ומעדכן את יוסף, שאומר לו אחי הכל בסדר, הילד של אלוהים עליי, ובקטע הזה הרמתי את העיניים אל טל ואמרתי לו אלוהים, איזה סיפור מביך.

אבל אז יצאנו לדרך ואחרי כמה דקות של נהיגה התחלקנו עם האוטו בגלל השלג הכבד, ואני התבאסתי ממש כי בשנה הבאה בכריסמס כבר נהיה בישראל ולא תהיה עוד הזדמנות, אבל לא רצינו להסתכן והסתובבנו וחזרנו הביתה. כשירדנו מהאוטו, קצת מבואסים, התברר שבמרכז הקהילתי ממול יש איזה אירוע, ראינו מלא נשים בתלבושות סיניות יוצאות ונכנסות. השעה הייתה חמש בערב ולא היה לנו שום דבר אחר לעשות, אז אמרנו נציץ ונראה מה קורה שם. רגע לפני שנכנסנו טל הדליק אותי: "את הולכת לחטוף פה אירוע סיני אותנטי לפנים".

היינו הלא טיבטים היחידים והילד שלנו סתם את האף

אני פריקית של פולקלור בקטע נלעג. אני הבחורה שחושבת שהיא לא מטיילת בחו"ל כמו כולם, תמיד אגיד בבוז שאני נמנעת ממסלולי התיירים השחוקים ומגיעה רק למקומות המיוחדים באמת, "של המקומיים". בגאורגיה גררתי חבר לבקתה נידחת בקצה הכפר, היו להם שם שקיות ניילון תלויות לייבוש על חבל מחוץ לבית, ואנחנו פשוט דפקנו בדלת ובעלת הבית הזמינה אותנו לארוחת צהריים. בברזיל הצלחתי להיכנס לטקס גירוש שדים אמיתי, שכונתי. אבל עכשיו אני באמריקה, איזה פולקלור כבר יש פה, מקדונלדס? חשבתי שהדבר הכי אותנטי שאפשר למצוא בוויסקונסין זאת הפקת חג מולד קהילתית של איזו עיירה קטנה, כזו עם בייבי ג'יזס שוכב בתיבה ליד כבשים, אבל באין ברירה גם אירוע של סינים בתלבושות מסורתיות עונה לי על הצורך. "לא, זה לא סינים", טל אמר לעצמו כשהתקרבנו, "הם נראים טיבטיים או משהו כזה".

אין תמונה
כרובית ואפונה. אוכל טיבטי-אמריקאי מסורתי

הוא צדק, בקצה המסדרון עמד שולחן שלידו ישבו גבר ואישה וגבו תשלום לכניסה, ומאחוריהם היה לוח עם תמונות וכיתובים על טיבט. שאלנו מה זה האירוע ואם אפשר להיכנס, והם אמרו לנו שהיום מציינים את יום מתן פרס נובל לשלום לדלאי לאמה, שיהיה מופע וריקודים וארוחת ערב, 20 דולר למבוגר.

אלה היו 40 דולר יותר ממה שתכננו להוציא הערב, אבל היה לנו ברור שהולכים על זה. "אשכרה אירוע של טיבטים", אמרתי והרגשתי את הדגדוג הזה, אני הולכת להציץ לתרבות אחרת, אבל הצצה שווה כזו, מבפנים, שזוכים לה רק מי שדופקים על דלתות של כפריות עניות או מי שמעזים להידחף לאירוע לא שלהם. ניגשנו לשלם ואז הקיאה לידנו ילדה בתלבושת מסורתית. לא ראינו אותה מקיאה, היא עמדה זקופה ומולה הייתה שלולית קיא כאילו היא הקיאה אותה בקשת או משהו, אבל היא הייתה לבד אז טל לקח אותה לשטוף את הפנים עד שאמא שלה תבוא.

"נראה לי שהיא הקיאה מהתרגשות", אמרתי לילדות החמודות שעמדו לידנו שהיו לבושות באותה שמלה כמו שלה.
"לא, היא מרגישה לא טוב", אמרה אחת מהן.
"אני קצת מתרגשת", הודתה אחרת.
"מה יהיה אם היא תקיא באמצע הריקוד?" שאלה השלישית.
"תראו לנו את הקטע של הריקוד שלכן", ביקשתי. הן נעמדו בשורה מולנו וכמעט התחילו לרקוד, אבל התביישו.

טל חזר, שילמנו ונכנסנו לאולם. ניצן התלונן שהריח של הקיא תקוע לו בתוך האף. הוא סתם את האף עם שתי אצבעות ולא הסכים לשחרר אותן. "כבר אין ריח", הבטחתי לו, אבל הוא התעקש. האולם היה קצת מחניק, ניסיתי לרחרח אם יש שם איזה ריח דומיננטי של תבלינים אקזוטיים מהאוכל שמתבשל במטבח שיכול להפריע לו, אבל לא הרגשתי שום דבר מיוחד. היינו האנשים היחידים שאינם טיבטים בכל האולם והילד שלנו סתם את האף.

אין תמונה
אוקיי, זה לגמרי הוא. זה לא הוא?

התחלנו לחפש שולחן אבל כל המקומות היו תפוסים. "שילמתי 20 דולר, אני רוצה שולחן", אמרתי לטל בדיוק כשהבחור שהכניס אותנו הופיע לידי עם שולחן מתקפל ופתח אותו בשבילנו. התיישבנו בין משפחה שאכלה תפוצ'יפס ובין חבורה שפתחה שולחן עם משחק קוביות בצבע ירוק זוהר, הייתי כבר רעבה והקוביות הזכירו לי ממתק אוריינטלי כמו רחת לוקום או משהו. הסתכלתי לכיוון המטבח, אנשים הוציאו פלטות מכוסות בנייר כסף וערכו אותן על שולחנות.
"נראה לי שהם הולכים להגיש סתם נקניקיה בלחמנייה", טל ייאש אותי.
"אין מצב, זה יהיה אוכל טיבטי", אמרתי, "רק נקווה שהוא לא יהיה נורא חריף".

מישהו ניגש אלינו, הביא לנו צ'אי חם והסביר לנו שכולם מחכים לאורח הכבוד, מזכיר המחוז, כדי להתחיל במופע. הבנים סרבו לשתות. ניצן בכה שהוא לא יכול לנשום ושהוא רוצה ללכת הביתה. הסתכלתי מסביב אם מישהו שם לב.
"הוא לא נגעל מסירחון על רקע אתני, זה בגלל הקיא", הזכרתי לטל ולעצמי.
טל הבטיח לניצן שעוד שניה נלך, ולי הוא אמר שברגע שהריקודים יתחילו ניצן ישכח מהריח ויהיה בסדר.

או שפשוט נברח?

האירוע סוף סוף התחיל. מנחה בחליפה שדומה לחליפת קראטה הזמין את מזכיר המחוז לשאת דברים, והוא דיבר ודיבר ואני חשבתי איך זה שאנשים שנואמים בפתיחה של אירועים קהילתיים לא יודעים שאף אחד לא באמת רוצה לשמוע מה יש להם להגיד. הייתי על קוצים כי לא רציתי שלבנים תיגמר הסבלנות. נבו שאל כל שניה מתי מתחילים הריקודים וניצן ייבב עם האצבעות עדיין על האף. אחרי ארבעה נאומים עלו כל משתתפי המופע במיליון תלבושות והתחילו לשיר את מה שהיה כנראה ההמנון הטיבטי, כי כל הקהל נעמד. נעמדנו גם, הבנים שאלו מה זה המנון ואני ניסיתי להסביר שזה שיר שאומר שהם אוהבים את הארץ שלהם. ההמנון הטיבטי הסתיים ומשתתפי המופע התחילו באופן מפתיע לשיר את המנון ארצות הברית. נבו שאל למה הם שמים את היד על הלב ואני שוב הסברתי שזה אומר שהם אוהבים את הארץ שלהם. האולם היה מלא בוויסקונסינאים ממוצא טיבטי ואני חשבתי מה הארץ שלהם, ארצות הברית? טיבט? ומה הם יותר, אמריקאים או טיבטים?

המשתתפים עברו לקטע שירה נוסף. על הבמה הייתה תמונה עצומה של הדלאי לאמה, המנחה נראה בדיוק כמוהו וקשה היה לומר בוודאות שזה לא הוא. טל הסביר לבנים מי זה. "את יודעת שהסכסוך של הטיבטים עם הסינים זה קטע חריף, כאילו אם סיני נכנס הנה עכשיו זה בשבילו ברמה של אירוע לציון הנכבה", טל אמר.
"השירים משעממים", נבו אמר.
"הביתה", ניצן יילל.

האירועים האלה, קלטתי פתאום, הם תמיד יותר מגניבים כשאתה מדמיין אותם ממה שהם באמת. גם כשמטיילים בדרום אמריקה וגם כשנקלעים לכפר נוצרי בגליל בכריסמס, תמיד החוויה הפוטנציאלית תהיה הרבה יותר צבעונית וכיפית מהמציאות. במציאות יש נאומים בשפה שאתה לא מבין והריקודים ארוכים ומפרכים וזה לא באמת מעניין, האישה הגאורגית ההיא למשל שהכינה לנו צהריים הגישה לחם מהסופר וגבינה בטעם נוראי, כבר היה עדיף ללכת למסעדה ולאכול נורמלי, אבל העיקר שיכולתי לספר אחר כך שראיתי את הגאורגים כמו שהם, לא בקטע תיירותי.

אין תמונה
לשירת ההמנון הטיבטי הקהל מתבקש לקום

הריקודים התחילו ונבו וניצן בהו בהם ואפילו זיהינו ביחד בין הרוקדות את הרקדנית המקיאה, אבל כשהרקדניות החליפו בגדים בפעם השלישית כבר ממש חיכיתי שייגמר. "אתה חושב שבעוד מאה-מאתיים שנה כל האנשים בעולם יתערבבו וייראו אותו הדבר?" שאלתי את טל.
"תראי, הילדים הטיבטים האלה שרוקדים פה, הריקוד הזה הוא חלק מהם, כשהם יהיו גדולים יהיה להם חשוב שגם הילדים שלהם ירקדו את זה, לא?", הוא חשב בקול רם.
"כן, אבל הילדים של החברים הישראלים שלנו פה כבר לא יודעים לכתוב ולקרוא בעברית, ובמקרה הטוב הם יתחתנו עם יהודים אמריקאים ולא עם סתם אמריקאים", אמרתי. "איזה עתיד יש ללאומים ולגזעים בעולם? זה עניין של עוד דור, עוד שניים".
"עובדה, זה כבר די הרבה שנים לא משתנה", טל אמר ולקח את ניצן לעשות פיפי.

בשולחנות בצד האולם הסירו את ניירות הכסף ונראה כאילו עומדים להגיש את הארוחה. מרחוק ראיתי את טל חוזר מהשירותים עם ניצן על הידיים, הוא עדיין סתם את האף. "זה מביך נורא", טל אמר, "החלטתי שאם מישהו שואל אותי על זה אני אומר שיש לו פיגור שכלי".
"אני חושבת שמבחינת פוליטיקלי קורקט זה יותר גרוע להגיד את זה מאשר להגיד שהוא נדחה מריח של טיבטים", אמרתי.
"אני רוצה הביתה", נבו אמר.
"טוב אני לוקח אותם, תביאי את האוכל בטייק אווי", טל אמר ולקח ילד בכל יד. התקרבתי לבופה בזהירות, היה נראה שהוא פתוח אבל אף אחד עדיין לא עמד בתור. מנומסים, הטיבטים, ממש לא כמו הסינים, חשבתי ונעמדתי ראשונה ולקחתי צלחת.

בכניסה לבית שלנו הייתי צריכה לחצות שדה של שלג עם צלחת חד פעמית עמוסה בכל יד. כמעט החלקתי כשראיתי את ניצן מגיע בריצה מהמדרכה המקבילה, קופץ לו באושר עם שתי ידיים חופשיות. קיוויתי שאף טיבטי לא נעלב כשהוא ראה את המשפחה הזרה שישבה כל הערב עם ילד שסותם את האף לוקחת אוכל והולכת לאכול אותו בבית.

האוכל הטיבטי היה טעים. היו שם נודלס ותפוחי אדמה וסלט וכרובית עם אפונה, שאני לא יודעת אם זה אוכל טיבטי מסורתי, אבל אוכל אמריקאי זה בטוח לא. "היה כיף במסיבה הטיבטית, נכון?", טל שאל. כולנו הנהנו בעיניים נוצצות, ואני תהיתי אם בכפרים הנוצריים בגליל מעלים הפקות חג מולד על הולדת ישו. שווה לדעת.

 

שלושה דברים ששמתי אליהם לב כשהתבוננתי בקהל הטיבטי

גם הנשים שישבו בקהל ולא עמדו להשתתף במופע לבשו שמלות טיבטיות, אבל מעליהן היה להן מעיל פליז או סתם קרדיגן.

לאישה אחת הייתה שמלה שנראתה בדיוק כמו הטקסטיל שאופייני למדינות האנדיות של דרום אמריקה. כשהראיתי את זה לטל, הוא אמר "עולם שלישי הוא עולם שלישי הוא עולם שלישי". אני חשבתי שזה מחשיד שבאופן מקרי לגמרי תרבויות שונות מאזורים רחוקים מאוד של העולם פיתחו במקביל את אותו סגנון אריגה.

בין כל הרקמות והגדילים והצבעים עמד גם בחור אחד עם חולצה אדומה של ויסקונסין, וזה הפך אותו פתאום לאדם הכי מסקרן בשבילי בכל הקהל.

 

רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על החיים בכלא של שלג