|
עם ויסגלס. "הוא לא איש ציבור" [ערוץ 10]
|
|
|
הפרק האחד-עשר בספר, "מחדל הגדר", מוקדש לתיאור ההתנגדות של פוליטיקאים שונים, ובראשם אריאל שרון לגדר ההפרדה. באותו תקופה הקדיש מרגלית את רוב טוריו ב'מעריב' לגדר ההפרדה, עד שעורך עמוד הדעות, אמנון דנקנר, התלונן שמדי שבוע מרגלית משגר אליו את המאמר משבוע שעבר. לעגנים כינו את דן מרגלית 'גדרן תלתלית'. מרגלית מתאר כיצד במהלך שיחת רקע עם אריאל שרון החל לשכנע את ראש הממשלה בנחיצות הגדר. "ניסיתי לשווק לו את הגדר ההיא כסוכן מכירות", כותב מרגלית. אתה יוצא בספרך נגד החולי של הון-שלטון שמשחית את החברה הישראלית, אבל אולי הבעיה היא גם שלטון-עיתון. בעניין הגדר לא הפכת מעיתונאי צופה ומדווח לשחקן על המגרש הפוליטי? "תלוי בהגדרת התפקיד. בעל טור מקבל היתר להביע את דעתו, לא רק לדווח על המצב. אני מתגאה בזה שכתבתי בטורי בעיתון בזכות הקמת הגדר. הגעתי לראש הממשלה לשיחת רקע, שבמהלכה שוחחנו על כל מיני נושאים. לא אמרתי לו שום דבר שלא פרסמתי כבר קודם לכן. אסור לעיתונאי לומר בארבע עיניים את מה שהוא כותב בפרהסיה? כל שיחה שמתנהלת בתום לב ואין מאחוריה אינטרס כספי, זו מחלוקת לשם שמים. הסכנה בקשר שלטון-עיתון היא לא כאשר אתה אומר לפוליטיקאי את מה שאתה מאמין בו, אלא כאשר אתה נמנע מלפרסם או משכתב ראיון בשל לחץ פוליטי. זה חמור. זה שלטון-עיתון". בספר אתה עושה חלוקה דוגמטית בין 'בני האור' ו'בני החושך'. בראש בני החושך אתה מעמיד את שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, למה? "הקריאה שלו שלא לחקור ראש ממשלה מכהן, או הצעתו להגביל את זכות העמידה בפני בג"צ, הם מעשים של בן חושך. אני לא מאשים את פרידמן בשחיתות, אבל האובססיביות שלו נגד בית המשפט העליון העמידה אותו בראש מחנה בני החושך. מותר לחלוק על בית המשפט. ציפי לבני חלקה על אהרן ברק לאורך ולרוחב, ומעולם לא כתבתי שהיא חלק מבני החושך. לפרידמן הייתה תפיסה שמרנית עקרונית שביקשה לגדור את בית המשפט העליון במסגרת צרה, אלא שפוליטיקאים כמו אולמרט שרצו להתחמק מחקירות, ניצלו את עמדתו העקרונית וניסו באמצעותו להטיל מורא על מערכת אכיפת החוק. אולמרט שיחק בו. הבעיה היא שבית המשפט נמצא תחת מתקפה חסרת תקדים מהימין ומשמאל". אתה מאשים אגפים בימין שהם אויבים למערכת אכיפת החוק. "בימין יש מי שמנסה לקעקע את מעמדו של בית המשפט העליון. חבל שהם לא מבינים מה התועלת שמדינת ישראל מפיקה בעולם בזכות בית המשפט העליון". בימין יש ביקורת לגיטימית על חוסר איזון בבית המשפט העליון, על זה שהשופטים לא מייצגים את הציבור. "בית המשפט העליון מאוזן. רוב עתירות השמאל נדחות. עובדה שבשמאל יש ביקורת חריפה על כך שבית המשפט נותן לגיטימציה להתנחלויות. השופטים לא צריכים לייצג את העם, הם צריכים להיות 16 שופטים טובים מאוד. אין אסכולה אחת בבית המשפט. יש מגוון של דעות. הנשיא נקבע על-ידי הוותק - זה רק בידי שמים". דובי ויסגלס - בני האור או בני החושך? "עמדותיו הן לא של בני האור ולא של בני החושך, גם אותו עצמו קשה לקטלג לכאן או לכאן, אבל דובי ויסגלס היה בכמה מקומות שלא מחמיאים לו". ויסגלס הוא משתתף קבוע בתוכנית "מועצת החכמים". בספרו מותח מרגלית ביקורת חריפה על התנהלות חוות השקמים ומגנה את העומד בראשה כאבי השיטה של "רקב לאומי העולה מן ההקשר הממאיר של הון שלטון". בכל זאת נראה כי מרגלית מחל לויסגלס על שותפותו הבכירה בפורום הזה. אתה יוצא נגד חיים רמון, אביגדור ליברמן, ואריה דרעי בשל השתתפותם במסיבה משפחתית באוסטריה אצל מרטין שלאף המבוקש לחקירה בארץ. גם ויסגלס היה באותה מסיבה, ואת שמו לא הזכרת. "ויסגלס הוא עורך דינו של שלאף והוא אינו איש ציבור". ויסגלס לא רצה להגיב על הדברים, רק עשה כרגיל שימוש בהומור היהודי שלו ואמר שהוא לא מבין בארכיטקטורה ועל כן הוא לא מבין באילו מקומות לא מחמיאים הוא היה.
|
|
ליהודי הישראלי המצוי לא כל כך חשוב להיות יהודי. הוא מתלבט בין שתי מגמות, ששתיהן חיוניות למדינה. בין הגלובליזציה לבין יהדותו. ברור לי שאנחנו חייבים להיות עמוק בתוך הגלובליזציה, במדע, באקדמיה, בידיעת האנגלית, אבל היא גם זו שמקצצת לנו בנטיעות, פוגעת בשורשים | |
|
|
|
האולפן הנעים והוותק הרב מעולם לא היוו עבור מרגלית תחליף ליציאה אל השטח - בקריית שמונה בעת מלחמת לבנון השנייה, בשדרות בעת נפילת קטיושות ובבת עין לאחר פיגוע. גם את ההינתקות חווה מקרוב. בנווה דקלים מצא את עצמו מתרוצץ בין חבורת לובשי המדים השחורים לבין המתנחלים. כששב הביתה וצפה בטלוויזיה בפינוי, צצו בעיניו דמעות שלא פגש קודם, אפילו לא במלחמת יום הכיפורים או בימית. אז הבטיח לעצמו כי שוב לא יתמוך בגירוש יהודי בידי יהודי מביתו החוקי. מרגלית, מפא"יניק מלידה, מאמין גם כיום בפיתרון שתי מדינות לשני עמים. למרות שהוא שב ומזכיר את האמירה הבן גוריונית כי התנ"ך הוא הקושאן שלנו על ארץ ישראל, הוא גם אינו יכול שלא להכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה. מרגלית מציע להתנות כל הסכם להקמת מדינה פלשתינית בהישארותם של מתנחלים תחת אוטונומיה במדינה פלשתינית, גם כאקט הסברתי - שלא יתכן יודנריין ביהודה ושמרון וגם כאקט מעשי אם יבשילו התנאים לכך. בינתיים כותב מרגלית "על מדינת היהודים להיערך לשנים ארוכות ללא שלום". את הקשר המיוחד של מרגלית ל"אחים הכתומים" הוא מביע כמה פעמים לאורך הספר וגם בהקדשה הבלתי צפויה ליונתן נתנאל. מה יש לך עם 'האחים הכתומים'? "תחושת קרבה. הם הדבר הכי יהודי שאני מכיר. לא רק הם, אבל הם בעיקר. אולי לא תאהבי לשמוע את זה, אבל הם גם הדבר הכי קרוב למפא"י שאני מכיר. מפא"י כמו שהייתה פעם. הכי רחוק מהאופנה הישראלית כאילו הדבר הכי חשוב בחיים זה המיצוי האישי. לא שהמיצוי האישי לא חשוב, ודאי שהוא חשוב. אבל האחים הכתומים הם המקום הכי קרוב למימוש של כל ישראל ערבים זה לזה". כבר כמעט יובל שאתה צופה בחברה הישראלית, הידרדרנו? מצבנו השתפר? "אם יובל זה ארבעים ותשע שנה, אז כבר חלף בדיוק יובל. מצבנו השתפר במובנים רבים והדרדר במובנים אחרים. זאת לא תנועה חד כיוונית. הוא השתפר ביכולות שלנו והדרדר במובן זה שאיבדנו את הבידול שלנו, את הייחודיות. ליהודי הישראלי המצוי לא כל כך חשוב להיות יהודי. הוא מתלבט בין שתי מגמות, ששתיהן חיוניות למדינה. בין הגלובליזציה לבין יהדותו. ברור לי שאנחנו חייבים להיות עמוק בתוך הגלובליזציה, במדע, באקדמיה, בידיעת האנגלית, אבל היא גם זו שמקצצת לנו בנטיעות, פוגעת בשורשים. זו בעיה עצומה שפוקדת את כל העולם. אבל בישראל זה עניין גורלי". מרגלית מדבר בערגה על הימים שבהם למד בבית ספר היסודי. חמישים ושניים זאטוטים ישבו תחת שרביט הקסמים של המורה רחל אלפר. למרות זאת מצאה זמן להזמין אל ביתה פעמיים בשבוע את אחד מתלמידיה ניצול שואה ועוד מימנה עבור התלמיד דל האמצעים את כרטיס הנסיעה לביתה. על לשונו של מרגלית מתגלגלים בקלילות פסוקי תנ"ך ואמרות חז"ל בזכותה של המורה המיתולוגית, שכפתה על תלמידיה ללמוד בעל פה "קטעי שירה קינה ואהבת הארץ ושלום וחוכמה מספר הספרים, שהם נכסי צאן ברזל לדורות הולכים ומתבגרים של תלמידים בישראל". כך מאמין מרגלית שצריך גם לחנך היום את הדור הצעיר, פחות מיצוי עצמי, יותר היסטוריה ותרבות יהדות. "שילמדו על פה פסוקי תנ"ך ושירה עברית, שיכירו את תפילת שמונה עשרה. אם יגדל כאן דור שלא חשוב לו לקיים את העם היהודי, ייגרם לנו נזק נוראי. לדאבון ליבי זה כבר הפך לגיטימי לרדת מהארץ. המילה ירידה נמחקה מהמילון. הדבר היחיד שבקשתי משלוש בנותיי, והן נענו לי", נאנח מרגלית בקורטוב של נחת,"היה להמשיך ולחיות בארץ".
|
עם פרוץ המלחמה פנו אל מרגלית אהוד ברק ו דן מרידור והפצירו בו לדבר על ליבו של אולמרט שלא להיסחף למערכה צבאית בקלות דעת. במהלך המלחמה פנו אליו ציפי לבני, אז שרת החוץ ו עמיר פרץ, אז שר הביטחון ובהמשך גם בוגי יעלון, כדי שיסייע להם לדבר עם ראש הממשלה, "החבר שלך", כלשונם. "כל אחד בתורו רצה שאקשר בינו לבין אולמרט. כולם רצו להביע את עמדתם בפני ראש הממשלה. סירבתי לכולם, לא רציתי להיות השליח שלהם". בספר מרגלית מספר איך מדי לילה שמע את קולו של אולמרט הולך ונסדק. "לאט, לאט מאוד, אבל בהתמדה פינה העזוז שבניסוחיו את מקומו ל'נראה מה יקרה' ו'איני יודע', לקולו התגנבה רפיסות או לאות, והדאגה החלה לכרסם בלב". בעיצומה של המלחמה ב-25 ביולי נפגש מרגלית עם אולמרט בלשכתו בירושלים. שם ראה במו עיניו את התזזית שאחזה באולמרט. "הוא איבד את ביטחונו העצמי. החל למצמץ, לזגזג. כן ולא. קדימה ואחורה. חצי תה חצי קפה. ככה לא בונים חומה. ככה לא מנהלים מלחמה. בחצי לב. בחצי מאמץ. בתקיפה נסוגה", כותב מרגלית. כשהחל לבקר את אולמרט בפניו ועל גבי העיתון, התוצאה לא איחרה לבוא. אולמרט חדל לצלצל. יש אנשים שטוענים שהיית סוג של עיתונאי חצר. אתה היית המנוע שבכוח לשונו ועטו דחף את אולמרט להגיע לכס השלטון. כשהפוליטיקאים טועים דורשים מהם ללכת הביתה. מה קורה כשעיתונאים טועים? "לא דחפתי את אולמרט, הוא הגיע לשלטון דרך מחלתו של אריק לא דרכי. בספרי הקודם כתבתי שהוא השלים עם זה שלא יהיה ראש ממשלה. לא פעלתי לקדם אותו בשום מקום". כתבת בטורך במעריב תחת הכותרת 'אולמרט לא מושחת' שהוא ישר וראוי ומתאים לתפקיד ראש הממשלה. "באמת האמנתי שהוא ישר ומתאנים לו. הוא הצליח להטעות אותי, זה נכון. באותה מידה את יכולה למצוא שב-99' תמכתי באהוד ברק. אז מה, פעלתי בשליחותו? לא. כתבתי מה שהאמנתי, זה הכול. עם אולמרט זאת הייתה בוודאי טעות. אבל לומר שפעלתי בשליחותו? מעולם לא השתתפתי בישיבה במטה שלו, לא רק זה אלא שלפני הבחירות הייתה בינינו מריבה נוראה". לאחר ש אריאל שרון לקה בשבץ ואולמרט כבר הוצב בראשות רשימת קדימה, לקראת הבחירות, פרסם מרגלית מאמרים שהכעיסו את ידידו. מרגלית קרא לאולמרט להכריז על דן מרידור כמועמד לתפקיד שר המשפטים, ועל אליעד שרגא, יושב-ראש "התנועה לאיכות השלטון" כמיועד לשר לביטחון פנים, זאת כדי לטהר את קדימה מהדימוי הבעייתי של חוות השקמים. "אולמרט חשב שגרמתי לו נזק יותר מכל עיתונאי אחר. הוא טען שאם אני מבקש לשים עליו כלבי שמירה כמרידור ושרגא הרי המשמעות ברורה. זה היה עוד לפני שנבחר. כל חיי כתבתי מה שהאמנתי. האמנתי לו שהוא טהור כפיים ותמכתי בו". היית החבר הכי טוב שלו 33 שנה. אז או שראית ושתקת, או שיש לך בעיה קשה בראייה. "אם אנשים רוצים לשפוט אותי ככה - זו זכותם. בשנות ה-70, אז החלה חברותנו, אולמרט היה גדול הלוחמים בשחיתות. העובדה היא שבמשך כ-30 שנה כל הביקורות על אולמרט הסתיימו בסגירת תיקים כי שום יועץ משפטי לא מצא הוכחות של ממש. לבד מתיק בלי טובת הנאה אישית בפרשת החשבוניות של הליכוד, שבו זוכה. אחרי מלחמת לבנון השנייה אנשים העזו לפתוח את פיהם, ובעיקר - לראשונה מיכה לינדנשטראוס ו יעקב בורובסקי העזו לחדור לגופו של עניין, למחשבים במשרדו - ונמצאו ההוכחות". לא ראית את הנהנתנות, את העטים, הבתים, הטיסות סביב העולם? "עם השנים ראיתי איך הוא הולך ונהפך לנהנתן, ברמות שלא נראו לי. גם אהוד ברק ובנימין נתניהו נהנתנים. נהנתנות היא לא עבירה. אבל פלילים? קבלת כסף במעטפות סגורות? לזה לא האמנתי שהוא מסוגל".
|
להכיר מקרוב את ההון-שלטון
|
|
למרות שמרגלית היה שותף קבוע במסיבות שארגן אולמרט והיה אחד מבני החוג הקבוע שסבב את אולמרט - לצד טומי לפיד, אמנון דנקנר, יצחק לבני ואחרים - הוא מעולם לא נפש בארץ או בחו"ל עם אולמרט. מרגלית עצמו, איש בלי פוזות, רחוק מלהיות נהנתן. חוץ מהחולשה שלו לכדורגל, הוא מיושב ושקול, לעיתים סגפן. בביקור שערך ביקב בעפרה, סירב להרים כוסית לחיים, משום שהוא מתנזר כליל מאלכוהול. הוא לבוש בפשטות. את הבגדים קונה לו אשתו דנה, או בתו, שירה. "אנשים שואלים - איך לא ראיתי את החליפות היקרות של אולמרט. אנשים לא יאמינו לי, אבל אני באמת לא רואה דברים כאלה. אהוד ברק הגיע לאולפן 'הכל פוליטי' בערוץ 2 במהלך מסע הבחירות של 99', רגע לאחר שהכריז לראשונה בשידור על הנסיגה מלבנון, הייתה הפסקת פרסומות, ואז ברק זינק בהתפעלות ממקומו לעבר השעון של טומי לפיד, שישב מולו. אני לא הבנתי על מה הוא קופץ. זה היה מדהים. מדהים", אומר מרגלית ומציג לראווה את שעונו הפשוט שלו. "אני לא מבין בשעונים ולא במכוניות. מאז ששירה בתי בת 16, היא זו שבוחרת עבורי את הרכב". ברגע האמת, לאחר לילות ללא שינה, כשהבין שעליו לבחור בין תפקידו העיתונאי לבין חברותו עם ראש הממשלה, בחר באפשרות הראשונה. האם עיתונאים אחרים היו יכולים לעמוד באותו הניסיון? רביב דרוקר סובר שלא. בבלוג בנענע 10 כותב דרוקר שמרגלית הוא עיתונאי הגון וישר עם אינטגריטי פנימי ומצפון מוסרי מעורר הערצה, אבל למרות שהתפכח מאולמרט לא הסיק את המסקנה המעשית המתבקשת - עיתונאי לא צריך להיות חבר של פוליטיקאים. 'אם אתה מקורב לפוליטיקאי, אתה עושה לו הנחות. זה טבע האדם, זה טבעו של עולם וזו בדיוק הסיבה שהפוליטיקאי מקרב אליו את העיתונאי", כותב דרוקר. בתגובה עונה מרגלית: "העובדה שלמרות חברותי העמוקה כל כך עם אהוד אולמרט תקפתי אותו בחריפות כה רבה, תחילה על כישלונו בניהול מלחמת לבנון השנייה ולאחר מכן עם גילויי שחיתותו האישית ברמה של אישום פלילי, היא הסותרת את טענתך כאילו עיתונאי ופוליטיקאי אינם יכולים להיות חברים. זה לחוד, וזה לחוד [...] אני מאמין בכל לבי כי איני יחיד; שיש עוד עיתונאים רבים אשר כוחם יעמוד להם לנהוג כמוני. אין טעות גדולה יותר מאשר להדיר את הרגל ממקום שבו נפגשים ההון-שלטון. עיתונאים צריכים להיות במקומות האלה, כדי להבין היטב ולדווח בשעת הצורך ולעמוד מקרוב כיצד מתנהלת המדינה. גדולי העיתונות האמריקנית - וולטר ליפמן, בד בראדליי וג'יימס ראסטון התארחו ואירחו את ואצל ראשי הממשל, ודבר לא קרה לטוהר הדיו בעטיהם. גם במקורותינו: רבי זירא היה אומר, שכאשר שולחים לו מתנות מבית הנשיא, השלטון - הוא מחזירן; אך כשמזמינים אותו לבית הנשיא - הוא הולך".
|
|