רופאה שהכפישה את שיטות עמיתה נתבעת בלשון הרע

סערה בכוס חלב. לבית משפט השלום בכפר סבא הוגשה תביעת לשון הרע אשר ניתן לכנותה 'סערה בכוס חלב'. התובע, ד"ר אבני, אשר הגיש את תביעתו באמצעות עו"ד דן אשכנזי ממשרד עורכי הדין גרוס אשכנזי ושות', טוען כי הכפשתו בידי אותה רופאה, וזאת בפני מטופל שלו ובפני אם המטופל, גרמו נזק רב לשמו הטוב, הכל כפי שיתואר להלן.

התובע, ד"ר אבני, מומחה לכירוגיה, בוגר השתלמויות אנדוסקופיה, גסטרו, קולונסקופיה ואבחון סרטן, עוסק זה שנים רבות בחקר הקשר בין מוצרי חלב למחלות האדם, ואף חיבר מספר ספרים בנושא.

כפי הנטען בכתב התביעה באחד הימים הגיע מטופל של התובע, החולה בסוכרת נעורים, ביחד עם אימו, למרפאה שנוהלה בידי הנתבעת, וזאת לצורך מעקב אחר מחלת הסכרת שלו. אותו מטופל, הלוקה בסכרת נעורים, החל ליישם בהמלצת ד"ר אבני דיאטה דלת חלב פרה ודלת חיטה, תוך שהוא מפחית בהדרגה את כמויות האינסולין שהוא מזריק, שכן רמות הסוכר בדמו, כפי הנראה עקב אותה דיאטה, התייצבו.

באותו יום מדובר סיפרה אימו של הנער לנתבעת, מנהלת המרפאה, אודות השיפור שחל במצבו של בנה, אולם בתגובה נזדעקה מנהלת המרפאה וקראה: " הוא מטפל בדני (שם בדוי) כמו שטפלו בילדים חולי סוכרת לפני גילוי האינסולין, וילדים אלה מתו... ", ואף הוסיפה לאחר שתזונאית המרפאה הצטרפה לשיחה: "צריך להכניס את הרופא הזה, ד"ר אבני, לכלא, על כך שהוא מאפשר ל"דני" לא להזריק אינסולין... ".

המילים האלו היוו את הטריגר אשר הובילו את ד"ר אבני להגיש תביעת דיבה כנגד הרופאה כמו גם כנגד קופת החולים כמעסיקתה ובעלת האחריות השילוחית למעשיה. בתביעתו טען ד"ר אבני כי דברי הנתבעת אודותיו היוו לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, ונאמרו במטרה לפגוע בו. ד"ר אבני טוען כי התובעת בדבריה הציגה אותו כבור וכחסר כישורים מקצועיים, המסכן את בריאות חוליו בכלל ובריאות דני (שם בדוי) בפרט, כמי שמטפל בשיטות שקדמו לתגליות בסיסיות במדע הרפואה, וכעבריין שמקומו בכלא.


סערה בכוס חלב

מומחים לדיני הנזיקין גורסים כי לרוב, המגיש תביעה נזיקית, הגם שתביעה זו הינה כספית במהותה, אינו מעוניין בפיצוי כספי. התובע בנזיקין מעוניין, לפי דעת מומחים למשפט אלו, במטרות אחרות כגון הבאת הנתבע לידי חרטה או הודאה במחדלו ו/או באשמתו, כאשר סכום הכסף הננקב בכתב התביעה אינו אלא אמצעי להשגת מטרה זו. אם כך הוא הדבר בדיני הנזיקין הכלליים, מקל וחומר, וכמעט תמיד, כך הם פני הדברים בדיני לשון הרע, שהם ענף ספציפי של דיני הנזיקין.


נאבקים על האמת בבתי המשפט

תביעות לשון הרע רבות בהיסטוריה של המשפט הישראלי לא באו לעולם כדי לפצות את התובע כספית, אלא כדי לשמש שופר לאמירה אשר התובע חפץ להשמיע, או לחלופין, לנסות ולהסות או להשתיק את הדברים שאמר אחר.

לרוב, בהיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל, תביעות דיבה אשר הוגשו היוו אך ורק את קצה הקרחון לדיונים בהיסטוריה של עם ישראל (משפט קסטנר המפורסם אשר החל כתביעת דיבה כנגד גרינוולד, אשר טען ברבים כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים), במדיניות החוץ והביטחון שלה(משפט שרון נ' בנזמין), או באמיתות היסטוריות או פוליטיות אחרות.

אחת התביעות המפורסמות שהוגשה בהקשר זה הינה, כאמור, תביעתו של אריאל שרון כנגד העיתונאי עוזי בנזמין, תביעה שלא נסובה על כסף אלא על אמת היסטורית: העיתונאי עוזי בנזמין טען בטור שכתב ב'הארץ' כי "בגין ידע ששרון רימה אותו" (באשר למלחמת לבנון). שרון הגיש תביעה (ע"א 323/98 - אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח' . תק-על 2002(1), 158). הגם שבספרו "אמת דיברתי" מציג עצמו בנזמין כמי שניצח בתביעה זו, הוא מטעה. בית המשפט מעולם לא קבע כי בנזמין אמר את האמת, אלא אך ורק שדבריו של בנזמין הם בגדר הבעת דיעה, ועל כן מוגנים לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט הדיר את רגליו (או גלגל מעצמו את תפוח האדמה הלוהט...) ככל שהדבר נגע לשפיטת ההיסטוריה. בית המשפט קבע כי האמת ההיסטורית אינה יכולה להידון בכלים משפטיים.

דומה כי משפט הדיבה שנפתח זה עתה, כסערה בכוס חלב, אינו משפט דיבה גרידא, וזירת ההתרחשות המדומה שלו היא מרפאה של קופת חולים מכבי ברעננה, אך זירת ההתרחשות האמיתית של תביעת דיבה זו שהוגשה היא זירת התרחשות רחבת היקף בה מעורבים אינטרסים כלכליים ואחרים של הרפואה הקונוונציונלית, אל מול אלטרנטיבות אחרות, אשר לא מנסות להלחם בגוף, אלא דווקא לסייע לו לבצע את העבודה בעצמו.


נתבעת נוכחת נפקדת

שוחחתי עם ד"ר אריה אבני בכדי לנסות להבין מדוע הוא מגיש את תביעת הדיבה, ומה הוא מנסה להשיג דרך תביעה זו. מרבית מגישי תביעות הדיבה מלאים טענות כרימון כנגד הנתבע. הנתבעת, ד"ר לנדאו, בקושי הוזכרה בשיחתנו זו. ד"ר אבני התמקד בכל השיחה שהייתה לנו בתפיסת עולמו הרפואית, תפיסה ולפיה בגוף האדם מנגנונים רבים של תיקון עצמי, מנגנונים אשר על הרפואה לשאוף לרתום את עצמה אליהם, ולהשתמש ביכולת שלהם לרפא אותנו. תחת זאת, לדעת ד"ר אבני, הרפואה המודרנית מתמקדת בעמעום הסמפטומים במקום בריפוי, ותחומים רפואיים רבים, לשיטתו, הרפואה אינה מצליחה לרפא, אלא לכל היותר לייצב את מצבו של החולה. לדעת ד"ר אבני הקהיליה הרפואית בישראל אינה פתוחה לגישות חדשות, וכל ניסיונותיו זה שנים להציג את מחקריו ואת ממצאיו בפני קהיליית הרופאים עלו בתוהו. הוא מקווה כי תביעת הדיבה שלו כנגד ד"ר לנדאו, אשר כאמור, במשך כל שיחתנו היוותה אך ורק דמות שולית בסיפור, תעורר דיון פתוח וציבורי (גם אם דרך הפרוטוקולים של בית המשפט וכתבי הטענות של עורכי הדין) ב'נכון' וב'לא נכון' בתפיסות הרפואיות של היום. ד"ר אבני סבור כי בעוד חמישים או מאה שנה, חלק משיטות הרפואה הנקוטות כיום תיחשבנה אבסורדיות. לאורך כל השיחה עימו נוצר הרושם כי אין לו כל רצון לבוא בחשבון עם הנתבעת, אך יש לו רצון עצום להביא לידיעת הציבור את עמדותיו ומחקריו בתחום הנזק שגורם חלב הפרה לבריאות האדם.

בין היתר הוא עוסק גם במתן חוות דעת רפואיות בתביעות של רשלנות רפואית, לדבריו "לא כדי להעניש את הרופאים" אלא כדי "להביא אותם למנוע את מקרה הרשלנות הבא". לשיטתו הרפואה צריכה להיות שקופה ופתוחה לביקורת, אולם את ביקורתו שלו על מגבלות הרפואה הקונבנציונלית הוא מתקשה להעביר, לנוכח ערלות האוזניים, לדבריו, בקהיליה הרפואית. הגם שד"ר אבני מנסה את ערוץ תביעת הדיבה כדי להביא את תפיסותיו לידיעת הציבור, לאור הדיפת בית המשפט בעבר את הניסיון להיות 'שופט היסטורי', ספק עד כמה ירצה בית המשפט כיום להיות 'שופט לענייני רפואה', וספק אם הגשת תביעת דיבה הינה הפלטפורמה המתאימה לצורך כך. או כמו שד"ר אבני אמר בסיום השיחה עימו, כאשר נשאל מדוע בתי המשפט דוחים לרוב תביעות של חולי סכרת הטוענים שלקו במחלה עקב מתח בעבודתם, וזאת בנימוק ולפיו אין בנמצא אסכולה רפואית אשר קושרת בין מתח ודחק נפשי לבין פרוץ מחלת הסכרת: "בתי המשפט אינם אוהבים ללכת נגד הזרם".