בית המשפט העליון מרחיב (יום א', 13.11.16) את חובת הגילוי החלה על בנק בהחתימו את לקוחותיו על מסמכים שונים. השופט
יורם דנציגר קובע, כי יש להחיל אותה גם על אישורים שונים הנוגעים לשעבוד מקרקעין.
ההלכה הקיימת כבר קובעת, כי ויתור על זכויות הקשורות להגנת הדייר או לדיור חלוף, יהיה בתוקף רק אם הובהרו למוותר הזכויות ומשמעות הוויתור עליהן. דנציגר מאמץ את פסיקתו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
מאיר יפרח:
"אני סבור כי ראוי להחיל הלכה זו... גם על אישורים, ויתורים והתחייבויות כגון אלה שבכתב האישור, לרבות האישור כי תניות הסכם המשכון והשעבוד יחולו על אתי [הלקוחה]ויחייבו אותה כאילו היא צד להם וכן על ויתור מצד אתי על העלאת כל טענה כלפי הסכם המשכון/כתב השעבוד ונגד זכות הבנק כבעל שעבוד ומשכון על הבית במלואו".
דנציגר מוסיף: "הדברים עולים בקנה אחד עם המדיניות המשפטית המצויה והרצויה, המטילה על הבנק חובות גילוי במובן הרחב... כאשר עסקינן במהלך כה משמעותי, מצופה היה מהבנק להתנהג
בסטנדרט התנהגות גבוה במיוחד - קרי, לוודא שהובהרו לאתי כלל זכויותיה, ושהיא קיבלה את כלל האינפורמציה לרבות אפשרות מעשית לעיין בכל מסמך הרלוונטי לכתב האישור", במקרה הנדון, בנק דיסקונט לא עמד בחובה זו ולא הציג בפני הלקוחה את הסכם המשכון אליו התייחס האישור עליו חתמה, ולכן יש לראות את כתב האישור כבטל.
הדברים נאמרו בהחלטת ביהמ"ש העליון לדחות את הערעורים ההדדיים של בנק דיסקונט ואתי שימר, גרושתו של היהלומן מולי שימר, בנוגע למימוש משכנתה על חלקה של שימר בביתם של בני הזוג לשעבר. השופטים
עוזי פוגלמן ו
מני מזוז הסכימו עם דנציגר. את הבנק ייצג עו"ד מרדכי גרון, את אתי שימר ייצגו עוה"ד אסף ברם, ליעד ורדהייזר ורועי סלוקי, ואת מולי שימר - עוה"ד אמיר אלטשולר ועדי אמיתי.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
