המלחמה בסוריה ממשיכה לגבות קורבנות בנפש, והאיומים על טיהור אתני בעיר חאלב ממשיכים לזעזע את העולם - שממשיך לעמוד מנגד. נראה כי שום דבר לא נשאר ולא יישאר בסוריה כפי שהיה לפני עלייתו של דאעש והתפרצותה של מלחמת האזרחים במדינה.
למעט דבר אחד. ליגת הכדורגל הסורית נשארה כפי שהיתה רגע לפני שפרצה מלחמת האזרחים ב־2012. עם זאת, השינוי הדמוגרפי במדינה המתפרקת גרם לכך שב־2015 פעלו בסוריה שלושה מחנות אידיאולוגיים: מחנה אסד, מחנה המורדים והמחנה הניטרלי; וכך, בעקבות ה"חיים האמיתיים", גם האסקפיזם השבועי התפצל למחנות האוהדים במדינה. עם מחנה אסד נמנים מועדוני הכדורגל אלג'יש, אלשרטה ואל־איתיחאד. עם מחנה המורדים נמנה צמד המועדונים היריבים אל־כראמה ואל־ות'בה, שחבר יחד נגד משטר אסד, ועם המחנה הניטרלי נמנה מועדון אלוחדה.
"בשאר אל־אסד פירק קודם כל את ליגת הכדורגל, אבל מהר מאוד הבין מה שהרבה מנהיגים הבינו בעבר בהיסטוריה, שאם הורסים את הכדורגל ולוקחים אותו מהעם, אז הוא מנתב את הזעם שלו אל המנהיגים. עדיף שיהיה לאנשים שעתיים בשבוע לראות בהן כדורגל", מספר ההיסטוריון והמזרחן ד"ר אודי בלנגה מהמחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן. את הקריירה שלו באוניברסיטה הוא מקדיש לנושאים רציניים שקשורים במזרח התיכון המשתנה מול עינינו, אבל ליבו שייך קודם כל למשחק הפופולרי בעולם - הכדורגל.
בשנים האחרונות הוא החליט לשלב בין שני הדברים האהובים עליו, ועושה זאת לדעת רבים בצורה מרתקת, גם אם אינם חובבי הענף. ד"ר בלנגה כנראה מזהה את ההפתעה בעיניי לנוכח העובדה שמדובר בבחור דתי, יליד פתח תקווה, שלפחות כלפי חוץ נראה הכי רחוק מכדורגל: "אני מגיע ממשפחה שמקורה בסוריה, ואני רוצה מאוד לבקר שם, אבל בשל המציאות כמובן שזה לא ייצא לפועל בזמן הקרוב, אבל כך או כך - נמשכתי לעסוק במדינה המרתקת הזו. מבחינה ספורטיבית, אגב, זה ידוע שמצרים נחשבת לאימפריה של האזור בכל הקשור לכדורגל, ורוב הישראלים מכירים את אל־אהלי ואל־זמאלק, אבל הליגה הסורית, גם בגלל המצב בסוריה, הפכה להיות הדבר המרתק שהתחלתי לחקור".
השוער המזמר
ד"ר בלנגה שופע בידע, בקיא בכל הסיפורים הקטנים, בשירי הקבוצות וברשתות החברתיות, שבהן מעבירים אוהדים, מורדים, שחקנים ולוחמים את המסרים שלהם שמערבבים פוליטיקה וכדורגל, מוות ושמחת חיים. עד כמה הכדורגל פופולרי בסוריה אפשר להבין מהנתון הבא: 400 אלף סורים משחקים כדורגל בצורה מקצוענית ובצורה חובבנית, מגילי הילדים ועד הבוגרים. סיפורה של העיר המוכה חומס, על שני המועדונים שבה, לצד שחקני הכדורגל שלה, מספר אולי את הסיפור בצורה הטובה ביותר.
מועדון אל־כראמה נוסד בשנת 1928, והוא מועדון הכדורגל הוותיק ביותר בסוריה. הוא נחשב למועדון האהוד ביותר במדינה ובסביבותיה - לאחר שזכה שמונה פעמים באליפות הליגה הסורית, ושמונה פעמים בגביע הסורי. בשנת 2006 שיחק מועדון אל־כראמה בשלב הבתים של ליגת האלופות האסיאתית. מועדון הכדורגל השני בעיר הוא אל־ות'בה אשר נוסד בשנת 1937. איצטדיון הכדורגל על שם ח'אלד בן אל־וליד, ובו 35 אלף מושבים, משמש המגרש הביתי לשתי הקבוצות. כמה שחקני כדורגל בולטים ברמה הלאומית הם בני חומס, ובהם פיראס אל־חטיב, המשחק בקבוצת אל־קדיסיה בליגת־העל הכוויתית, וג'יהאד אל־חוסיין המשחק בליגת־העל הסעודית.
משלב בין הכדורגל להמשך שלטונו. אוהדים סורים מניפים את תמונת אסד // צילום: אי.אף.פי
"קיימת יריבות מרה בין המועדונים אל־ות'בה ואל־כראמה, אולם השניים התגייסו יחד לטובת מלחמה באויב משותף - בשאר אל־אסד", מציין ד"ר בלנגה. "'חמץ', או 'חומס' כפי שאנו קוראים לה אצלנו, ידועה בתור אחד ממעוזי המורדים בסוריה, שגם נפלה קורבן להפצצות רבות של צבא סוריה, מה שהביא להרוגים רבים בקרב שני המועדונים, הן מקהל האוהדים והן מהסגל המקצועי".
ד"ר בלנגה מראה לנו את הרשתות החברתיות הסוריות, וכיצד הן בוערות מתגובות כאשר מדובר במשחק הפופולרי: "לאור המצב הביטחוני בסוריה נקשר גורל המועדונים זה בזה, ולאור מיקומם האסטרטגי בשכונות המורדים - הם נהפכו למקומות שבהם נפגשים לוחמים וכן למקום שבו נאגר נשק. ככל הידוע לנו, לאורך שנות המלחמה נהרגו עשרות כדורגלנים מהפצצות וממלחמה בשדה הקרב".
אבל הכוכב הכי גדול שצמח באל־כראמה בעת האחרונה הוא השוער עבדל אל־באסט סארוט. הוא היה שוער נבחרת הנערים והנוער הלאומית, וקפץ לנבחרת האולימפית בגיל 20. הוא נחשב לשוער הכי גדול שצמח בסוריה בדור האחרון והעתיד שלו נראה מזהיר, עם אפשרות ריאלית לקריירה בינלאומית. כשהיה בן 20, פרצה מלחמת האזרחים. אל־סארוט המשיך לשחק כדורגל והאוהדים ראו בו סמל לאורח החיים הנורמלי במדינה.
כשעלה לשחק הם שרו לו שירים, והוא מצידו ניצל את מעמדו וכתב שיר שאותו העביר לאוהדים ולמעריצים האישיים שלו: "מה לו לבשאר, שהורג את עמו בשביל הכיסא שלו, גירש את עמו מהמולדת והתגורר בה בעצמו. מדוע הוא הורס, משמיד את עמו ושורף אותו. הוא פצע את האחים ואת המולדת, ומי ירפא אותם? אלוהיי, רפא אותם. הוא מנע מהילד לשמוח והרג את הוריו. הוציא להורג את ילדי האומה במו ידיו. עשק את הילד בבית ספרו, מדוע עצר אותו? רצח את היונק וגרם לעיני העיוור להתחיל לדמוע... אמו של החלל בוכה ומקוננת, הוי איך שהיא זועקת. ואני החלל, וחלומי הגדול הוא העדות".
"כמו שניתן להבין, הראש של השוער המזמר כבר היה במקום אחר", מסביר ד"ר בלנגה. "הוא ניצל את האהדה הגדולה של הקהל והפך להיות מנהיג המורדים בעיר חומס. הוא היה הדמות המוכרת הראשונה שעשתה דבר כזה בכדורגל הסורי".
ד"ר בלנגה. "נסראללה התאהב בנבחרת ארגנטינה" // צילום: גדעון מרקוביץ
כשהקרבות בעיר הלכו והחמירו, והגופות נערמו, השוער החליף את התואר ל"מנהיג המורדים". הוא ראה את חבריו ואת החיילים שלו מתים, אבל המשיך להילחם: "אנחנו יודעים שהוא ניצל מכמה ניסיונות התנקשות, ושהיה פרס של מיליון לירות סוריות על ראשו, אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא חי בוודאות או מת בוודאות. אל־כראמה, אגב, המשיכו לזכות באליפויות גם בלעדיו".
ההחלטה להמשיך את הכדורגל בסוריה, כאמור, הוכיחה את עצמה. בעוד ביתר המדינות עשו דאעש ושאר ארגוני הטרור שימוש ציני בהתכנסות
ההמונים בכדורגל כדי לבצע פיגועים מזעזעים, ובעוד דאעש אוסר משחק וצפייה בכדורגל, ומוציא להורג נערים ומבוגרים שמעזים לצפות, או אפילו להסתובב כשהם לבושים בחולצות של קבוצות בינלאומיות דוגמת ריאל מדריד או ברצלונה, אסד עשה הכל כדי למצוא את הדרך לשלב בין הכדורגל לבין המשך השלטון שלו.
"הכדורגל עדיין נשאר המקום הזה שמספק את הבריחה, ובינתיים איש לא העז לגעת בו על אף המתיחות הרבה ואף שיש קבוצות של השלטון, וקבוצות של הצבא או המורדים. כשזה מגיע לכדורגל מופסקת הלחימה, וכולם מכבדים את המשחק. הנה, בעיר חאלב טובחים באנשים ואיצטדיון הכדורגל מלא. נכון, לעיתים משתמשים באיצטדיון כדי להעביר מסרים להמון, אבל המשחק נשאר אותו המשחק שמשחקים ברחבי העולם".
מסגד נייד לאוהדים
ד"ר בלנגה חקר גם את הכדורגל הלבנוני, שהוא דוגמה הפוכה לכדורגל הסורי. כשפרצה שם מלחמת האזרחים במהלך שנות ה־70 של המאה הקודמת, הליגה הושבתה לתקופה ארוכה, הכדורגל המקומי נעלם ורק הכדורגל הבינלאומי נותר מפלטם היחיד של ההמונים. חסן נסראללה, מנהיג ארגון חיזבאללה, צמח לתוך תקופה ללא כדורגל מקומי, והתאהב בנבחרת ארגנטינה הגדולה של דייגו ארמנדו מראדונה.
"הוא סיפר שלא החמיץ שום משחק של נבחרת ארגנטינה במונדיאל האחרון, ועקב אחרי מסי. אבל בעיניו מראדונה נשאר הכי גדול", מספר ד"ר בלנגה בחיוך, כשאנחנו מדמיינים את האיש החזק בלבנון צופה במשחקי גביע העולם בתוך הבונקר.
"אבל חיזבאללה הבין גם הוא את הכוח של הכדורגל והקים לעצמו קבוצה משלו - אל־אח'ד ("התקווה"). אם תשאל אותם, הם לא בבעלות חיזבאללה, אבל די ברור שהכסף עובר מחיזבאללה לקבוצה בכל מיני דרכים".
אל־אח'ד עולים לשחק באיצטדיון הביתי בביירות, בחולצות שעליהן מתנוסס הספונסר הראשי שלהם - רשת הטלוויזיה אל־מנאר, המזוהה עם ארגון חיזבאללה.
"בכדורגל הלבנוני אתה מרגיש היטב את המתח באיצטדיונים, אתה שומע את זה בשירים ואתה רואה את זה בתקריות האלימות. כל קבוצה שומרת בקנאות על המקום שממנו באה. השיעים של חיזבאללה, כשהם פוגשים את אל־אנסאר הסונית, אז בהרבה מקרים זה נגמר לא טוב: היתה עונה ששתי הקבוצות נלחמו על האליפות עד השנייה האחרונה, ואתה יכול לתאר לעצמך מה התרחש בביירות. יש גם את הקבוצות של הנוצרים - ומה שמתחולל שם מסתיים לפעמים בתקריות אלימות. למשל, כשאוהדים של אחת הקבוצות מקיפים את האוטובוס של הקבוצה האורחת, לא אחת הנהג פשוט נותן גז אל תוך קבוצת האוהדים, רק כדי לברוח מהאיצטדיון".
400 אלף כדורגלנים סורים. שחקני הנבחרת (באדום) // צילום: רויטרס
אפשר כמובן לראות את ההבדל בקיצוניות ועד כמה העולם האיסלאמי השתנה בתחומים רבים, אבל אם בספורט ובכדורגל עסקינן - אז ניקח לדוגמה את אוסאמה בן לאדן הארכי־טרוריסט, שהחל את המסע העצום שעובר המזרח התיכון ומגיע לשיאו בתקופה הזו, עת האזור שלנו מתעצב מחדש.
"בן לאדן למשל היה אוהד שרוף של ארסנל. לא פיספס שום משחק שלהם. הוא גם הבין וראה בכדורגל כלי שיכול לשרת את האינטרסים שלו בצורה הטובה ביותר", מסביר ד"ר בלנגה. "למשל, הוא היה מארגן משחקי כדורגל ובמחצית היה עורך חידוני טריוויה לקהל בנושא הקוראן. כמו החונטה בארגנטינה, וכמו הגנרל פרנקו עם ריאל מדריד, הוא גם זוהה עם השימושים הכוחניים שאפשר לעשות בזכות הכדורגל".
סעודיה, מדינה דתית, מתמודדת לאורך השנים בין הדתיות הקיצונית לבין האהבה הגדולה של הציבור לכדורגל מקומי ובינלאומי. בשנת 2014, כאשר נערכו משחקי גביע העולם בכדורגל בברזיל, ההמונים שיצאו לצפות במשחקים בבתי הקפה לא מיהרו ללכת להתפלל בשעות התפילה אם במקביל נערך משחק כדורגל. השלטון המקומי אירגן מסגדים ניידים ואזורי תפילה מאולתרים ליד בתי הקפה, כדי שההמונים יוכלו להמשיך לראות כדורגל, אבל גם לעמוד בדרישות הדת.
חירות עד המוות
אבל האימפריה הגדולה של האזור היתה ונשארה מצרים, כאמור. עם שתי אימפריות מקומיות כמו אל־אהלי ואל־זמאלק, ועם שחקנים שמשחקים ברמות הגבוהות באירופה, מנסה הכדורגל לשמור על היציבות במדינה השכנה. ד"ר בלנגה מזכיר לנו שגם שם הליגה נסגרה לאחרונה לשנתיים.
"בשנת 2012 באיצטדיון הכדורגל בפורט סעיד, התרחש אסון הכדורגל הנורא ביותר בהיסטוריה המצרית. לפחות 74 בני אדם נהרגו ויותר מ־1,000 נפצעו. רבים מהם נמחצו כשניסו להימלט מהמקום". הטרגדיה הנוראית הובילה כאמור להלם במצרים, אבל הכדורגל, שכנראה חזק יותר מהכל, חזר לשגשג.
ד"ר בלנגה מתרגם לנו את דברי ראש האולטראס, "האוהדים השרופים" של אל־אהלי, בשיר שכתב עם המהפכה שהחלה והובילה לנפילתו של הנשיא חוסני מובארק: "ב־25 בינואר אמרנו את זה בקול גדול, האולטראס קוראים לחירות עד המוות. התנגדות היא של הוועדות העממיות, ולכם (המשטרה) אין תפקיד, אתם מטונפים מהיהודים, נגמר זמן השתיקה.
"פיתחו לנו את הגבולות, תנו לאבירים להיכנס. צבא (האבירים) ישבור את האזיקים וינפץ את עם היהודים, שבוגד בהסכמים שקיימים זה דורות. ופשלתין עוד תשוב, ועוד יגיע היום המובטח".
לפני שאנחנו נפרדים מד"ר בלנגה, אני שואל אותו איך אדם דתי בישראל מצליח לעקוב אחר המשחק שרשום כמשחק של יום שבת, ועוד אחרי הליגות הערביות שמשוחקות בימי שישי: "הספורט שאני עוסק בו הוא לא כדורגל", הוא אומר בחיוך ומפתיע: "אני מתאמן ב־MMA (אמנות לחימה משולבת; ע"ר), ולשם אני מתעל את הספורט שלי. באימונים זה לא כל כך קשוח כמו שזה נשמע, אבל היו ימים שהגעתי לסטודנטים שלי עם פנס ענקי בעין והייתי צריך להסביר להם איך זה קרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו