לפי המחקרים, דור ה־Y (קיצור של "Yesh mashu "le'echol, aba?) לא עוזב את הבית עד גיל מאוחר. זה עובד מצוין לשני הצדדים: הילדים מקבלים שירותי דיור, מזון, כביסה ומיזוג אוויר, וההורים לא נשארים פתאום אחד עם השני ומגלים שבעצם אין להם על מה לדבר.
אבל השבוע עזבה הבת הגדולה שלנו, בת 23, לדירה משלה, ופתאום הבית התרוקן. לא לגמרי, הקטנה עוד פה, ממלאת את הבית באישיותה הקורנת, שומרת על מזגנים ועל מכשירי טלוויזיה דלוקים ומפגינה נוכחות עם שאריות של מנגו ופופקורן בסלון. החיילת מגיעה בסופי שבוע עם הכביסה הירוקה והחוויות מהשטח. אבל עזיבת הבכורה הכניסה אותנו לשוק קל.
זה היה תהליך, כמובן. בהתחלה היא היתה נעלמת לתל אביב ולא חוזרת אחרי האוניברסיטה לכמה ימים ברציפות, עד שהגברת הראשונה שאלה אותה בחשש אם ל״תל אביב״ הזה יש שם. הסתבר ש״תל אביב״ הוא בחור נחמד, סטודנט להיסטוריה בן גילה בשם א׳ (שמו המלא שמור במגירת הלחם שלנו מסיבות של כבוד המשפחה), ואחרי כמה חודשים הזוג הצעיר החליט לעבור לגור יחד בדירה בתל אביב. יש לי כמובן המון אינפורמציה חשובה לחלוק עם א׳ על ההרגלים של בתי, אבל אני לא רוצה להלחיץ את הבחור. אולי עדיף שיגלה את הדברים בקצב שלו.
אחרי שהשניים סקרו עשרות דירות מזוויעות, שאינן ראויות למגורי אדם או כבשה אך מתומחרות כמו הפנטהאוז של דונלד טראמפ, הם התבייתו על דירת 40 מטר עם מרפסת בסביבות שוק הכרמל, קומה א׳ על עמודים. אני מודה שאפילו קינאתי קצת. מה מדליק יותר מלעזוב את הבית בגיל 23 ולגור עם אהבה חדשה בדירה קטנטנה, לא רחוק מהים ומהשוק? להתחיל את הבוקר עם נענע טרייה במקום עם הורים לא טריים ולעשות מה שבא לך, כי כל החיים לפנייך ואבא כבר לא מאחורייך.
• • •
העזיבה עוררה אצלי תהיות קיומיות, ובראשן השאלה הפילוסופית מי יכין לה תה בבוקר. עם כל הכבוד לעצמאות, לחופש ולבזיליקום הטרי, אני מכיר את הבת שלי, ואם לא תוגש לה כוס תה צמחים סמוך ליקיצה, זה עלול להיות לא נעים.
אני גם מכיר את הטעם העיצובי שלה, שמתנגד למרצפות חשופות, ולכן דואג לכסות את רצפת החדר בבגדים מלוכלכים, בשקיות ובשאריות מזון. כולי תקווה שבחיים החדשים היא תשקול גם שימוש בטכניקות חדשות, ובראשן הטכנולוגיה המתקדמת המוכרת יותר בשם ״קיפול״.
גם נושא היחסים בינינו טרד את מנוחתי. עכשיו שהיא לא כאן, איך אני אמור לייצר איתה תקשורת? טלפונית, על בסיס יומי? פייסבוקית, על בסיס שבועי? ווטסאפ מדי שעה עגולה? ומי אמור לצלצל למי, האב לבתו או הבת לאביה, כשיש לה פנצ׳ר בגלגל? ומה מדיניות הביקורים במעונה החדש? האם אוכל להיות ספונטני, או שיש זמני ביקור מתוכננים ומוגבלים בזמן, כמו בכלא?
כסטודנטית חרוצה המתרוצצת בין כמה עבודות, בתי מרוויחה כסף. אבל מכיוון שמדובר בשכר מינימום, שתרומתו לשכר המקסימום שמשלמים על הדירה תכסה את עלות תיבת הדואר והפעמון בלבד, הבנו די מהר (ובאמצעות רמזים דקים כמו הקירות בדירה החדשה) שנתבקש לתרום את חלקנו למאמץ המלחמתי. במצב הזה, ולמרות שאני ממש לא רוצה לעשות בושות, האם זה סביר שאצלצל אליה מדי ערב ואזכיר לה לכבות אורות, דוד ומזגן, או שאשאיר להם ולנו להתמודד עם החשבון בסוף החודש?
בוקר אחד זומנתי לפגישה עם בעל הבית החדש של הילדה ושל א׳, כדי למסור את הצ'קים, לחתום על המסמכים ולהיות ערב לכך שהילדים לא יהפכו את הדירה לדאנס־בר, והכי חשוב - שבתום תקופת השכירות יחזירו את השלט של המזגן (סעיף 12 ב׳, תנאי יסודי). אפשר לחשוב: מה הם כבר יעשו עם השלט? ימכרו אותו למשחטת שלטי מזגן בקלקיליה? שיקשרו אותו כמו העט בבנק.
המפגש הזה הוליד תת־פגישה. אבא של א׳ התבקש גם הוא לחתום על המסמכים, ונפגשנו לדייט ראשון בבית קפה קטנטן ליד שוק הכרמל ללחיצת יד מנומסת, קפה וצ'קים. אביו של א׳ הוא רופא, נראה סימפטי, אבל תהיתי לאן יוביל אותנו הגורל. מצד אחד יכולים מתישהו בתי וא׳ להכריז על פרידה, לא עלינו, וללכת כל אחד לדרכו. במקרה הזה, כנראה אני והדוקטור לא ניפגש יותר לעולם. מצד שני, אם בתי וא׳ זה סיפור הצלחה, יש בהחלט מצב שהגבר הזר, היושב מעבר לשולחן עם רעייתו, יַחלקו איתנו לילות סדר ונכדים משותפים מעתה ועד עולם. נבהלתי מעצמי ומהמחשבות המשונות שלי, ואיפסנתי אותן לעוד כמה שנים.
אחר כך הלכנו לראות כולנו את הדירה החמודה, שנראתה לי מוכרת מאיפשהו, עד שהבנתי שהיא מזכירה קצת את הצינוק מהסרט "אקספרס של חצות". למזלנו הדירה היתה עדיין ריקה מרהיטים, אבל זה היה כל כך צפוף, שחששתי שהזוג הצעיר יצטרך לבחור בין מיטה לארון, ואם ירצו להתרחק זה מזה לזמן מה, אחד מהם יצטרך להסתגר במקלחת בעמידה, כי אופציה אחרת אין.
במטבח יש גומחה לתנור אבל אין מקום לכיריים, ואני לא בטוח שהבת שלי בנויה לאכול חביתה אפויה. אם מציבים כיריים קרוב לחלון, יהיה קשה לפתוח את המקרר ולא תהיה גישה לחוטי הכביסה, אבל אולי יהיה אפשר לייבש את הגרביים על הגז.
תהיתי מתי יימאס להם מהרעש של השוק, ומתי היא תתגעגע לשירותי שטיפת הכלים, הכביסה והגיהוץ שלנו. הודעתי לה שהיא מוזמנת לסוף שבוע אצלנו מתי שהיא רוצה. אני שומר לי את האופציה לעבור בזמן הזה לכמה ימים לדירה התל־אביבית ביחד עם א׳. נתלה גלשן על הסורגים במרפסת, נמלא את השולחן בסלון בבקבוקי בירה ריקים ובבדלי סיגריות ונדליק מזגן על פול. יש שלט, ואני הרי אחד הערֵבים, לא?
• • •
בינתיים, בבית שלנו, החדר הריק של הילדה דיכדך אותי בכל פעם שעברתי לידו. תהיתי מתי הזמן הנכון לשנות לו את הייעוד לחדר התעמלות או לחדר שינה והתבודדות, כשרעייתי תכריז עלי בפעם הבאה כעל אישיות בלתי רצויה. ואולי עדיף לנצל את המצב ולהשכיר אותו?
נזכרתי בתוכנית הנהדרת של משרד הבינוי, המוכרת מהפרסומות ברדיו בשם ״כאן גרים״ ומעודדת צעירים לעבור לגור בביתם של קשישים בתמורה לעזרה. אנחנו עדיין לא אזרחים ותיקים, אבל מתקדמים לשם בזריזות, וכדי לעזור במימון שכר הדירה של הילדה נשמח לשכן בחדרה הריק סטודנט/ית צעיר/ה.
אמנם מדובר רק בתרומה של 300 שקלים בחודש, אבל באתר המשרד כתוב שהסטודנט/ית גם אמור/ה לשעשע אותנו לפחות שלושה ערבים בשבוע. יש מצב שבעתיד נשמח לקיים אצלנו ערבי שירה בציבור, משחקי רמיקוב, ברידג' או מונופול. אני בטוח שגם יגיע היום שבו אשמח אם סטודנט נחמד ירסק לי תפוח מול הטלוויזיה.
yairn@israelhayom.co.il(איור: טל לזר)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו