הקלות הבלתי נסבלת

במשרד החינוך ידעו שבעשור האחרון חל גידול בלתי פרופורציונלי במספר התלמידים שמאובחנים כבעלי לקויות למידה והפרעות קשב. זו הסיבה שניסו לעשות שם סוף לתופעה - שבמסגרתה "תלמידים מקבלים התאמות בדרכי היבחנות אף על פי שאינם זקוקים לכך". אנשי משרד החינוך טוענים כי העלייה בשיעור מקבלי ההתאמות (מבחן מותאם) נבעה מהתפיסה שהשתרשה, ולפיה מתן התאמות בדרכי היבחנות לתלמידים מיטיב עימם. בהמשך לתפיסה זו, הורים רבים מימנו לילדיהם אבחונים פרטיים לשם זכאות להתאמות שונות בדרכי היבחנות במבחני הבגרות.

בעוד הספרות המקצועית מצביעה על שכיחות של 3%-5% בלבד של אוכלוסיית תלמידים עם לקויות למידה הזקוקים להתאמה מסוג "הקראה והכתבה", בישראל בשנת 2015 יותר מ־40% מהתלמידים קיבלו התאמה זו. אם למישהו היה ספק שמדובר במכת מדינה - הגיעו נתוני "התמונה החינוכית" שפירסם השבוע משרד החינוך והראו את שיעור תלמידי כיתות י"ב המאובחנים כבעלי לקויות למידה שקיבלו התאמות לבחינות הבגרות: ברמת גן 55%, בראשון לציון 52%, בתל אביב־יפו 50%, בנתניה 46%, בפתח תקווה 43%, במודיעין 52% ובכפר סבא 57%. 

"אחוז מקבלי ההתאמות גבוה באופן לא סביר ביחס לשכיחות לקויי הלמידה באוכלוסייה, כ־3% בעלי לקויות ברמת חומרה גבוהה, ועוד כ־12% עם לקויות בינוניות וקלות. לא הגיוני כי 60% או 72% מהתלמידים באזור מסוים הם לקויי למידה, כי במצב כזה המדינה לא היתה מתפקדת", אומרת פרופ' מיכל שני, מהחוג ללקויות למידה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, ומסבירה כי "בישראל יש להורים רבים תפיסה שלפיה הילד שלהם חייב להגיע להישגים גבוהים על מנת להתקבל ללימודים במקצועות יוקרתיים כמו רפואה, מינהל עסקים וכו'. גם הציון 90 אינו משקף לדעת הורים רבים את הפוטנציאל של ילדם. הצורך להישגים מוביל את בני הנוער עצמם לתחרות גדולה מאוד ולתחושה כי יש להשיג התאמות על מנת לשפר ציונים: 'לכולם יש הארכת זמן אז למה שלי לא תהיה?'

"כתוצאה מכך, ההורים משלמים כסף והילדים מקבלים התאמות. בכל מצב שתיקח ילד לאבחון ימצאו משהו קטן שונה, אך להגדיר את זה כלקות למידה זה בעייתי. למתן התאמות לילדים ללא לקות למידה יש שתי השלכות שליליות: האחת, לקויי הלמידה האמיתיים נפגעים כי עיקר העיסוק של אנשי מקצוע כמו יועצות הוא בדיון בתיקי אבחון של עשרות שאינם לקויי למידה, והם עצמם לא מקבלים מענה נאות בתחום אקדמי ורגשי. שנית, תלמידים ללא לקות נחלשים בהמשך לימודיהם - הם מקבלים התאמות בתיכון, אך 'זוכים' לקבלן גם במבחן הפסיכומטרי ובמסגרות ההשכלה הגבוהה שבהן אחוז מקבלי ההתאמות הוא 8%-4%. לחלקם יש ירידה משמעותית בתפקוד והם בעצם נפגעים", מסבירה פרופ' שני.

הנתונים שפורסמו השבוע הצביעו גם על מגמה מסוימת, אם כי הולכת ומצטמצמת בשנים האחרונות, ולפיה בערים שבהן דירוג סוציו־אקונומי גבוה (10-8), מספר התלמידים המאובחנים כבעלי לקויות למידה גבוה יותר: במועצה אזורית חוף השרון 72%, ברעננה 66%, ברמת השרון 60% ובגבעתיים 59%. אם כי, גם בירוחם (דירוג סוציו־אקונומי 4) 58% מוגדרים כלקויי למידה, באור עקיבא 61% וברמלה 47%. 

פרופ' שני מתייחסת גם לעובדה שהדבר רווח יותר בערים עם דירוג סוציו־אקונומי גבוה: "ביישובים שבהם ההורים אמידים - הנורמה אצל הילדים היא לבקש התאמות כמו הארכת זמן או התעלמות משגיאות כתיב". לדבריה, הסכום הלא מבוטל שיש לשלם על אבחון יוצר פערים סוציאליים, שכן "לא לכולם יש כסף ללכת לאבחונים שהמחירים שלהם נעים בין 1,500 ל־5,000 שקלים. רק משפחות בעלות אמצעים יכולות לקנות את ה'שירות' הזה באופן פרטי. עוד בעיה הקשורה באבחוני יתר היא שהחוק שהגדיר מיהו המאבחן המוכר של לקויות למידה לא יושם עד היום (הוגש למשרד החינוך בשנת 2008; נ"ד), ולכן חלק לא מבוטל ממאבחני לקויות הלמידה בישראל לא עומד בקריטריונים שנקבעו להגדרת המקצוע. האבחון הוא מקצוע פרוץ, למאבחנים יש הכשרות, יכולות ותובנות שונות מאוד, וקודים אתיים לא אחידים". 

 

פועלים בניגוד לאתיקה

 ד"ר שרית גדעוני כהן, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת מרכז האבחון ללקויות למידה, המכללה האקדמית בית ברל, אומרת כי "הורים, בעיקר בערים מבוססות מאוד, מנצלים לעיתים את יכולתם הכלכלית בכך שהם פונים למכוני אבחון או למאבחנים בשוק הפרטי, ובעבור תשלום עבור האבחון הם עשויים לקבל את ההמלצות שדרשו. מכיוון שמדינת ישראל עדיין לא חוקקה חוק אשר קובע למי מותר לאבחן, קיימים מרכזי אבחון ומאבחנים מקצועיים אשר יקבעו התאמות בדרכי ההיבחנות - רק אם אותרה לקות למידה. אך לצידם, קיימים מכוני אבחון ומאבחנים מסוימים אשר פועלים בניגוד לאתיקה ומספקים 'הקלות' ולא התאמות בדרכי ההיבחנות, כי מלכתחילה לא נמצאה לקות למידה".

 בהקשר זה מעלה פרופ' שני תהייה לגבי העובדה כי משרד החינוך עצמו אינו נותן כיום מענה ליישום נהלים שהוא עצמו קבע בחוזרי המנכ"ל לגבי לקויות למידה: "משרד החינוך קבע כי על מנת לקבל התאמות תלמיד חייב לעבור אבחון - אך השירות לא ניתן עדיין לכל התלמידים בתוך המערכת החינוכית עצמה, גם לא בבית הספר היסודי לצורך קבלת שעות שילוב. גם הורים לילדים שבאמת סובלים מלקויות למידה במשך שנים, אמורים לחפש את הפתרון לאבחון מחוץ למערכת החינוך ולשלם מכספם. 

"מעבר לכך, חלק מההתאמות של משרד החינוך ניתנות רק על בסיס אבחון פסיכו־דידקטי הכולל בדיקת משכל, בעוד האיגוד העולמי הפסיכיאטרי לא תומך בעריכת מבחן משכל לצורך אבחנה של לקות למידה. ההורים רוצים להקל על הילדים שלהם, אנשי המקצוע רוצים להתפרנס, אך המערכת לא נותנת עדיין את המענה מתוכה".

 

עניין של פיקוח

בחזרה למשרד החינוך, שם עושים הבחנה בין שלושה סוגים של התאמות. הסוג הראשון מתייחס להקלות כמו תוספת זמן, התעלמות משגיאות כתיב, הגדלת שאלון, דף נוסחאות מורחב וכדומה. הסוג השני מתייחס להקלות מסוג הקראה והכתבה, כלומר גורם חיצוני מקריא לתלמיד את השאלון וכותב במקומו את התשובה, שעליה התלמיד עונה בעל פה. הסוג השלישי נוגע ללקויות למידה קשות, ואבחון הבעיה מעניק הקלות, למשל שאלון מותאם. בעוד בית הספר מעניק כמעט לכל תלמיד שמגיע עם אבחון הקלות מהסוג הראשון, ריבוי הבקשות להתאמות מסוג הקראה והכתבה (הסוג השני) גרם למשרד החינוך לנסות לצמצם את התופעה. 

פורום ועדי ההורים היישוביים טען כי משרד החינוך מנסה להגדיר "מכסות" שמעליהן לא יאושרו יותר התאמות מסוג זה, וגרר את משרד החינוך אל בית המשפט. בשנת הלימודים הנוכחית (תשע"ז) נקבע שהמצב יישאר על כנו - התלמידים יגיעו עם האבחון אל הנהלת בית הספר, זו תוכל לאשר את ההקלות לעד 10% מהתלמידים, כאשר שאר הבקשות, ללא מגבלת כמות, ייבחנו על ידי ועדה מחוזית של משרד החינוך. 

בסיומה של הסאגה המשפטית, אישר בית המשפט את המתווה ולפיו משנת הלימודים הבאה (תשע"ח) יבוטלו כל המכסות שנקבעו, וכל הבקשות להתאמה מסוג הקראה והכתבה יוגשו לוועדות מחוזיות, והן יהיו הגורם היחיד שיוכל לאשר אותן, כשלכמות הבקשות שיוכלו לאשר לא תהיה מכסה או מגבלה. במשרד החינוך ציינו שאת הבקשות יגישו צוותי ההוראה בבתי הספר, בהתאם לשיקולם המקצועי ולחוות דעתם רק לאחר קבלת אבחון מתאים, ממכון אבחון מוכר. באותו מעמד הודיע משרד החינוך כי בכל הנוגע לתוספת זמן בבחינות, ועדה בית־ספרית היא שתקבע אם לאשר לתלמיד תוספת זמן ללא צורך באבחון.

עו"ד עופר דהן, יו"ר ועד ההורים במועצה האזורית לב השרון, מסביר למה ההורים נלחמו במשרד החינוך: "אנחנו, בדיוק כמו משרד החינוך, מסכימים שיש בעיה עם אינפלציה של התאמות לתלמידים, אנחנו לא תלושים מהמציאות. חל גידול לא הגיוני במתן ההתאמות. זה מצריך טיפול אבל הדרך שבה משרד החינוך בחר לטפל בתופעה היא דרך פסולה, כי נקבעו מכסות. יכולים להיות שני תיכונים בעיר מסוימת שבאחד רק 10% מילדי השכבה צריכים התאמות, וכולם יקבלו כי נקבעה מכסה של 10%, ובתיכון אחר יכולים להיות יותר מ־10%, ולכן יש ילדים שנופלים ולא יקבלו התאמות. 

"זה משהו שרירותי. כשהבקשות היו מגיעות לפתחה של הוועדה המחוזית הן היו נדחות בסיטונות. הגענו למצב שילדים אכלו אותה באופן שרירותי ובגלל זה פנינו לבית המשפט. אנחנו באנו עם פנייה למשרד שיקים בעצמו מכוני אבחון שיהיו ארציים ומפוקחים ויהיה בהם סטנדרט אחיד, ואז לא צריך ועדות ולא צריך מכסות - כי זה יהיה גוף בשר מבשרו של משרד החינוך, היום יש ג'ונגל בשוק. כל אחד הולך להיות מאבחן, אין פיקוח, אין אחידות ובית הספר לא יודע להחליט למי מגיע יותר".

לדבריו של עו"ד דהן, אי אפשר להתעלם מהמגמה שבערים מבוססות יש יותר לקויי למידה. לפיו, זה נכון "כי מי שיש לו היום יכולת כספית מסוגל לשלם 3,000 שקלים לאבחון ולתת לילד שלו התאמות. הורה רואה שמתוך שכבת הילדים שלו 60% מחזיקים אבחון, ובהחלט מופעל לחץ על ההורים לתת לילד שלהם הזדמנות כביכול שווה - כי זה הפך להיות נורמה".

 

"בודקים ידע, לא זמן"

ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצן, הגוף המקצועי המוביל בישראל בתחום לקויות למידה והפרעת קשב, אומרת כי "הנתונים גבוהים באופן משמעותי ממה שהיו בשנים האחרונות. כשאני מסתכלת על הנתונים שפורסמו, 52% בראשון לציון ו־72% בחוף השרון, אני שואלת את עצמי כמה אחוזים מתוכם הם תלמידים שקיבלו רק תוספת זמן? הבעיה היא שסופרים את ההתאמות הקלות מהסוג הראשון והמורכבות מהסוג השלישי, כמו מבחן בעל פה ושאלון מותאם, כאשר האחרונות משנות את תוקף הבחינה - בעוד האחרות הן התאמות דידקטיות המאפשרות לבטא את הידע באופן מיטבי". 

בתפקידה הקודם ייסדה ד"ר דנינו את האגף ללקויות למידה במשרד החינוך והיתה אחראית על הרגולציה בתחום. היא זו שהוציאה את חוזר המנכ"ל הראשון בנושא במאי 2000, והקימה את הוועדות המחוזיות. לפיה, "כשנתנו את האוטונומיה לבתי הספר - ראינו שהאחוזים של תלמידים שמקבלים התאמות נעשים גבוהים יותר, כאשר עד אז לא התייחסו כמעט לתלמידם האלה. באמצעות הוועדות המחוזיות שלטנו על אחוזי התלמידים שקיבלו התאמות מרמה שלוש, אשר גם כיום מגיעות ל־6%-7%, ומביאות בחשבון את חוות הדעת המקצועית של המורים - לאחר שבחנו את ההתאמות הלכה למעשה. כשנותנים לתלמיד הקראה או הכתבה, תוספת זמן או הגדלת שאלון הבחינה - זה לא משנה את מתכונת הבחינה. מצידי שכל התלמידים במדינת ישראל יקבלו תוספת זמן, אנחנו בודקים ידע, אז למה צריך למדוד זמן?"

בנוגע לבקשות להתאמות מסוג הקראה והכתבה, מוסיפה דנינו ומסכמת: "אני לא מבינה מה הבעיה שילד יכתיב את המבחן למבוגר? אם היתה אפשרות שמחשב יכתוב את התשובה לא היו אומרים על זה כלום. המציאות השתנתה אבל נראה לי שצריך לקרוא את הנתונים ולהבין שהם סימפטום של מערכת החינוך, אשר לא התאימה את עצמה למציאות המשתנה. במקום זה, מאשימים את התלמידים שמבקשים הקלות".

באשר לשאלה אם המצב הקיים נוח משום שנגזר ממנו קופון כלכלי גדול, טוענת ד"ר דנינו: "אנחנו דואגים שילדים בפריפריה ובשכונות מצוקה יקבלו הוראה מתקנת בחינם - כי אנחנו נותנים מלגות. אין סתירה בין אבחון ובין התאמות. אנחנו עורכים הערכת תפקודי למידה כדי לבנות תוכניות עבודה ולעבוד עם הילדים בהוראה מתקנת, ואז הילדים מצמצמים פערים. זה הרעיון מאחורי האבחון".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: ״במשרד החינוך מדגישים כי טובת התלמיד היא מעל הכל, ויש לפעול בנחישות כדי למנוע תופעות פסולות ולפיהן תלמידים מקבלים התאמות בדרכי היבחנות, אף על פי שאינם זקוקים לכך. דבר זה מעיב על הצלחת התלמיד ופוגם בשוויוניות, בטוהר הבחינות ובהצלחתם של אלו מבין התלמידים עם לקות למידה שאכן זכאים לכך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו