לא יאומן כי יסופר: הגברים המזוקנים שגודשים את רחובות תל אביב ובתי הקפה שלה חדרו בדרך לא דרך לגלריה לרישום והדפס שבמוזיאון תל אביב. "זה באמת מפתיע", אומרת דלית מתתיהו, אוצרת התערוכה "התלוש" שנפתחה השבוע, "כל מיני הרצלים וברנרים משוטטים פתאום במוזיאון".
למעשה, דרכם של התלושים והמזוקנים לקירות הגלריה סבוכה ומפותלת עוד יותר: "התלוש" הוא דמות שהופיעה עוד לקראת סוף המאה ה-19 בשדה הספרותי והפכה למושג מרכזי בתולדותיה, כה מרכזי עד שאפשר לתאר באמצעותו את הדרך שעשתה. הארכיטיפ של התלוש, זה שעומד במרכז ספריהם של סופרים כגון יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, גרשון שופמן או יצחק דב ברקוביץ', הוא של בחור ישיבה שהתפקר; עזב את בית הוריו בתחום המושב או במזרח אירופה, אך לאן שלא הגיע, בין אם לערים הגדולות של מערב אירופה ומרכזה, בין אם לארה"ב או ליישוב העברי, לא עלה בידו להכות שורש וכך נותר בין שמים וארץ, לא כאן ולא שם.
חוקרים רבים ייחסו חשיבות עצומה למושג התלוש. ראו בו דמות דרכה משתקפות הבעיות הבוערות של הדור, הסתירות הפנימיות והקשיים המתגלעים בפני צעירים בני הזמן. תילי תילים של מאמרים נכתבו אודות דמות התלוש, שהתגלגלה מאותו צעיר מתמשכל, גולה המוצא עצמו לכוד במעין גלות נצחית, כושל בניסיון להגשים את ייעודו, ומצאה את עצמה גם בדמות הצבר ובגלגוליו לאורך המאה העשרים ועד ימינו, במה שהתייחס לסיטואציה אקזיסטנציאליסטית וכונה, שוב ושוב מחדש, "התלישות החדשה".
ואולם הגם שאיננו חסרים דמויות אבודות, כושלות ותועות בספרות העברית, עם השנים רבו הקולות הטוענים שמושג התלוש איבד מחיוניותו והפך ריק, מטאפורה מתה. איך אפשר להסביר, אם כן, את הופעתו המחודשת, לכאורה, והפעם על דרך הדימוי הוויזואלי בשדה האמנות הפלסטית?
אין זו הפעם הראשונה למתתיהו לאצור תערוכה הקושרת בין אמנות פלסטית וספרות – אקט לא נפוץ במחוזותינו למרבה הצער. קדמה לה "מובי דיק" ב-2013, תערוכה ניסיונית ומאתגרת ששלחה את מבקריה לצוד לווייתנים במרחב.
הרעיון שהוביל ליצירת התערוכה נבט לאחר שמתתיהו מצאה עצמה משוטטת בין סטודיואים של אמנים. "כמובן שכשאת אוצרת תערוכה את עושה זאת מנקודת מבט פרטית", היא מדגישה, "אבל בשיטוטי, פתאום שמתי לב למספר מאפיינים שחוזרים ועולים מעבודות של אמנים צעירים, לא אחד ולא שניים; דמות גברית מאוד מובהקת שלחלוטין נשזרה עבורי בדמות התלוש. במקביל ראיתי אותה שבה ועולה מולי בספרים שקראתי, כגון 'על החתרנות' מאת עמיחי שלו, 'המולדת הישנה' מאת לילך נתנאל או 'סיפור הווה על פני הארץ' של סמי ברדוגו. לתחושתי לא רק שמדובר במושג רלוונטי, הוא אף תופס מקום בולט ביותר בתרבות".
מתתיהו מתארת את "התלוש" לא כתערוכה שמתרקמת לכדי שלם, אלא כמרחב "עם הרבה פינות". הקונפליקטים של התלוש עם אבותיו, שניכרו בספרות עוד מגלגולו הראשון מותירים את רישומם גם כאן: בסמוך לעבודה של רפי לביא, "אב" מובהק באמנות הישראלית תלויה "משא כבד", עבודה של אסף אבוטבול המציגה תצלום של מיכל היימן שבו נראה לביא מתהלך בתל אביב בנעלי הבית המפורסמות, משל כל העיר ביתו הוא, ולצדה מציג תצלום בו משוכפלת השקית שאוחז לביא בידו, היסט קל ההופך אותו בבת אחת מצבר לדמות הנווד המתהלך עם מטלטליו.
לא רחוק משם ניצב וידאו של רעיה ברוקנטל, ובו אורי זוהר, בתקופה שבין חילוניות לחזרה לתשובה, כשהוא עומד מול הקהל ושואל את השאלה המפורסמת, "אני יפה?" החוזר כמו מנטרה. "הנושא הבין דורי השתחל לתערוכה מתוך העבודה עליה, משהו שמאוד הפתיע אותי", מודה מתתיהו. "באיזשהו מקום רפי, אורי ויתר ה'אבות' ממש כפו את עצמם התערוכה". מעבר לפינה מגיח רישום נוסף של ברוקנטל, המזכיר את תצלומי גופתו של ברנר ונראה מרחוק כמעין מפה עתיקה.
"כתב על חוויות של דור לפניו". מיכה יוסף ברדיצ'בסקי בצעירותו (צילום מתוך ויקיפדיה)
"הבו לנו יחידים"
לא מעט סתירות מלוות את נוכחותו העכשווית של התלוש. את אחת הסתירות המרכזיות מנסחת ד"ר לילך נתנאל, סופרת וחוקרת ספרות עברית ויידית המרצה באוניברסיטת בר אילן, במאמר המצורף לקטלוג התערוכה. "אחת השאלות המעניינות שעולות מתוך התערוכה היא סוד הקשר המוזר, הקשור בהזדקקות שלנו למחשבה של תלישות לבין הסיטואציה הפוליטית בה אנחנו נמצאים, קרי תלישות בלב ריבונות ישראלית אלימה. האלימות הזו ניכרת כמעט בכל עבודה כמו גם בספרות התלוש של המאה ועשרים והלאה", היא אומרת.
איך ניתן ליישב זאת בעיניך?
"זה נראה כמו דבר והיפוכו, התהייה והתחייה, כפי שניסח זאת חוקר הספרות שמעון הלקין ב-1949. אך למעשה התהייה והתחייה שלובות זו בזו. התלישות שירתה טוב מאוד את הציונות במשמעות ההרצליאנית שלה. היכן ימצא התלוש את מקומו, את הקתרזיס שלו? הרי מי קראו את כל סיפורי התלוש? כל היהודים הלאומיים שעסקו בבניית האומה. שהתלישות סיפקה את הצידוק הכמעט אוניברסלי, הקיומי לכוח של התחייה, למהפכה הלאומית. כמו שאמר גורדון 'הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים'. התלוש, בסופו של דבר הוא לא 'אישוליים', ההיפך הגמור: הוא זה שמבקש חזקה על בית חדש, שרואה עצמו זכאי לבעלות, שנגזלה ממנו".
תלישות כחלק מהמורשת התרבותית של הציונות?
"בוודאי. המורשת התרבותית הזו לא מוקיעה את התלושים. היא גם לא חיוב חסר ספקות של העם היהודי בארצו. להיפך: היא מורשת שנתנה גיבוי מפואר לפקפוק, לספק או לתימהון. גם בתערוכה נראה כאילו כביכול ישנה סתירה, מעין תלישות של אדונים; אך כאמור, זו סתירה לכאורה בלבד".
דנה יואלי, הרובינזון האחרון, גרפיט על דפי מחברת נייר מעשה ידי האמנית (מתוך התערוכה "התלוש")
גם ד"ר עינת ברעם אשל, מרצה בכירה וראש החוג לספרות במכללה האקדמית בבית ברל סבורה, כי נוכחות התלוש היא חוויה רציפה. "הרי תלישות היא משהו המנותק ממקומו וכעת ממוקם בין שני שדות, ללא יכולת להכות שורש במקום אחר. בתרבות וההיסטוריה הספציפית שלנו האפשרויות הן כמעט בלתי נגמרות: עולם ישן מול עולם חדש; דת מול חילוניות; בין מזרחיות לאשכנזיות, בין שפות וכך הלאה. השפה הבינארית הזו משמעותית ביותר לגיבוש זהויות בתוך התרבות המורכבת שלנו ובכל דור אפשר למצוא את מי שמנסים לעשות את דרכם משדה אחד לשני, אך נכשלים".
גם אם התופעה קיימת תמיד, מדגישה אשל, לא תמיד קיימת הבשלות או התנאים לייצג אותה. "יש תקופות בהן יש פחות לגיטימציה לשבר הזהותי או לתהליכי החיפוש, בעיקר בעתות של התגייסות לאומית. בספרות ההשכלה, למשל, לא תמצאי ביטוי לתלוש, כי זו היתה ספרות מגויסת שלא יכלה להרשות לעצמה לייצג את הכאב, כי אחרת לא הייתה יכולה לשמש כשופר תעמולתי. הכאב מתפרץ מאוחר יותר; כשברדיצ'בסקי כותב על התלוש ב'מחניים' ב-1896 הוא מתאר למעשה חוויות שחוו דור לפניו, אלא שלא היה לגיטימי לייצג את זה. כך גם בין שתי מלחמות עולם או בשלבי בניית הבית הלאומי; אין לזה לגיטימציה או אוזן קשבת, אבל זה לא אומר שהקושי לא היה קיים".
כך שבעיניך, המושג חי ורלוונטי תמיד?
"רלוונטי ונתון כל העת לווריאציות ושינויים. אפשר עם זאת לחלק אותו לשתי חוויות ראי. חוויה אחת קשורה לפער בין חזון ומציאות – מי שהייתה להם אידיאולוגיה וכשביקשו לממש את החזון ולעבור מהלכה למעשה, המציאות גילתה להם פנים שלא צפו, ולעומתם, ישנה תלישות הנובעת ממעשה להלכה. כאן ממוקמים אלו שנקלעו לעמדה קיומית רעועה, והם חותרים להקנות לה משמעות ונכשלים. כאן יפה המושג שטבעה אורלי קסטל בלום, 'הרדיקליים החופשיים' – מי שנולד לתוך מציאות לא ברורה, חסרת הקשר ולא מוצאים את ההקשר הזה. החוויה השנייה מאפיינת דמויות רבות מאז שנות השבעים – גיבורי אורלי קסטל בלום, אתגר קרת, עוזי וייל ואחרים, אך היו לכך תקדימים כבר ביצירת ברנר, למשל".
נשמע מאוד עדכני.
"מאוד מזכיר את מה שזכה לכינוי דור ה-Y. לעומת התלושים שמבקשים להיחלץ מהמסגרת הכוחנית והמסרסת, אלה התלושים בני ימינו שהתלישות נכפתה עליהם משום שאין קולקטיב; החברה איבדה כל יכולת לייצר מסגרת לכידה, גם אם כמהים לה".
יש בכך ממד מלנכולי?
"יותר מזה, לפעמים נכנס העניין המזוכיסטי. כי בהיעדר יכולת למשמע את המציאות הסבל משמש כתחליף. נוצרת מעין התענגות על הסבל. כך ב'מול הרוח' של עמוס עוז, שם הגיבור שמכזיב את אביו איש הצבא בוחר להתאבד, להתחשמל. אם אני לא מצליח להגשים את עצמי לפחות שאסבול, מעין מס שאני משלם לחברה".
אסף אבוטבול, מתוך "הוא הלך בשדות 2" (מתוך התערוכה "התלוש")
"לכתוב מחדש את גנסין"
עד כאן מצטייר התלוש כדמות גברית, צעירה ונתונה באי-נחת מתמיד. אך את קירות התערוכה מעטרות גם עבודותיהן של נשים, כגון מיכל נאמן או דנה יואלי. "העובדה שניצבתי מולה היא שהתלוש היה דמות גברית, וזו אכן תערוכה שעוסקת בדמות גברית", אומרת מתתיהו. "לתחושתי בנשים יש ממד פחות תלוש. עם זאת ככל שהתערוכה התקדמה הבנתי כמה נשים אני פוגשת, והשיח התרחב".
הספרות, לעומת זאת, הצמיחה לא מעט תלושות לאורך השנים, אך שלא במפתיע, באיחור. "בספרו 'אימהות מייסדות, אחיות חורגות' טען דן מירון, שהחוויה הנשית לא נתפסה ככזו שיכולה לייצג חוויות דוריות של קולקטיב", מסבירה אשל. "הכתיבה הנשית בכללה התפתחה בספרות העברית בשנות ה-60, תקופה שכבר מבשרת את הפוסט-מודרניזם, שבה מנעד הקולות מתרחב ואפילו הופך לבון טון. מכאן ואילך לא רק שיש לנו נשים תלושות, כמו 'עתליה' של יצחק בן נר, יש כניסה גם של ילדים תלושים, ערבים, מהגרים. התרבות מתעניינת בחוויה הפרטית של המיעוטים, ולא רק בהקשר הזה".
יותר מנוכחותה של האישה, מפתיעה נוכחותו המאסיבית של הגוף בתערוכה. שהרי, כפי שמציינת נתנאל במאמרה, התלושים של הספרות היהודית המודרנית מתאפיינים בתחושת זרות וניכור מגופם; "ראשים מהלכים... ראשים ערופי גוף, שכמו ניטל מהם כושר המעשה".
"תלישות היא בהחלט חוויה שחוות דמויות שהגוף שלהן מכשיל אתן", סבורה אשל. "אצל ברנר דמויות הגברים פגומות גופנית, בעוד שאצל גנסין הגיבורים מאוד יפים, נשים נמשכות אליהם כזבובים אבל הם לא יודעים מה לעשות עם זה, זה משאיר אותם בתחושת ריקנות. הגוף מכזיב גם את התלושה: עתליה של יצחק בן-נר היא יפיפייה, שנחשדת בשל כך בהתנהגות מופקרת ואף נענשת; נורית, גיבורת 'הטריבונל של החופש הגדול' של דליה רביקוביץ' היא ילדה שמנמונת, שמתקשה בעבודות השדה שהילדים נדרשים לבצע בקיץ וחולמת על ריבה מדוללת במים שמגישים בחדר האוכל ומוצאת עצמה נתונה למשפט בשל חריגותה. הגוף הוא מכשלה; רופס או אטרקטיבי, הוא לא נותן תשובה".
"מה שתפס אותי בעבודות הוא בעיקר איך שהוויזואליזציה של הדבר מעניקה לו את המילים שהספרות לו העניקה לו", מוסיפה נתנאל בשיחה עמה. "יש המון עירום, המון פיזיות. אלה אלמנטים שהספרות העברית נוטה לדלג עליהם".
במובן זה האמנים, במודע או לא במודע, מנהלים דיאלוג בין-דורי עם הספרות, שבחרה להתנכר לגוף או פשוט לדלג עליו
"דיאלוג מפתיע ביותר. רותם רוזנבוים, למשל, משרבט גוף עירום בצורה שהיא ממש קריאה של שופמן, כמו ששופמן לא כתב מעולם. גנסין וודאי לא היה מעז לכתוב. העבודות מראות איך אפשר במובן מסוים לכתוב את גנסין או שופמן מחדש; לערטל קצת יותר את הספרות, במיוחד את הספרות העברית שהיא מאוד טקסטואלית, נוטה להדחיק או להתעלם מהגוף הפיזי. כאן המודחק הזה פורץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו