הבת שלי חזרה בוכה מהגן. בעיקרון זה לא כל כך נורא: היא בת 4, גיל שמומחים לחינוך מתארים כ"גיל ההתבגרות הראשון" - שלב שבו גם העובדה שהשמש זורחת היא עילה הגיונית להתקף בכי. אבל הפעם היה מדובר בבכי מהסוג שאליו הורים רגישים במיוחד: הבכי הנעלב.
- מה קרה, מאמי? (כן, גם אשכנזים קוראים לילדים שלהם בשמות חיבה. אני מתנצל בפני החבר היקר מאור זגורי)
"הילדים אמרו לי ש'יחידת החילוץ' זה של בנים".
זה המקום להסביר: "יחידת החילוץ" היא סידרת אנימציה, שהילדה שלי מאוד אוהבת. למי שלא מכיר, מדובר במעין גירסה מצוירת של "גיבורים": חבורה של גורי כלבים חמודים, שכל אחד מהם מומחה לתחום אחר של חילוץ והצלה. אחד שוטר, אחד כבאי, אחת רופאה ואחד אני עד עכשיו לא בטוח, אבל נראה לי שהוא ממס רכוש. המנהיג של החבורה הוא ילד רכוב על טרקטורון (זה רק הולך ונהיה יותר ויותר הגיוני), שמקבל התרעות על אסונות שונים המתרחשים בעיר ומייד יוצא עם החבורה למבצעי חילוץ נועזים. הבונוס: עוד חצי שעה של מנוחה להורים לפני ארוחת הערב והמקלחות.
הילדה המתוקה שלי לא רק אוהבת את הסידרה הזו, אלא גם אוהבת לספר לכל מי שבסביבה את תקציר הפרקים הקודמים, מה שכנראה הוביל לעימות בינה לבין אחד הילדים בגן על רקע מגדרי.
אני מודה שזה תפס אותי קצת לא מוכן. אמנם בתור אבא לשתי בנות הנחתי שאדרש מתישהו לשיחת הבהרה בעניין שוויון בין המינים, רק לא חשבתי שזה יגיע כל כך מוקדם. החלטתי לא לבזבז זמן: נכנסתי לדף הפייסבוק של ח"כ מרב מיכאלי, ואחרי שהרגשתי מספיק מוכן (כלומר, מוכנה), ניגשתי לנהל עם הילדה את השיחה הפמיניסטית הראשונה שלה.
• •
הלכתי על הקלישאות הבטוחות. הסברתי לה שבעצם אין דבר כזה "רק של בנים", כל דבר שבן יכול לעשות גם בת יכולה, וברוב המקרים טוב יותר. ולראיה - אבא ואמא. אחרי הסתבכות קלה בתשובות לשאלות כמו "למה בנים לא יכולים ללדת?", "למה במכבי אין בנות?" ו"למה אצלנו רק אמא מחליטה?", הרגשתי שההסבר התקבל ואפילו הופנם.
"הכל כל כך פשוט אצל ילדים", חשבתי לעצמי. ליתר ביטחון החלטתי לקחת את הילדה לחנות הצעצועים האהובה עליה כדי לרכוש לה בובה של אחת הדמויות מ"יחידת החילוץ", שהיא תוכל להביא איתה לגן ולבשר לכולם על תחילתה של מהפכה.
כשהגענו לחנות ונעמדנו בין המדפים העמוסים, בעת שבתי הנלהבת מתלבטת בין בובת קוקר ספניאל שמטיסה מסוק חילוץ לגור דלמטי שמפקד על כבאית (אמרתי לכם שזו סידרה הגיונית), הגיעה מוכרת שאיימה לגדוע באיבה את המהפכה שלנו, ביעילות של טאיפ ארדואן. "את קונה מתנה לאח שלך, ילדה חמודה?" היא שאלה את הבת שלי, ואני הבחנתי בפניה של הקטנה מתכרכמות.
"לא, זה בשבילה, היא מאוד אוהבת את 'יחידת החילוץ'", השבתי בתקיפות ושלחתי אל המוכרת את אותו מבט שהמאמנת של נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית נותנת במתעמלות אחרי תרגיל לא מוצלח.
המסכנה ניסתה להצטדק. "סליחה, פשוט בדרך כלל לוקחים את זה בנים... אבל... אה... ברור שמותר גם לבנות... זאת אומרת מותר לכולם... כלומר... אני חייבת ללכת, יש לי מכולה של בובספוג לסדר במחסן". אמרה ונעלמה בירכתי החנות.
הילדה בחרה לבסוף זוג גורי חילוץ (כן, היא סחטה ממני שניים), וחזרנו לאוטו.
• •
למחרת בבוקר יצאנו לגן כשהיא אוחזת בגאווה בצמד הבובות החדשות שלה. "יום נעים מתוקה שלי, ואל תשכחי - את יכולה לשחק במה שיבוא לך!" אמרתי כשנפרדנו ליד השער, מקווה שחבריה האהובים יקבלו אותה גם בגירסת מיני ז'אן ד'ארק.
אחר כך התחילו להתרוצץ לי בראש הרהורי כפירה. מה יהיה אם הילדים האחרים שוב יציקו לה בגלל זה? אם הם יצחקו עליה, או אפילו יעשו עליה חרם? שלא תבינו לא נכון, הייתי משוכנע לגמרי שמבחינה תיאורטית וחינוכית, עשיתי את הדבר הנכון: ילדים וילדות צריכים לדעת שאין שום הבדל בין גברים ונשים, או לפחות שזה המקום שאנחנו מכוונים אליו.
ובכל זאת... מהפכות לא קורות ביום אחד, אז למה דווקא הילדה שלי צריכה לסחוב על כתפיה הקטנות את נס המרד? וחוץ מזה, הרי אנחנו אלה שצריכים לתקן את העולם. למה להפיל את התיק על הילדים?
המחשבות האלה התרוצצו לי בראש גם במשך היום, כשכולי תקווה שלא שלחתי את הילדה שלי לגוב האריות עם אנטרקוט ביד.
אחרי הצהריים, כשהילדה הגיעה הביתה, הבנתי שהגזמתי עם החששות. התלתלים הקופצים שלה נראו מאושרים, וזה התחבר לחיוך הגדול שהיה מרוח על פניה. כנראה היה לה יום מוצלח בגן.
"איפה הגורים של 'יחידת החילוץ'?" שאלתי. "בתיק, לא בא לי לשחק איתם יותר", היא אמרה, ואני נדרכתי.
- למה? מישהו אמר לך לא לשחק איתם?
הילדה הנידה בראשה לשלילה.
- אז מה קרה? אמרו לך ש'יחידת החילוץ' זה של בנים? את יודעת שאין דבר כזה, נכון? כמו שאמרתי לך: כל אחד יכול לשחק במה שמתחשק לו. אף אחד לא יכול להחליט לך מה של בנות ומה של...
"אבא", היא קטעה אותי בהחלטיות, "'יחידת החילוץ' זה לא של בנות ולא של בנים. זה של קטנים. עכשיו כולם משחקים בפוקימון".
הכל כל כך פשוט אצל ילדים.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו