בראשית הדברים יש לומר, שעל אף שהציגה כדורסל לא מזהיר, נבחרת ישראל היתה יכולה לעמוד כרגע במצב אחר לגמרי באליפות אירופה, עם שני ניצחונות על קרואטיה ומקדוניה, ואז מן הסתם הכתבה הזו לא היתה מתפרסמת.
ובכל זאת, בסופו של דבר צריך להיות הוגנים ולומר שכבר מספר שנים שהכדורסל הייצוגי-תחרותי בישראל נתקל בקשיים גדולים ונבחרת ישראל מציגה כדורסל לא משכנע ולא מלהיב רוב הזמן.
בקיץ הזה חברו כל הגורמים יחד כדי להפוך אותו לקיץ שנרצה לשכוח. הנבחרות הלאומיות ספגו מכה קשה עם הירידה לדרג ב' של נבחרות העתודה והנוער ועם ההדחה המוקדמת של הבוגרים באליפות. גם השנים הקודמות בגילאים הצעירים לא היו החלקה מהנה על הקרח.
מאיפה כל זה בא? ראשית, אני לגמרי לא בטוח שהמאמנים הכי טובים עובדים בנבחרות. רק לאחרונה הוחלט על הקמת פנימייה למחוננים במכון ווינגייט, צעד שצריך היה לבצע כבר לפני עשור או שניים, בדומה למדינות אחרות שבהם קיים מוסד כזה.
רובי בלינקו מונה לאחראי המקצועי. אני מכבד את בלינקו ואת פועלו, אבל אני, במקום איגוד הכדורסל, הייתי ממנה לתפקיד הזה את צביקה שרף.
צביקה שרף - האיש הנכון למשימה החשובה
צביקה שרף הוא האיש המתאים ביותר להרים כאן דור של שחקנים צעירים שעובדים קשה, לא מתפנקים ומבינים את המשמעות האמיתית של להיות שחקן מקצוען. הוא ראה הכל, עשה הכל, אולי הגיע הזמן עכשיו, אחרי הכישלון של הבוגרת, שיפנה את הבמה ויעזוב את ההתעסקות בבוגרים ועדיף מיוזמתו, מתוך רצון מלא.
תגובות לאחר ההפסד למקדוניה
כל עוד שרף מרגיש שהוא יכול לאמן בוגרים בהצלחה רבה, העסק הזה מתעכב. ביום שהדברים יבואו ממנו, אף אחד לא יגיד לו לא. להיפך. זה יהיה צעד גדול לכדורסל שלנו, יותר מעוד מקום 9 או 10 או 8 באליפות אירופה לבוגרים תחת הדרכתו.
 |
| צביקה שרף בפולין. עדיף שיעסוק בעבודה מהיסוד (הילה אביגל) |
|
שרף דיבר לא מזמן על כך שאם נגיע בעוד מספר שנים למצב של חמישה שחקני NBA שייצאו מתוך הפנימיה הזו, עשינו את שלנו והפנימיה תצדיק את קיומה. עומרי כספי עבר אצלו בידיים ויש לו חלק בהתפתחותו. אני חושב שכדאי שגם הצעירים הבאים שיגיעו רחוק יספגו תורה מהאיש הזה ובלבד שיתמקד בעניין כל כולו. תודה על השנים עם הבוגרת, קח לך עכשיו משימה חדשה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר. לג'וב כזה, אגב, צריכה להיות משכורת גבוהה יותר מאשר למאמן הנבחרת.
בכל הקשור לאימון הנבחרות הצעירות, מאמנים מגיעים מהר מדי לתפקיד ובקלות רבה מדי. אין טעם להיכנס עכשיו לשמות, אפשר פשוט לגשת אל הארכיון ולבדוק מי אימן איפה בעשר השנים האחרונות ומה היה הרזומה של שלו כאשר קיבל את התפקיד. הקריטריונים לבחירת מאמנים לנבחרות הייצוגיות של ישראל צריכים להיות הרבה יותר קשוחים מאשר כיום.
 |
| רובי בלינקו. עם כל הכבוד, שרף מנוסה ומתאים יותר (אמיר לוי) |
|
לא כסף ולא יכולת
מעבר לנושא המאמנים, קיימת תמיד בעיית התקציב. איגוד הכדורסל צבוע בצבעים מאוד אפורים ביחס למתחרים שלו ובאופן אירוני התחרות על תדמיתו מגיעה גם מתוך הכדורסל ולאו דווקא מהכדורגל. כספי הטוטו וההקצבות הם לא כל הסיפור.
ליגת העל המשווקת והמיוחצנת ברעש וצלצולים, כמו גם מכבי ת"א ההישגית והמתוקשרת לעייפה, תופסות את מרבית העניין כאשר מדובר בכדורסל הישראלי. הנבחרת הלאומית, ובוודאי הנבחרות הצעירות, הן משניות לכל דבר ועניין ברמה הציבורית. תשאלו אנשים מאיגוד הכדורסל והם יספרו לכם עד כמה קשה להשיג ספונסרים לפעילות של הנבחרות הלאומיות.
 |
| אוהדי מכבי ת"א. למה הם "הקבוצה של המדינה" ולא הנבחרת? (אמיר לוי) |
|
לעומת זאת, תשאלו אנשים ממכבי ת"א ותשמעו איך השם עצמו פותח דלתות באופן קל בהרבה, בוודאי בהשוואה לאיגוד. לכן, במשך שנים, עובדים מאמני הנבחרות עבור שכר נמוך שאינו מהווה תמריץ, אם כי קשה לומר מילה רעה על רמת המחויבות של אנשי המקצוע שנשאו בתפקיד.
מקצועית, הכדורסל הישראלי הולך ומאבד עוגנים. כבר שנים שאין לנו קלעים ברמה גבוהה, טרם צמח לנו פוינט גארד בגובה 2.00 מטר בסגנון פפאלוקאס היווני או פלאניניץ' מקרואטיה, וגם לסנטר מאסיבי של 2.15 אנחנו מחכים עד בוש כבר שנים. היצירתיות של ישראל על המגרש מוגבלת בדרך כלל, ובאופן כמעט קבוע נבחרות ישראל סובלות מנחיתות פיזית.
בעשור האחרון אמנם קוצץ במשהו הפער האתלטי עם הופעתם של שחקנים כמו יואב ספר, ליאור אליהו, שרון ששון, עומרי כספי ויניב גרין, אבל הגנים של הסרבים והליטאים, מה לעשות, יוצרים אותם ארוכים, חזקים ואתלטיים יותר וגם מוסר העבודה והמשמעת הכללית והעצמית שלהם גבוהים יותר.
 |
| אליהו מול קרואטיה. הפער אולי קוצץ במעט, אבל הוא עדיין קיים (הילה אביגל) |
|
שרף חשב לראשונה מזה שנים שאפשר לשחק ולהצליח בלי מתאזרח. מודה, גם אני חשבתי. היום די ברור שמה שהספרדים או היוונים מרשים לעצמם, אנחנו, כנראה, לא יכולים. בטח כאשר עומרי כספי ומאיר טפירו אינם בסגל. פשוט אין כאן מספיק כשרונות ברמה גבוהה ומשבצת המתאזרח, שנבחרת כמו מקדוניה טרחה לאייש בקפידה עם ג'רמייה מאסי, היא קריטית בסופו של דבר.
הבעיה היא בחינוך מגיל צעיר
במבט רחב שהולך עד לגילאים הצעירים ממש, הרי שמדי פעם מנסים באיגוד הכדורסל לשנות את חוקי ליגת הקט-סל, כולל שינויים ברורים ומוגדרים בכללי המשחק עצמו, אבל מאמנים ממשיכים להימדד על ידי רוב האגודות בשורה התחתונה שלהם: ניצחת או הפסדת, זכית באליפות או לא זכית. אנשים מתפרנסים מהעבודה הזו וחוששים לאבד מקום עבודה אם יציגו שורה תחתונה לא מוצלחת.
 |
| קבוצת הנוער של הפועל ירושלים. הניצחון חשוב יותר מהיסודות |
|
הניצחון חשוב יותר מכל עבור רבים, חשוב מדי, למעשה, בעוד שבגיל הזה הוא לא אמור לשנות דבר. אפשר לחנך צעירים לווינריות גם בגיל מאוחר יותר, לא חייבים להתחיל עם העניין כבר בכיתה ה'. לכן, יכול להיות שצריך לקבל החלטה אמיצה ולבטל את הליגות האלה. במקום להתחיל ולריב כבר מכיתה ה' מי ניצח ומי יותר טוב, יקדישו את מלוא הזמן עד לכיתה ט', נניח, לאימוני יסודות ושיפור יכולות וגיבוש מדוקדק של תוכנית עבודה מסודרת לשחקנים מכל בחינה שהיא. רק לאחר מכן יתחילו לשחק בליגות תחרותיות.
בנוסף, אחת השאלות שמטרידות, לפחות אותי, היא איך קרה שהכדורסל הישראלי פספס את כל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר? המוני בחורים צעירים, גבוהים, עם הגנים הנכונים שמתאימים לספורט, ואפילו לא שחקן אחד בנבחרת הבוגרת? עברו כמה וכמה כאלה בנבחרות הצעירות. אף אחד מהם לא הפך לשחקן בנבחרת הבוגרת. כישלון שלהם או של המערכת? הנושא הזה ראוי לבדיקה מקיפה. אם ניקי פאלי ודימה קרויטר הפכו לטובים ביותר שלנו בקפיצה לגובה, איפה המקבילים שלהם בכדורסל?
עם כל הצער שבדבר, טוב שכל הצרות התנקזו לקיץ אחד, כדי שאפשר יהיה לחשוב ברצינות על דרכים ורעיונות לשיפור המצב. עלייה לשלב הבא באליפות אירופה היתה מטשטשת את התמונה וגורמת לנו לחשוב שהכל בסדר, כך שאם אפשר יהיה להפיק מסקנות נכונות ויעילות לגבי העתיד הקרוב והרחוק – אולי טוב שקרה מה שקרה.