רואה ורוד: כדורידן מצטיין למרות עיוורון

רועי קמר, שחקן קבוצת הנערים (כיתות י') של מ.כ מוצקין בכדוריד הוא תופעה נדירה בנוף הספורטיבי. קמר (16), תלמיד כיתה י' במגמת תעשיה וניהול באורט מוצקין, הוא עיוור מלידה בעינו השמאלית, ובכל זאת לא מוותר לעצמו לשנייה ומכוון לרמות הגבוהות. 

קמר משחק עם משקפי מגן כדי להגן על עינו הבריאה. המום התגלה אצלו בגיל שנתיים ולמרות ניסיונות לטפל בבעיה אצל גדולי המומחים בארץ ברפואת עיניים, הוריו התבשרו שלא קיים מרפא.

"לא מבקש הנחות". רועי קמר(צילום: גיל נחושתן)

רק בגיל 14 נחשף רועי לראשונה למשחק הכדוריד ומגלה שמי שהיה אחראי לשידוך הזה היה אלי הבר, כדורסלן עבר ומאמן בהווה, שמשמש כיום כמנהל בית הספר היסודי 'וויצמן' בעיר.

קמר: "זה קרה באקראי, כשהלכתי לשחק כדורגל עם חברים בשכונה, ופגשתי שם את אלי שהציע לי לשחק כדוריד, בגלל שהייתי גבוה יחסית לילדים בגילי. הוא עשה לי היכרות עם המאמן צביקה בנדק והגעתי לאימון ניסיון. מאז התמדתי בהגעה לאימונים והפכתי לחלק מהמסגרת הקבוצתית. למרות שהצטרפתי למשחק ללא שום רקע ולא הכרתי את החוקים, ראיתי את זה כאתגר מקצועי וחברתי, כי בגיל קטן לא עסקתי בספורט".

כיום, יותר משנתיים לאחר מכן, אתה מרגיש בשינוי?

"זה עולם אחר. היום אני משחק באופן קבוע בהרכב הפותח של קבוצת הנערים. התרומה שלי היא יותר בחלק ההגנתי ואני מבקיע בממוצע 2-3 שערים, סוחט הרבה זריקות עונשין וחוטף לא מעט מכות".

"בייחוד קשה לי בהגנה". רועי קמר(צילום: גיל נחושתן)

נותנים לך הנחות בגלל המגבלה שלך?

"אני לא מבקש הנחות, עובד קשה כמו כולם ולא מרגיש הבדל ביני ובין האחרים".

איך אתה מסתר עם המגבלה?

"אני מודע לכך, שעניין המגבלה שלי מפריע לי לפעמים, אבל לא נותן לזה לעצור אותי ומתגבר על זה באמצעות התמדה, נחישות ועבודה קשה. אני משתדל לא לשים לב לזה ולא לייחס לזה חשיבות. יש מקרים שזה מגביל ומונע ממני לעשות פעולות הגנה, כי אני לא תמיד אני רואה את השחקן שחותך אותי, אבל החברים למדו לתת לי את העזרה".

איך החברים שלך מקבלים אותך בקבוצה?

"בסדר גמור. הם תמיד נותנים לי את הכתף והסיוע ויודעים שאני תמיד מחזיר להם".

"החלום: שיגידו את השם שלי בטלוויזיה"(צילום: גול נחושתן)

אתה רואה את עצמך ממשיך לשחק בעתיד בבוגרים?

"בהחלט. אני מאוד מקווה להגיע לקבוצה הבוגרת, ולהיות חלק מוביל בסגל שלה. בכלל, אני רואה את עצמי ממשיך לשחק כדוריד עוד הרבה שנים במוצקין".

מה לגבי השאיפות האישיות?

"אני מכוון לרמות הגבוהות, לשחק בקבוצה הבוגרת ולהגיע לנבחרת, אבל רוצה שזה יקרה בהדרגה כי אני לא ממהר לשום למקום"

בטח גם לך יש חלומות.

"חלום קטן. שאשחק במשחק שישודר בטלוויזיה, יגידו את השם שלי, וידברו על זה שאני ההוכחה ועד כמה נכונה אמרת חז"ל שאין דבר העומד בפני הרצון, ולמרות המגבלה אני משחק כמו כולם ומרגיש שווה בשווה".

מי המודל שלך לחיקוי

"קארול ביילצקי, שחקן נבחרת פולין, שנפצע בעינו באחד ממשחקי הנבחרת, ומאז הוא עיוור בעין אחת".

היית מעוניין לפגוש אותו?

"בהחלט, כי הוא נתן לי את ההשראה והביטחון להמשיך ולשחק".

אם זה יקרה מה היית רוצה להגיד לו.

"הייתי בעיקר רוצה לשאול אותו כמה שאלות, כמו איך הוא מתמודד עם המגבלה שלו, איך היה לו את האומץ להמשיך לשחק וכיצד הוא הסתדר עם הפציעה".

אלי הבר, האיש שדחף את קמר לכדוריד, הסביר: "רועי היה תלמידי בביה"ס ויצמן. התחיל את דרכו בחטיבה הצעירה, עבר לאילת וחזר בכיתה ד'. לכל אורך הדרך הבנתי שהדרך הנכונה ביותר לבנות את הביטחון שאבד לו הייתה באמצעות הספורט. מטבע הדברים, העובדה שהייתי כדורסלן פעיל והקשר המובהק לכדורסל גרמה לי לדחוף אותו לענף הזה, אבל הוא תמיד אמר לי 'אבל אלי, אני לא רואה בעין אחת, איך אראה את הסל ???'. אז עלה לי רעיון גאוני ואמרתי לו, ספק בצחוק ספק ברצינות: 'אז נכניס אותך לכדוריד. השער מספיק גדול ותוכל לראות אותו גם בעין אחת'.

"ואז הילד נדלק ומייד התקשרתי לאבי בלטיטר ואמרתי לו שיש לי ילד מוכשר ופוטנציאל גדול לכדוריד. מאז רועי פורח ומזכיר לי את הסיפור בכל פעם. לאחרונה, הוא סוגר מעגל ומשמש כעוזר מאמן לקבוצת הילדים בכיתה ג' בה משחק אחיו הצעיר".