בארץ ובעולם חיים תושבים רבים שנושא האכילה משבש את חייהם לחלוטין. חוסר היגיון בבחירת מיני המזון, חוסר שליטה בכל הקשור לכמויות ועוד עניינים שמשבשים את החיים. לעיתים חוסר ההיגיון מלווה בהרס עצמי עד כדי קיצוניות. עקב האובססיה לאכילה רבים מאתנו עושים דברים מטורפים. למה זה קורה?
הסטטיסטיקה מגלה כי מסתובבים בינינו אנשים שמשקרים לגבי אוכל. אלה משקרים לגבי מה שאכלו, משקרים לאחרים. זה נובע מתוך חשש אמיתי להתמודד עם האמת לגבי עצמם. לא תאמינו אבל מחקרים מוכיחים כי קיימים אנשים שגנבו אוכל מן החברים, מהמשפחה ומהמעבידים שלהם. אנשים הודו שהם גנבו מחנות המכולת, גנבו כסף כדי לקנות אוכל.
אלפי ישראלים אוכלים עד תחושת בחילה מרוב מלאות. ההפרזה בכמויות מסוכנת בריאותית, פוגעת בצורת הגוף ובתפקודו השוטף. תופעת “אכלני היתר” מוכרת לנו וכבר ברור שחייבים להילחם בה ולעצור אותה. פנינו לעמותת “אכלני יתר אנונימיים” כדי לקבל הסבר על התופעה: “יש כמה תופעות המצביעות על אכלני יתר. לעיתים אנחנו בודדנו את עצמנו כדי לאכול, ובכך פגענו במערכות-יחסים שהיו לנו וגם מנענו מעצמנו חיים חברתיים מלאים. שמנו את עצמנו לצחוק והרסנו את בריאותנו למען האכילה הכפייתית. אחרי כל זה, כאשר הזדעזענו עקב מה שעשינו לעצמנו באמצעות האוכל, פיתחנו אובססיה לדיאטות. הוצאנו אלפי שקלים על תכוניות לירידה-במשקל, קנינו תכשירים להפחתת התיאבון, הצטרפנו למועדוני-דיאטה וספא, הרשינו שיהפנטו אותנו, עברנו אנאליזה פסיכולוגית, עברנו ניתוחים בהיקף גדול במערכת העיכול שלנו, שמו לנו עגילים באוזניים והרכיבו לנו “מלתעות” תיל על השיניים. ואת כל אלה עשינו מרצון, מתוך תקווה שיום יבוא ונוכל “לשמור על העוגה וגם לאכול אותה”. אחדים מאתנו עברו מרופא לרופא בבקשם מרפא. הרופאים רשמו לנו דיאטות, אבל לא ידענו הצלחה באלה יותר מאשר בדיאטות אחרות שעשינו. הרופאים נתנו לנו זריקות וכדורים. אלה פעלו במשך זמן-מה, אולם באופן בלתי-נמנע איבדנו שליטה, ושוב הפרזנו באכילה, והעלינו שוב במשקל מה שהצלחנו להוריד בעמל כה רב. רבים מאתנו ניסו לצום, עם או בלי השגחת רופא. בדרך כלל ירדנו במשקל, אבל ברגע שחזרנו לאכול, חזרנו להתנהגות של אכילת-היתר הכפייתית ולמשקל גם יחד. אחדים מאתנו למדו להתרוקן מאוכל באמצעות הקאה, משלשלים או פעילות גופנית מוגזמת. היינו דוחסים אוכל לפה עד שסבלנו כאב גופני, ולאחר מכן היינו “נפטרים ממנו”. הזקנו למערכת העיכול שלנו ולשינינו בשעה שמנענו מגופנו את החומרים המזינים שהוא זקוק להם כדי לחיות. אלה מאתנו שהיו במשקל עודף, קיבלו עצות רבות מאחרים - כיצד להגיע לממדים ה”אידיאליים” שלנו, אבל שום דבר לא פתר את הבעיה שלנו באופן קבוע. גילינו, שלא משנה מה נעשה על מנת להקל על עצמנו מפני סערת-הרגשות, אנו חוזרים בסופו של דבר לאכילה הכפייתית”.
מה קורה לנו במצב כזה? “סדרת המחקרים מצביעה על עייפות והער4כה עצמית נמוכה בקרב אכלני היתר. מצב של שומן עודף ומחלות גורם לעיתים למחשבות אבדניות. לעיתים ההבנה שתמיד יהיה מספיק אוכל ניחמה, לעיתים האכילה הכפייתית התקדמה ונעשה לנו קשה יותר לקבל מספיק”.
אי-השפיות בנושא זה מתבטא בניסיון למצוא ניחומים באכילה מופרזת, זמן רב אחרי שזה התחיל לגרום סבל. רבים מאתנו הצליחו להגביל את האכילה הכפייתית לשעות שבהן נמצאנו בגפנו, ולהמשיך בחיים רגילים יחסית”.
לעיתים ההפרעה באיזון גולשת לתחומים אחרים. שלא נהגנו בשפיות כאשר צעקנו על ילדינו בשעה שהיו זקוקים לתשומת לב, או כאשר היינו רכושניים וקנאים לגבי בני-זוגנו. במשך חלק גדול מדי מהזמן חיינו בתחושה של פחד וחרדה. היה לנו נוח יותר בחברת האוכל מאשר בחברת אנשים, ולפעמים הגבלנו את החיים החברתיים”.
אכלני-יתר כפייתיים נוטים תכופות לקיצוניות. הם מגיבים בהגזמה להקנטות קלות, ומתעלמים מדברים חשובים. רמות האנרגיה צונחות לאחר ארוחות עמוסות. יתכן מצב של מעבר בין התלהבות לדיכאון. כשלא הכל הולך חלק, יש ויתור כללי.
גם בארץ קיימת תוכנית נפלאה ללא שקילה וללא תשלומי חובה.
כמונו, אם אתם מכירים מישהו שנמצא בצרה הזו, הציעו לו או לה להתקשר לארגון “אכלני-יתר אנונימיים”. http://www.oa-israel.org/
