בדייט הראשון שלהם, רוני ורוחמה ישבו ביחד במשך שעות ולא הפסיקו לבכות. רוני (51) איבד בתוך 40 יום את אשתו ציפי ואת בנו החייל אסף, שניהם כתוצאה ממחלת הסרטן. רוחמה (42) איבדה את בעלה נפתלי, איש המוסד, בתאונת דרכים.
"כל אחד מאיתנו סיפר את הסיפור שלו, וחלקנו ביחד את הכאב", היא אומרת. והוא ממשיך: "באנו עם ידיים פתוחות ודיברנו על מה שיש ועל מה שאין, כמובן עם קצת 'איפור', כי בכל זאת היה מדובר בפגישה הראשונה שלנו".
הם אספו את השברים, ובחרו באהבה ובתקווה. צלחו את הקשיים הרבים שבדרך, נישאו, הקימו בית חדש והביאו לעולם בת משותפת, שחר (5), שהצטרפה לחמשת ילדיהם מנישואיהם הקודמים. "האנשים שאיבדנו כל הזמן איתנו", מדגישה רוחמה, "רק הוספנו אנשים חדשים לחיים שלנו".
• • •
רוחמה גדלה במושב אבן שמואל הסמוך לקריית גת. אביה, יונתן זנטון, גדל בארה"ב, חזר בתשובה ועשה עלייה לישראל לאחר מלחמת ששת הימים, כאן פגש את ציונה. ביחד הם הקימו בית דתי־לאומי, הביאו לעולם ארבעה ילדים וגידלו אותם לערכי הציונות ואהבת הארץ.
את השירות הלאומי עשתה כמדריכה במדרשייה של שדמות מחולה שבבקעת הירדן. שם פגשה את נפתלי גבל, חייל בן המושב, שהיה מבוגר ממנה בשנה. "נפתלי שירת בשריון, וחלק גדול מהשירות הוא עשה בלבנון. בחופשות היינו נוסעים ביחד עם חברים לירושלים, ולאט לאט התאהבנו. כשסיימתי את השירות, התחלנו לצאת קבוע. אחרי שנה התחתנו.
"אני למדתי אז לתואר ראשון בתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ונפתלי עבר לחיל הלוגיסטיקה ושירת שם כקצין. גרנו בדירה שכורה ברחובות. במהלך שנת הנישואים הראשונה הוא השתחרר מהצבא, עבד קצת כמאבטח בחברת החשמל, ואחר כך גויס לשב"כ. בקושי ראיתי אותו. היינו מנהלים את הקשר דרך פתקים רומנטיים שהשארנו אחד לשני".
אחרי שנתיים ברחובות, הם שבו לגור בשדמות מחולה. רוחמה החלה לעבור כמחנכת בתיכון בבית שאן; נפתלי החל ללמוד תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, במקביל לעבודתו. ב־1998 נולד בנם הראשון, יפתח. שנתיים מאוחר יותר נולד הבן עברי.
"בשנת 2000 נפתלי קיבל זימון לפגישה באזור המרכז. הוא נסע וחזר מאושר. אמר לי, 'את יודעת מי הזמין אותי? המוסד'. נשכב לאחור על המיטה בידיים פרושות לצדדים ואמר: 'איך אני רוצה להיות שם'. הם אמרו לו: תסיים תואר ראשון ותחזור אלינו. וכך היה".
אחרי שש שנים בשב"כ החל נפתלי לעבוד במוסד. "הבהירו לנו שאנחנו צריכים להתקרב למרכז. חיפשנו בית בפריפריה, והגענו למושב אדרת, מדרום לבית שמש. שכרנו שם בית, ואני התחלתי ללמד בגוש עציון.
רוני עם אשתו הראשונה, ציפי ז"ל. למטה: הבן אסף ז"ל. "לא דיברנו הרבה בבית על המוות שלהם"
"נפתלי לא היה הרבה בבית. הוא היה מאוד מוערך בארגון, נסע לא מעט לפעילות בחו"ל. הוא היה מאוד דיסקרטי ולא שיתף אותי במה שהוא עושה שם. החברים והמפקדים שלו נהגו להתקשר אלי ולשאול לשלומי. אני הייתי עם הילדים בבית. כשהוא היה בא הביתה, ובסופי שבוע, הוא היה אבא מדהים ומסור ואכפתי מאוד".
ב־2004 נולד בנם השלישי, חגי. כעבור 11 חודשים, ב־6 בפברואר 2005, התהפכו חייהם ברגע נורא אחד.
"זה היה יום גשום וסוער. נפתלי יצא מהבית בעשרים לשבע, הוריד את יפתח בתחנת ההסעה לבית הספר ונסע לעבודה. בסביבות 7 בבוקר, כשהוא הגיע לסיבוב אשתאול, נגרר של משאית פלש לו לתוך המסלול והעיף אותו למסלול הנגדי. משאית אחרת, קטנה יותר, פגעה בו.
"הנהג של המשאית הקטנה עצר. הנהג של המשאית הראשונה ברח מהזירה, ועד היום לא תפסו אותו.
"בסביבות 7:30 בבוקר קיבלתי טלפון מהנהג שפגע בו. נפתלי אמר לו את המספר שלי בבית וביקש ממנו להתקשר. הוא היה עדיין בהכרה.
"הנהג סיפר לי שנפתלי נפגע, אבל בהתחלה היה נראה שהוא רק נפגע ברגל, ואני בכלל חשבתי, יופי, עכשיו יהיה לי אותו הרבה בבית. פינו אותו להדסה עין כרם, ואני הורדתי את עברי בגן ואת חגי, שהיה תינוק, במעון שלו, ונסעתי לבית החולים.
"פתאום קלטתי שנפתלי לא התקשר אלי. לאט לאט התחלתי להבין שמשהו כאן לא מסתדר לי. חשבתי לעצמי, נו, אולי זה שיתוק. וגם אז חשבתי, אז הוא יהיה הרבה בבית ונטפל בו ונראה אותו איתנו. אני זוכרת שעשיתי את הדרך להדסה עין כרם בגשם זלעפות, בקושי אפשר היה לראות את הכביש".
• • •
בבית החולים מיהרה רוחמה למחלקת הטראומה.
"ההורים של נפתלי, דוד ומירה, כבר היו שם. אמרתי להם, 'יהיה בסדר, נעבור את זה'. עוד הייתי אופטימית.
"ראיתי הרבה רופאים שנכנסים ויוצאים מהחדר שלו, עד שרופאה מרדימה, שמכירה את המשפחה שלנו, אמרה לנו שהמצב לא טוב. שאבי העורקים שלו נקרע והם עושים כל שביכולתם להציל אותו. הוא איבד הרבה דם באמבולנס ואיבד את ההכרה, לא לפני שהספיק להגיד לנהג האמבולנס שלא ייסע כל כך מהר.
"ישבתי ליד אמא שלו, והיא צעקה שם 'לא, לא!'. ואז קלטתי שבבת אחת כל הרופאים יצאו מחדר הטראומה והלכו משם. הגיע גם הנהג שהתקשר להודיע לי, אמר שהוא מצטער והלך.
"ואז יצאה אחת האחיות ושאלה: 'מי זאת פה רוחמה?'. אמרתי שזאת אני, והיא אמרה: 'אני צריכה שתזהי אותו'.
רוחמה עם בעלה הראשון, נפתלי ז"ל. "החברים שלו במוסד היו בהלם, הם חשבו שזה שבר ברגל"
"שאלתי, 'מה זה לזהות אותו?', וקרסתי על הרצפה כמו שק תפוחי אדמה. צעקתי 'למה? למה?'
"עמדתי שם, ליד האיש שאהבתי, ואמרתי לו: 'אני אוהבת אותך, אני תמיד אהבתי אותך, ואני נשבעת לך שיהיה בסדר'. לא היה לי מושג איך יהיה בסדר.
"ברגע אחד נורא נשארתי לבד, עם שלושה ילדים קטנים. יפתח היה אז בן 6, עברי היה בן 4, וחגי היה בן 11 חודשים. לא רק אני הייתי בהלם. החברים שלו מהמשרד היו בשוק גדול. גם הם חשבו בהתחלה שזה רק שבר ברגל ושלחו לו הודעות בנוסח, 'מה, אתה חושב שלא תגיע לעבודה בגלל שבר ברגל?'
יפתח ועברי הקטנים לא הבינו למה אביהם לא חוזר הביתה. "התכנסנו לפני ההלוויה של נפתלי אצל ההורים שלו בירושלים. נכנסתי עם הילדים לאחד החדרים וסיפרתי להם. אמרתי להם שהיתה תאונה ואבא נהרג. עברי שאל: 'אז מתי הוא יבוא?'. אמרתי לו: 'הוא לא יבוא יותר, עכשיו אנחנו הולכים להלוויה שלו'".
נפתלי נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. רוחמה אומרת שיותר מכל, היא רצתה שהילדים הקטנים שלה לא יהיו אומללים, חלשים ומסכנים. "הייתי רגילה להיות לבד עם הילדים בבית, ידעתי להכין אוכל ולקלח אותם ולנהל את הבית כשנפתלי לא היה איתנו. אבל אחרי שהוא נהרג הכל השתנה. התעסקתי המון בשאלה מי אני עכשיו, מי אנחנו, לאן הולכים מכאן.
"והתגעגעתי אליו בטירוף. ליד הילדים השתדלתי לא לבכות, השארתי את זה ללילות, לזמנים שהייתי לבד. לילות שלמים לא ישנתי וצעקתי לשמיים ורציתי רק לקבל שקט ומרגוע ונחמה. ליפתח היה חוש מאוד מפותח לבכי שלי. כשהיינו נוסעים, למשל, הוא היה מזהה שאני בוכה תוך כדי נסיעה. גם כשזה קרה לי כך סתם בערב הוא היה מופיע ונותן לי חיבוק.
"המשפחה והחברים מאוד עזרו לי, תמכו והיו איתי ועם הילדים. גרנו באדרת, וזאת קהילה מאוד תומכת. לפעמים הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי, שאני רוצה כבר את הפרטיות שלי. והיו גם זמנים שהרגשתי הכי בודדה בעולם. כל חג, כל יום זיכרון היה לי מאוד קשה.
"ככל שהשנים עברו, הרגשתי שאני מצליחה לאט לאט להתארגן, לסגור את הפרצות, להגיע לאיזו שיגרה שאפשר להתנהל בה עם האובדן והיגון".
• • •
רוני נולד בירושלים ליהושע ועליזה רדמן, ילד שני מתוך ארבעה אחים. למד בישיבה התיכונית חורב ובישיבת ההסדר בגוש עציון. ב־1983 התגייס ושירת בחיל השריון. את ציפי הכיר ב־1987 דרך חבר משותף, וכעבור שנה נישאו. הוא סיים את לימודיו בהנדסת תוכנה, היא עבדה כמורה לחינוך מיוחד. ב־1989 נולד בנם הבכור אסף, וכעבור שנה נולדה הדר.
רוני ורוחמה עם בתם, שחר. "טוב לנו היום, הרבה אהבה" // צילום: אפרת אשל
"ב־1992 נפלו עלינו השמיים בפעם הראשונה, כשהתברר שציפי חולה בסרטן השד. היא עברה טיפולים קשים, אבל רוב הזמן היתה אופטימית, לא הרימה ידיים והמשיכה לעבוד כמורה לחינוך מיוחד. למרות המחלה, החלטנו להביא לעולם עוד ילד. התייעצנו עם הרופאים, אמרו לנו שאין בעיה, וב־1995 נולדה טל. לא היינו מדברים על המחלה יותר מדי בבית, אבל הילדים ידעו שבכל יום ראשון אמא נוסעת לטיפולים בהדסה עין כרם".
אסף, הדר וטל גדלו בצל המחלה. אסף סיים את לימודיו בישיבה התיכונית חורב, וממנה המשיך לישיבת הסדר בנתיבות. ב־3 ביולי 2008 הוא התחייל והמשיך לשרת בישיבה.
באותה תקופה הידרדר מצבה של ציפי. "היא היתה מתקשה לעלות במדרגות לבית ונזקקה לכיסא גלגלים כדי לזוז", נזכר רוני. "כל יומיים־שלושה הייתי מסיע אותה לבית החולים לקבל עירוי דם".
באוגוסט החל אסף להתלונן על קשיי נשימה. "הוא הלך לרופא, והרופא אמר לו שישכב לנוח בבית, ואם זה לא עובר, שייקח כדורים נגד כאבים. הוא חזר מהישיבה והלך לשכב, אבל זה לא עבר.
"ביום ראשון, 24 באוגוסט, הייתי אמור לנסוע שוב עם ציפי לבית החולים. לקחתי את אסף לרופא, והוא אמר לנו לנסוע מייד למיון. חזרתי איתו הביתה כדי לארגן את ציפי וביקשתי מקרובת משפחה שתסיע אותו לבית חולים. בכלל לא הבנתי עד כמה המצב שלו קשה.
"לקחו אותו לבדיקות וצילומים, ואישפזו אותו ביחידה לטיפול נמרץ. ציפי היתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית. המצב שלה היה קשה, ורק הלך והחמיר מיום ליום. ואני עליתי וירדתי בין הקומות, הייתי אצלו ואז הלכתי אליה, וחזרתי אליו, וידעתי שאני חייב להחזיק את עצמי בשבילם. בשביל הבנות. בשביל החיים.
"ביום שני ציפי כבר הורדמה והונשמה. היה ברור שזה הולך להיות הסוף. הרופאים דיברו איתי על פרידה. הבאתי את טל ואת הדר, ואחר כך הלכנו לאסף והבאנו אותו מהקומה השמינית על כיסא גלגלים, מחובר לבלון חמצן. התיישבנו כולנו ליד המיטה של ציפי בקומה הראשונה.
"זה היה מעמד קשה, כמעט בלתי אפשרי. ציפי שכבה שם וכבר לא יכלה לתקשר איתנו. עדיין לא ידענו מה יש לאסף, אבל כבר הבנו שזה לא טוב.
"הבנות שלי, שגדלו עם המחלה של ציפי, נאלצו פתאום לראות גם את האח הבכור והחזק שלהן בבית החולים, במצב קשה. אתה רואה איך פתאום ילד בריא וחזק, מטר תשעים, הולך ודועך לך מול העיניים. אני הייתי מאוד עסוק בטיפול בציפי ובאסף והשתדלתי פשוט לבצע את מה שאני חייב לעשות, לא נתתי לעצמי לשקוע ולהיחלש".
עשרה ימים אחרי שאושפזה, ציפי נפטרה.
"עליתי לחדר של אסף. הוא היה בהכרה, אבל לא היה מסוגל לקום. אמרתי לו, 'אמא נפטרה', ובכיתי. הוא היה שקט ועצוב.
"אסף כתב את ההספד לציפי ביחד עם הדר, בבית החולים. הוא לא יכול היה להגיע להלוויה.
"במהלך השבעה קיבלנו את הבשורות האיומות, שלאסף יש גידול ענק בחזה. השמיים נפלו עלינו. שוב סרטן אצלנו בבית.
"ידעתי שאסור לי ליפול. שאני חייב להיות חזק. לא שאלתי את עצמי למה זה קורה לי. כל הזמן הייתי בעשייה, בדאגה לבנות, בדאגה לאסף, בעצב על לכתה של ציפי. חילקתי את הימים שלי, כל יום ישבתי כמה שעות על ציפי ונסעתי להיות עם אסף. המצב שלו הלך והידרדר. חשבתי כל הזמן לאן לוקחים את החיים עכשיו. איך נלחמים על חייו של אסף ובמקביל דואגים לבנות. הרגשתי שאני חייב להיות איתן ובשבילן ולתת להן את הטוב ביותר".
עשרה ימים אחרי מות אמו, אסף הורדם והונשם. "בימים שלפני סוכות, המצב שלו כבר היה קשה מאוד", רוני מוחה דמעה. "הייתי לידו, וכל פעם יצאתי לרגע ונכנסתי, והיה ברור שזה הולך לכיוון רע מאוד.
יום לפני ערב החג כבר התקשרתי לבנות שיבואו לבית החולים להיפרד ממנו. הן לא הספיקו, לצערי הרב. אסף נפטר כשהן היו בדרך".
רוני עוצר את שטף הדיבור ולוקח נשימה ארוכה.
"ההלוויה של אסף נערכה בערב סוכות. נשארנו בבית רק שלושה: הבנות ואני. העצב היה בלתי נתפס.
"לא דיברנו הרבה בבית על המוות של ציפי ואסף. אני איש הייטק, אז הייתי עסוק כל הזמן בעשייה. מה צריך לעשות בבית, איך לעזור לבנות. טל היתה בגיל ההתבגרות, והדר סיימה את התיכון. אני חושב שהייתי אבא בסדר, השתדלתי לעשות את מה שאני יודע ומכיר ולעזור להן, אבל לא בטוח שהייתי הכי תומך בעולם.
"הבית השתנה מהקצה אל הקצה. פתאום היינו צריכים להתרגל לחיות בלי ציפי ובלי אסף. היה חשוב לי שהבנות ימשיכו בחיים שלהן ושנצליח לתפקד ביחד כמשפחה. שנהיה ביחד ואיכשהו נסתדר. זה לא היה פשוט.
"אני זוכר שהייתי בא לאסיפת הורים בבית הספר של טל והרגשתי שמסתכלים עלי. זו לא תמיד התחושה הכי נעימה, אני לא אוהב לבלוט".
• • •
במארס 2009, שמונה חודשים אחרי האובדן הכפול של אשתו ובנו, הציעו חברים לרוני לפגוש בחורה.
"אני יודע שזה הגיע די מהר אחרי המוות של ציפי ואסף, אבל הרגשתי שזה נכון לי. הפרידה שלי מציפי היתה תהליך ארוך, שבמהלכו היא ביקשה שאתחתן שוב אחרי מותה. זה איפשר לי ביתר קלות לנסות ולהתחיל פרק חדש בחיים.
"החברים שלי אמרו שיש לרוחמה שמחת חיים, וזה קסם לי. חיפשתי עליה פרטים בגוגל, קראתי שהיא מורה לאזרחות ושהיא איבדה את בעלה בתאונה, וידעתי שאני רוצה להיפגש איתה".
במקביל, סיפרו החברים לרוחמה על רוני. "הם אמרו שהוא חווה אובדן קשה, ושהוא גבר מרשים וחכם מאוד. זה היה ארבע שנים אחרי המוות של נפתלי, כבר קיבלתי פניות מגברים אחרים, אבל בכלל לא הייתי שם. הייתי אומרת לעצמי, אוי ואבוי אם זה יצליח. זה יהיה קשה, מורכב, איך נאחד שני בתים, משפחות, ילדים. ובעיקר חשבתי שעד שהצלחתי כבר לארגן את עצמי ואת הילדים, מה אני צריכה את זה על הראש עכשיו".
רוני התקשר לרוחמה. היא, למרות הרתיעה, החליטה לתת לזה סיכוי.
"קבענו להיפגש בבית קפה במושב אורה שליד ירושלים", היא מספרת. "לפני הפגישה הייתי אצל חברה. אמרתי לה: 'מה אני צריכה את ההרפתקה המפגרת הזאת?' היא הרגיעה אותי, ונסעתי.
"היתה פגישה חזקה, מעניינת. רוני רצה יותר. אני הרגשתי שכבר למדתי להוביל את הספינה לבד, שלא על כל דבר אני צריכה להתייעץ. להכניס עכשיו גבר וזוגיות לחיים שלי לא היה פשוט עבורי.
"מצד שני, לא רציתי להיות לבד תמיד. ברגע שהבנתי שרוני בעניין, ושגם אני שם, חשבתי שאנחנו צריכים מלווה מקצועי לקשר שלנו. אחרי חודש, בערב יום הזיכרון, אני הייתי עם הבנים שלי בטקס באדרת, ורוני היה עם שתי הבנות שלו בטקס בירושלים.
"אחרי הטקסים החלטנו, אני ורוני, לנסוע ביחד לתל אביב ולהיפגש עם הפסיכולוגית שליוותה את המשפחה שלי אחרי שנפתלי נהרג. רוני אמר משהו על נישואים, והיא שאלה אותנו: 'לאן אתם ממהרים?'"
רוני: "דיברתי עם הילדות שלי וסיפרתי להן שיש לי קשר חדש. הן כעסו. היה להן קשה להשלים עם זה שיש לי קשר חדש זמן קצר אחרי שאמן נפטרה. זה לא היה פשוט, אבל הרגשות שלי כלפי רוחמה ניצחו".
רוחמה: "הן לא חשבו שאני אישה רעה, אבל בכל זאת היו לא מעט התנגדויות, מבטים לא תמיד נעימים והערות. אני באתי מתפיסה שצריכה להיות חזית אחידה מול הילדים, ולרוני יש תפיסה שונה. אם, למשל, אחת מהן היתה מתחצפת אלי, אני ציפיתי שרוני מייד יהיה לצידי ויגיד משהו. אבל הוא בחר לשתוק, ורק לאחר זמן לקח את הילדה לשיחה בצד.
"זה היה לי קשה, אבל ככל שהזמן עבר, המצב השתפר".
• • •
ילדיה של רוחמה הסתגלו מהר יותר לקשר החדש. "זה כבר היה כמה שנים טובות אחרי שנפתלי נהרג, והבנים היו בשלים לקבל את רוני", היא אומרת. "למרות זאת, היו להם חששות טבעיים מה יהיה, איך נסתדר? האם נצטרך לעבור בית? איך הם יסתדרו עם עוד שתי אחיות? האם אני לא אהיה עוד האישה של אבא? ואיזה סוג של יחסים אמור להיות להם עם רוני? היו להם שאלות עמוקות וחכמות.
"הכמיהה לאבא היתה בעיקר אצל חגי, הבן הקטן שלי, שלמעשה לא היתה לו מעולם דמות אב. הוא ממש רצה שיהיה בבית איש כמו אבא. כשהתחלנו לדבר על חתונה, אחרי שנה וחצי ביחד, הוא צעק: 'יש, יש!'"
רוחמה אומרת שההחלטה להינשא לרוני היתה הטלטלה השלישית בחייה. הראשונה היתה כשנישאה לנפתלי, השנייה היתה כשהוא נהרג. "הרגשתי שאני מכניסה לחיים שלי אהבה חדשה, אחרי שחרשתי וזרעתי והגעתי למקום טוב עם עצמי".
הם התחתנו ב־2010, במסעדה ביישוב נס הרים. "זה היה טקס אינטימי עם 100 איש, משפחה וחברים", מספר רוני. "למעשה היו ארבע משפחות: של רוחמה, שלי, של ציפי ושל נפתלי. כולם עמדו מתחת לחופה. זה היה מרגש מאוד. אנחנו לא זוג צעיר שרץ לחתונה וזורק קונפטי. יש מורכבות, יש קשיים, אבל היה לנו ברור מהרגע הראשון שאנחנו רק מוסיפים למשפחה ולא מורידים בדרך אף אחד".
השניים שכרו בית גדול בשכונת רמות בירושלים. רוחמה: "בקומה למעלה גרו 'הנוער', הילדות. למטה גרו עברי, חגי ושחר, רוני ואני. אחרי זמן קצר גם עברי עלה למעלה. לא היה פשוט לאחד את המשפחות, אבל ידענו שאנחנו צריכים לזוז הצידה ולתת להם להסתדר. לריב, להשלים, להיות מי שהם".
"אני הייתי צריכה להתרגל לאדם שונה מזה שהיה לי פעם, לאישיות שונה. כל הסיטואציה הזוגית שלנו היתה שונה ממה שהכרתי, כשהיינו זוג צעיר שהתחיל את החיים ביחד ולא נכנס למשהו שכבר קיים. נפתלי מאוד סמך עלי, אני ניהלתי את הבית, ועכשיו פתאום רוני היה נוכח כל הזמן, ויש לו דעה ואופי משלו וצריך לדעת להסתדר עם זה.
"למשל, אני הייתי רגילה לנהל את טקסי השבת, ופתאום רוני עשה את הקידוש ודברים נוספים. בהתחלה כל שינוי כזה דרש ממני ויתורים. אבל עם הזמן, האהבה וההערכה ההדדית עזרו לנו לגשר על הפערים".
רוני: "היחסים בין הילדים טובים למדי, בטח בהשוואה למשפחות אחרות שאני מכיר. יש להם כבוד הדדי אחד כלפי השני, הם חוגגים ימי הולדת וחגים ביחד, ובכלל, מסתדרים טוב. יש לפעמים מריבות, כמו בכל בית, אבל דווקא פער הגילים בין הבנות שלי לבנים של רוחמה עבד לטובת כולם".
רוחמה עובדת כעת כמנהלת עמותת "יסודות" (המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה) ומלמדת במכללת הרצוג בחוג לאזרחות ובחוג לחינוך. רוני עובד כיום כמנהל קבוצת פיתוח בחברת מיקרוסופט. הוא גם הוציא ספר בשם "חידת הייסורים - כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי", שמכיל מאמרים של אנשים (ביניהם הוא עצמו) שחוו טרגדיות.
בסביבות יום הזיכרון הם נוהגים לעלות לקברי יקיריהם, בנפרד. רוני נוסע להר המנוחות, להתייחד עם ציפי ואסף, שקבורים זה לצד זה בבית העלמין האזרחי. רוחמה לוקחת את ילדיה לקבר של נפתלי כמה ימים לפני יום הזיכרון. ביום עצמו היא משתתפת בטקס שנערך במוסד, עם הוריו של נפתלי.
איך הוריו קיבלו את העובדה שהתחתנת שוב?
"הם ידעו על הקשר שלי עם רוני מההתחלה, ופירגנו לי מאוד. גם כשנפתלי היה בחיים, היה לי קשר טוב איתם. הם תמיד עזרו ותמכו, והקשר הזה נמשך גם אחרי שהוא נהרג. יש בינינו הרבה אהבה והערכה".
ביום הזיכרון האחרון הוזמנו רוחמה ורוני לספר את סיפורם האישי למשפחות שכולות אחרות ממחוז ירושלים של אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. "החיבור ביניהם, והיכולת שלהם להסתכל קדימה, הם השראה גדולה ומרגשת עבורנו", מספרת עדי ברונשטיין, עובדת סוציאלית במשרד הביטחון. "הכרנו את שניהם וטיפלנו בהם לאחר האסונות שפקדו אותם. הסיפור שלהם מאוד ריגש את המשפחות השכולות".
ב־2011 נולדה שחר (5). עיניו של רוני זורחות כשהיא באה לחבק אותו בסלון.
"אני מאוד רציתי עוד ילד. רוחמה אמרה שזאת לא החלטה פשוטה בשבילה, כי היא כבר עשתה ילדים, וצריך הרבה כוח כדי להתחיל שוב את התהליך מחדש. אבל בסוף היא הסכימה, ונולדה לנו תינוקת מדהימה. הבאנו ביחד עוד חיים לעולם, אור ותקווה, והיא באמת מדהימה. אנחנו מאושרים שהיא איתנו".
איך קיבלו אותה הילדים?
"באהבה גדולה. היא בת זקונים קלאסית, קנתה את המקום שלה מהר מאוד".
• • •
לפני כשנה הם נכנסו לבית החדש והיפה שבנו ביישוב נחושה, ליד בית גוברין. בקומה העליונה של הבית מתגוררים בניה של רוחמה, יפתח (17 וחצי), עברי (16) וחגי (12), לכל אחד מהם חדר משלו. בקומה התחתונה מתגוררת טל (20), בתו של רוני, שמתכוונת ללמוד בשנה הבאה ריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית.
הבת הבכורה, הדר (25), התחתנה לפני כחצי שנה ועברה לגור עם בעלה ביישוב בר גיורא שליד ירושלים. היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ומתכוונת להתחיל בקרוב לימודי תואר שני, כנראה בעבודה סוציאלית.
רוחמה תופסת כמה רגעים של שלווה על הנדנדה המשפחתית, הניצבת בקצה החצר. רוני מתבונן בה ובשחר, וחיוך גדול נפרש על פניו. "טוב לנו היום. אני מרגיש שיש לנו אהבה, ושלמרות כל הקשיים הצלחנו לבנות קשר טוב ויציב. למדנו, גם מבחינה זוגית וגם מבחינה משפחתית, להתגבר על המכשולים ולמצוא את השבילים הטובים והנכונים עבורנו בחיים". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו