גרנט, המשפחה שנספתה וחסידי אומות העולם

בחודש האחרון התקיימו בפולין מספר אירועים לטובתם של חסידי אומות העולם. מי שפעיל מאוד בנושא הוא מאמן הכדורגל אברהם גרנט, המשמש כנשיא כבוד של עמותת "ממעמקים", הפועלת לשמור את זכר השואה. אחד הדברים בהם החלה לפעול העמותה היא לטובת חסידי אומות העולם, שהצילו בזמן המלחמה לא מעט יהודים ומצבם הכלכלי קשה כיום. גרנט היה שותף לאירועים בארגון של ג'וני דניאלס, יו"ר עמותת "ממעמקים".

מאמן הכדורגל נשא דברים ואמר בין היתר לחסידי אומות העולם: "אתם גיבורים, הפגנתם גבורה בהפגנת ערכים של נתינה כאשר סיכנתם את חייכם ואת חיי משפחתכם כדי להציל את אותם אנשים שחלק לא הכרתם. אין נתינה יותר גדולה מזו ועל כך אנחנו מודים לכם".

אברהם גרנט וג´וני דניאלס

גרנט אמר על כך ל-ONE: "כמו שחובה עלינו לדאוג לרווחת ניצולי השואה עד השנייה האחרונה לחייהם, כך חובה עלינו לדאוג למען חסידי אומות העולם, שסיכנו את כל מה שיש להם, את עתידם, את משפחתם למען היהודים שאת רובם לא הכירו". 

במהלך אירוע ההצדעה המיוחד, בו נכחו גם שרים בכירים ממשלת פולין ואישי ציבור רבים, קרא גרנט לנוכחים מכתב מרגש ואף בחלקו מצמרר, שכתב לבתו רומי לפני ביקורה במחנות ההשמדה בפולין. במכתב תיאר את אשר עבר על אביו מאיר ז"ל, שניצל מתופת השואה ורוב בני משפחתו נספו. אגב, רומי קראה את המכתב ביום האחרון למסעה, עת ביקרה במחנה אושוויץ. כאן, אנו מביאים את עיקר מכתבו של גרנט לבתו.

"רומי היקרה לי מכול, אני כותב לך לאחר ביקור במוזיאון בפנום פן שבקמבודיה, שבו מתוארים זוועות משטר הקמר רוז' שבקמבודיה בשנים 1975-1979 ובמשך תקופה זו עינו ורצחו כשני מיליון איש חפים מפשע ואת כל בעלי ההשכלה, אמנים ואנשי רוח.

רומי גרנט, הבת של אברהם

"רק סמלי הוא שכשתקראי מכתב זה את תהיי במקום שבו נרצחו בדם קר, עונו והורעבו על ידי אנשים בשר ודם שנקראו נאצים ופגעו בכל צלם אנוש, בדם קר וללא הניד עפעף. היו אלו אנשים שלא עשו כל רע, וכל חטאם היה שהיו יהודים; בגלל זה נשלחו למות במיתות שונות ומשונות שהומצאו במוחות חולניים.

"באדמת המדינה הזו שאת דורכת כרגע נולדו, גדלו, חיו ולא מתו סבא שלך, אבא שלי האהוב והאציל מאיר וסבא שלי אברהם, שאותו לא הכרתי, אך אני קרוי על שמו, רעייתו רודה, ועשרת ילדיהם.

"כאן נמצאים שורשייך, כאן נולדו כל בני משפחת גרנט וסבך מאיר, שנולד ב-21.2.1927. את תעודת הלידה המקורית שלו מצאנו לפני חודש ושלחתי אלייך (הוא חשב שנולד ב-1928). הוא נקרא בשם מאיר, כמה סמלי השם כי הוא אכן האיר את דרכי ועשה אותה יותר בהירה. הוא שימש כמגדלור וכמצפן, שלפיו אני מנסה לכוון את דרכי, לכן צויר מגדלור על קברו שביקרת לא מעט פעמים.

ילדתי היקרה, אין יום שאני לא חושב עליו ואין שעה שאני לא מתגעגע לאבא המופלא שלי והסבא המיוחד שלך".

גרנט המשיך וגולל במכתב הארוך והלא שגרתי את סיפור משפחתו בשואה: "סיפור המשפחה יכול להתחיל באותו ראיון שראיינת את סבך לפני שנים. סיפרת לי שהוא בכה וכששאלתיך מתי זה קרה, השבת לי כששאלת אותו על אחיו ואחיותיו.

מאיר ורומי גרנט

"רומי, אני מעולם לא ראיתי אותו בוכה. ראיתי אותו צוחק בצחוק מתגלגל, חיובי גם ברגעים קשים, ולעומת זאת צורח צרחות אימים בשנתו. אנסה לספר לך את הסיפור של משפחת גרנט מנקודת המבט של הבכי שנחשפתי אליו בלילה אחד בגיל 15 ומתוכו יצא האור.

רומי ואברהם גרנט

"הפעם האחרונה שכולם היו ביחד הייתה אי שם בשנת 1937 בעיר מלאבה היכן שחיה משפחת גרנט. אז, בעידן שלא היו בו אינטרנט ותקשורת מהירה, מקורות האינפורמציה העיקריים היו העיתונים, הרדיו ואנשים שדיברו מפה לאוזן. אז החלו השמועות על הנאצים וכוונותיהם. רוב האנשים לא האמינו לשמועות אבל בין המעטים שכן היה סבא אברהם.

"אברהם החליט לעקור עם רעייתו, סבתי, ועשרת ילדיהם ממלאבה ולחפש מקום שבו יוכלו לחיות. ותזכרי, בתי האהובה, שהוא לא ידע ממה הוא בורח (מה שכולם יודעים היום).

"אחיו, ביינום, החליט להישאר במלאבה, והוא, רעייתו וחמשת ילדיהם נרצחו באושוויץ, כמו מרבית המשפחה הגדולה. אבל מסיבה לא ברורה, אולי מהיגיון, אולי מחושים מסוימים, סבי יצא עם אשתו ועשרת ילדיהם, למסע נדודים של מספר שנים. ודמייני רומי את אמא שלך, איך כשהיא הייתה צריכה לעבור דירה, עם כל העזרה כמה זה היה קשה לה וגם לאחרים, ולעומתה סבא אברהם עם עגלה החל בנדודים. בשל החלטתו זו של אברהם אני יכול לכתוב לך מכתב זה".

אברהם גרנט בפולין

גרנט המשיך ותיאר את מסע המשפחה: "לאחר מסע שכלל בין היתר שישה חודשים במקום שנקרא בייגום, אבא שלי, סבא שלך, גר בעגלה ליד הכיכר, מקום שביקרתי בו כמו בשאר המקומות שאציין פה. משם עבר למקום בשם חורוש, שם בגיל 12 עבד הילד מאיר כרועה צאן. משם ללגיונבה בפאתי גטו ורשה ואז כשחלק מהמשפחה נפוץ לכל עבר, עלו על רכבת מביאליסטוק לרוסיה: סבא אברהם, סבתא רודה, שרה בת ה-14, רחל בת ה-3 ומאיר, שבשנת 1940 היה בן 13. בדרך השאירו את האח הצעיר הרצל בבית יתומים נוצרי אצל כומר, כשמצאו אותו לאחר המלחמה (סבא מאיר ואחותו בלה), חשב שהוא נוצרי.

"לאחר מספר שבועות של נסיעה ברכבת, הם הגיעו למקום שנקרא קומי, מקום שכוח אל שרגל אדם לא דורכת בו וכנראה שהגרמנים אפשרו להם לברוח בידיעה שימותו מקור ומרעב. ואכן, למעלה מ-95 אחוז מהיהודים שהגיעו לשם, מתו מקור ומרעב כולל סבי, סבתי ואחיותיו.

"בספטמבר 1940 הגיעו לשם, ובאוקטובר אכלה אחותו שרה פטריה מורעלת ומתה. סבא סיפר שהגוף שלה חימם את הוריו. בינואר 1941 מת אברהם מזיהום, קור ורעב ובחודש מאי נפטרה סבתא רודה מאותה הסיבה. את שניהם קבר הילד בן ה-13 במו ידיו בחלקת אדמה שמצאתי וביקרתי בשנת 2009, חודש לפני מותו.

אברהם גרנט ואביו מאיר יחד עם הרב מאיר לאו

"לעולם לא אוכל לתאר את הרגשתי כשהגעתי למקום ההוא באמצע יער עד בשום מקום. התרגשתי כל כך שהמילים נעתקו מפי ונשאתי הספד לסבא וסבתא שכל כך הכרתי ומעולם לא פגשתי. בין היתר אמרתי: 'סבי וסבתי היקרים, לצערי הנסיבות הובילו לכך שמעולם לא נפגשנו אף שבזכותכם אני פה!'

"פיזרתי שק חול שלקחתי מקברי האבות, מהכותל, מבית הולדתו ומביתנו אנו, הדלקתי נרות נשמה, נשאתי תפילה וקראתי קדיש עם רב שבא אתי. כל הזמן מחשבותיי נסובו על איך אבא שלי שרד את חיי היום יום שם במקום שכוח האל הזה, לבדו, לאחר שקבר את האהובים לו מכול, כולל אחותו רחל שהייתה בת שלוש. לעולם לא אבין איך קם בבוקר, על מה חשב, מה הניע אותו לשרוד כשלא ידע איך, מתי ואם בכלל יסתיים המצב הזה.

מאיר גרנט ז"ל

גרנט מפרט במהלך המכתב את כל מה שקרה לבני המשפחה, גם למי שניצל, וחוזר לאבא מאיר ז"ל: "רומי האהובה שלי, נחזור שוב לאחור. לאחר שהיה פליט ברחבי אירופה, הגיע מנירנברג שבגרמניה למארסיי שבצרפת ועלה על אניית המעפילים 'תאודור הרצל', שהפליגה לארץ בימים שהעלייה הייתה בלתי חוקית. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ובשנת 1947 אבי הושלך לכלא בקפריסין למשך שנה, לתקופה שאותה הגדיר 'בית הבראה'.

"בשנת 1948 עלה לארץ היישר למלחמת העצמאות והתגורר בתחילה בקיבוץ עין גב. בשנת 1954 התחתן עם סבתא עליזה, אימא שלי, אישה מדהימה וברוכת כישרונות, שתמיד שאפה לפרפקציוניזם ולמצוינות, ובגלל זה נאלצה לברוח מעיראק. אבל על אימי, שהמושג ווינריות הומצא בשבילה, בפעם אחרת. סיפור משפחתה מופלא ביותר. רק אציין שבתקופה זו נדיר היה שפליט ניצול שואה יפגוש ויתחתן עם נערה מעיראק וזה רק מעיד על אופיים של הוריי שזכיתי זכות גדולה להיות בנם, ליהנות מהכוונתם וחינוכם.

אברהם גרנט, ג´וני דניאלס וחסידי אומות עולם

"רומי אהובתי, שאר קורות חייו של סבך שזורים בקורות חיי והיום שנפטר היה בשבילי סיומה של תקופה שלא תחזור, של חוויה במחיצת איש ענק שכזה. בהספד למותו באוקטובר 2009, חודש לאחר שמצאתי את המקום שבו נקברו הוריו, אמרתי: 'אבי מעולם לא דיבר על להיות אופטימי, להיות חיובי, להיות עם אנרגיות טובות. הוא פשוט היה כזה בכל רגע, מהרגע שקם ועד הרגע שהלך לישון'.

"בשנתו, התת מודע הוליך אותו לעבר, וגרם לו לצרוח מתוך שנתו צרחות מקפיאות דם שאותם שמעתי, אך מותר להגיד שגם בכיתי תוך כדי ותמיד רציתי לדעת איך מהבכי הקורע הזה בתת מודע יצא אדם כל כך חיובי".

גרנט ביקש מהבת רומי: "אהבת חיי היקרה לי מכול, מכל הסיפור הזה אני רוצה שתזכרי ותלמדי את זה: לסבא שלך לקחו באכזריות את היקר לו מכול – את משפחתו, חבריו ואת נעוריו. הוא נאלץ לצפות בהוריו מתים בייסורים אין סופיים ולקברם במו ידיו. הוא חי בתקופה שנוצרה על ידי אכזריות בלתי רגילה, ממש במקום שבו את דורכת עכשיו. את כל זה הוא לא בחר, חיות אדם אכזריות בחרו בשבילו. אבל כשיכול היה לבחור, כשניתנה לו האפשרות, הוא בחר!

אברהם גרנט במשחק מול ליברפול שנערך ביום השואה (רויטרס)

"הוא בחר לנצח את הרוע בדרך היחידה שהרוע לא יכול להתמודד: אהבה, נתינה, חשיבה חיוביות ואופטימיות ללא גבולות. בעצמה הפנימית שלו הוא נתן לי אהבה ללא תנאים ותמיכה בכל מצב.

וכך מתוך התופת הזו שרגלייך דורכות עליה, ברגע זה ממש, הלך וצמח אדם שאת ואני זכינו לחיות במחיצתו, לראות ולחוש איך אפשר לבחור גם בתנאים בלתי אפשריים, לחיות ללא טיפת רוע, ללא רגש נקמה, ללא קנאות, ללא שנאה בחזרה. רק איך לחיות את חייך בצורה הכי חיובית שאפשר תוך נתינה ללא תנאים, ליהנות גם מהדברים הקטנים ולתת לאחרים ליהנות ממך".