היו להם חיים מסודרים: דירה בבעלותם ברעננה, מכונית, עבודה, עסק מצליח, הם נסעו לחו"ל ויצאו לאכול במסעדות. אבל לדרור וענת משהו לא הרגיש נכון. ביום בהיר אחד הם החליטו לקום ולעזוב הכול. הם עזבו את הבית ואת העבודה, הקימו "בית על גלגלים", משאית שהוסבה לבית נייד, ומאז שנת 2014 הם נודדים ברחבי הארץ בקרוואן בדרך שבה הם בחרו - בחופש מוחלט, חירות, לשיטתם.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"בחרנו בחירות, להיות עם חופשי בארצנו", הם מסבירים. "אנחנו מכורים לפשטות, לטבע ולהנאות הקטנות בחיים. הבנו שהקפיטליזם מבחינתנו הוא סוג של בלוף והחלטנו לא לשעבד את עצמנו לכל מיני דברים מיותרים".
איך זה עובד בעצם? במשך שלושה שבועות בחודש הם מסתובבים עם הקרוואן ברחבי המדינה. מטיילים, מבשלים, נחים, נהנים - וממשיכים לנקודת העצירה הבאה. בשבוע הרביעי בכל חודש הם מחנים את הבית על פיסת קרקע בבעלות חבריהם בקיבוץ גבעת חן ויוצאים לגיחה לחיים הישנים שלהם, כדי לעבוד. לדרור נותרו לקוחות נאמנים שאצלם הוא עושה ביקורי בית, ובמשך שבוע הוא עובד קשה כדי לממן את המשך החודש. אחר כך הם חוזרים לחיי הנוודות.
איך זה קרה? "הייתה לי מספרה מצליחה ברעננה, וענת הייתה מעסה רפואית", אומר דרור. "עבדנו קשה והתפרנסנו, אבל לא מעבר לזה. העסק היה מצליח מאוד והכול טוב, אבל הגענו הביתה בלי אנרגיות, עם הלשון בחוץ, בלי הון עתק, בלי שמחת חיים, כשהכול סביב עוסק באיך להשיג עוד ועוד. החלטתי שאני לא רוצה את האשליה, רציתי לבטא את עצמי".
לחיות את מה שיש
גורם נוסף, אולי, למעבר החד, הוא העובדה שענת ודרור מנסים כבר מספר שנים להביא ילדים לעולם, ללא הצלחה. "החלטנו, במקום לחפש את מה שאין לנו, לחיות את מה שיש לנו", מתאר דרור. "אשתי הייתה צריכה את זה מבחינת הקושי והניסיון הקשה שעברה ואני הייתי צריך להשתחרר מכבלי החיים, וזה יצא לנו נפלא".
"אחת השאלות שחוזרות על עצמן היא איך מעבירים את הזמן", הם מספרים. "לאנשים נורא קשה עם זה, אבל ככל שעובר הזמן אתה מבין שמה שהעסיק אותך עד עכשיו זה הסחות דעת. לשבת עם אנשים מול הים, או עם ספר, בפארק הירדן, בים המלח, באילת או באולגה על הים - זו זכות, וכך גם לנהל שיחה מלב אל לב. אתה עושה דברים פשוטים שבגלל האינטנסיביות נראים לנו מוזרים. המפגשים הקטנים, זמן איכות, ספרים, זה החיים. פשוט לשבת ולהיות עם עצמך".
לשני בני הזוג המעבר החד היה בהתחלה לא פשוט. "בימים הראשונים הייתי חרדתי מאוד", מתאר דרור. "עברתי תקופה קשה, אבל הבנתי אחר כך שזה בגלל ששחררתי את המקום הבטוח. היום אני שמח שאני לא יודע איך המחר נראה". הראייה הזו של ההווה ממשיכה גם כשמדברים איתו על פנסיה ועל ביטחון כלכלי.
"אנחנו לא מסתכלים קדימה", הוא אומר. "פנסיה זה בלוף. כמה אנשים הרוויחו עשרות אלפים בחודש ופתאום פוטרו? ביטחון כלכלי זו אשליה. אדם הולך ומשעבד את העכשיו שלו בשביל מחר, אבל אין לו שום ביטחון שהמחר שלו יהיה יותר בטוח. אנחנו הרווחנו כי למדנו להצטמצם, לחיות מהמינימום ולחיות ממנו טוב. אנחנו מרגישים עשירים".