אחרי כמה שנים פוריות שבהן התעשייה המקומית סיפקה לנו שורה ארוכה ומכובדת של פיצ'רים מרתקים - ובדרך כלל גם מבאסים, באופן זה או אחר - שני הסרטים הישראליים הבולטים ביותר של 2016 עד עתה הם דווקא שני סרטים דוקומנטריים קטנים, אנושיים ומלאי רגש, שיחממו לכם את הלב ויגרמו לכם לחפש את הטישו.
הראשון, "מי יאהב אותי עכשיו?", של האחים תומר וברק היימן ("מיסטר גאגא"), שעלה למסכים אתמול, מגיע אלינו לאחר שהספיק לעשות סיבוב מוצלח בפסטיבלי העולם, ולקטוף את פרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין האחרון. לא קשה להבין מדוע.
הסרט מביא את סיפורו של סער מעוז - הומוסקסואל נשא איידס בן 40, שמתחבט בשאלה אם לחזור ארצה, למשפחתו, לאחר גלות של 17 שנה בלונדון. התשובה לשאלה הזאת אינה פשוטה, על פי כל קנה מידה, ובייחוד כאשר מביאים בחשבון שסער מגיע ממשפחה דתית שדי התנערה ממנו לאחר שיצא מהארון, וכאשר מקשיבים לסער מקריא את המכתב הקר וחסר הרגישות שאביו - סא"ל (מיל') בצנחנים שמשמש כמנכ"ל גבעת התחמושת - כתב לו לאחר שסיפר להוריו כי החליט לעבור לגור בלונדון.
עם זאת, למרות שהם הפנו לו את גבם, בדומה לווין דיזל ב"מהיר ועצבני 6", גם סער לא מוכן לוותר על המשפחה שלו. באמצעות שורה של מפגשים עם ההורים והאחים - שמתקיימים בלונדון ובבית שממנו גורש בבושת פנים, בקיבוץ הדתי־לאומי שדה אליהו - הוא מנסה לחדש את הקשר עם בני משפחתו ולהתפייס עימם. וגם הם מנסים, בדרכם (מי יותר, מי פחות). תוך כדי, האחים היימן פותחים צוהר אל חייו של סער בלונדון, מלווים אותו בחזרות עם המקהלה הגאה שבה הוא חבר ומאפשרים לו לגולל את סיפור חייו הסוער והעצוב במילותיו.
"מי יאהב אותי עכשיו?" עושה דרך סבלנית, ממוקדת ורגישה אל עבר הרזולוציה האופטימית, האמוציונלית והמאוד ארץ־ישראלית שלו. המפגשים הטעונים בין סער להוריו (שמתרככים באיטיות) מתובלים בצחוק, בדמע וברגעים קטנים ולא צפויים (כמו ספרינט בבית קברות, למשל), ולמרות הנושא הכבד והסיטואציות הלא פשוטות שנוצרות, מגע היד של הבימוי והעריכה נותר קליל לאורך כל הדרך. זהו אמנם סרט על אדם בודד וקרוע מבפנים שנמצא במצוקה, אך סירובו של סער לגלם את הקורבן מזריק לתמהיל מנה הגונה של אנושיות והומור שחור.
הפערים בין סער לבין משפחתו עצומים. עד כדי כך עצומים, למעשה, שבתחילת הסרט באמת שקשה לראות כיצד ניתן יהיה לגשר עליהם. אבל המקום שאליו מגיע הסרט בסופו של דבר הוא מקום של קבלה, של השלמה, וכן, גם של תקווה. לא רק שעכשיו סער יודע מי יאהב אותו, אלא שתוך כדי צפייה, רוב הסיכויים שתתאהבו בו גם אתם.
"מי יאהב אותי עכשיו?", במאים: תומר וברק היימן. ישראל 2016
סמנתה מונטגומרי ב"פרינסס שואו"
אהבה ממבט שני
הסרט הדוקומנטרי השני שעושה חיל בימים אלה הוא "פרינסס שואו" של עידו הר ("מלון 9 כוכבים" המופתי), שעליו כבר כתבתי ביקורת קצרה ופושרת, שהתפרסמה בעיתון זה ביום ראשון האחרון.
אלא שכאשר קראתי את הביקורת כפי שפורסמה, התבאסתי. גם כי שמתי בה יותר מדי דגש על מה שהפריע לי בסרט, אבל גם, ובעיקר, כי מאז שאותה ביקורת נכתבה, הספקתי לצפות בסרט פעם נוספת, ממקום קצת פחות ציני ונוקשה, ולשמחתי גיליתי שמה שכל כך הפריע לי בצפייה הראשונה הפריע לי פחות בצפייה השנייה. אז ברשותכם, תיקון.
סרטו של הר (שכבר נרכש להפצה מסחרית בארה"ב - דבר די נדיר בשדה התיעודי המקומי) מתמקד בזמרת שחורה אלמונית מניו אורלינס בשם סמנתה מונטגומרי, שמעלה ביצועי א־קפלה לשיריה לערוץ היו־טיוב הנידח שלה תחת השם "פרינסס שואו". סמנתה, לסבית ענייה וקשת יום שמתקרבת לגיל 40, אמנם טרם ויתרה על חלומה להיות זמרת, אך את פרנסתה היא מקוששת כאחות סיעודית בבית אבות.
עם זאת, מה שסמנתה אינה יודעת הוא שבזמן שהיא מופיעה בפני אולמות ריקים, נזרקת משלבי המיונים המוקדמים של תוכניות כמו "דה וויס", ובאופן כללי תקועה כמו האוטו המצ'וקמק שלה (שעומד על בלוקים, לאחר שצמיגיו נגנבו), אי שם בנגב יושב לו המוסיקאי הישראלי השתקן קותימאן (אופיר קותיאל, שזכה לפרסום עולמי בזכות הפרויקט "Thru YOU"), ובונה קטע מוסיקלי מנצח שמתבסס על אחד מהשירים שהעלתה לרשת.
הבעיה שלי עם "פרינסס שואו" נבעה מהחלטתו של הר לא לחשוף בפני סמנתה את התמונה במלואה, וזאת כדי לא לקלקל את הרגע המרגש שיגיע כאשר קותימאן יוציא את השיר באופן רשמי ויהפוך את סמנתה לתופעה "ויראלית". במקום זאת, כאשר הוא מגיע לניו אורלינס כדי להכיר אותה וכדי להתחיל ולאסוף חומרים עליה, הר בוחר לספר לסמנתה שהוא עושה סרט על אנשים שמעלים סרטונים של עצמם ליו־טיוב. כתוצאה מכך, במהלך הצפייה קצת חשתי שאני צופה בגירסת דוקו־ריאליטי לא לחלוטין הוגנת של הסרט "המופע של טרומן", כאשר סמנתה מגלמת את טרומן, הדמות התמימה שלא מודעת לכך שמשחקים בה, והר יושב על משבצת האל הכל־יכול שגילם אד האריס.
אם להיות כן, בצפייה השנייה עדיין קצת הרגשתי כך. אבל בפעם הזו, העוצמות של סמנתה - גם כאישה, גם ככותבת שירים וגם כזמרת - יחד עם הכנות המוחלטת והנוגעת ללב שלה, הפכו את התחושה הזאת להרבה פחות רלוונטית. וכאשר אלה הצטרפו למוסיקה המצוינת - גם שלה וגם של קותימאן - שאליה התחברתי עמוקות כבר בצפייה הראשונה, יש לציין - הפסקתי להתנגד, ונכבשתי.
למרות שהמתודה המעט מניפולטיבית שנוקט הבמאי בהחלט ראויה לדיון - בייחוד בעולם הפוסט־ריאליטי שבו אנו חיים - ולמרות שהסרט לגמרי מותח את הגבולות בכל מה שקשור להגדרה של מהו קולנוע תיעודי, אין לי אלא להודות כי טעיתי. התוצאה הצנועה, האפקטיבית והאנטי־סנטימנטלית שהר הוציא תחת ידיו מצליחה לגבור על הבעיות הפוטנציאליות, להימנע מנצלנות ולעודד התמסרות טוטאלית. והחיבור מרומם הנפש ומעורר ההשראה בין סמנתה לקותימאן הוא נס מוסיקלי, אנושי, וכעת גם קולנועי, שלא יכול היה להתרחש בשום עידן אחר. מצטער שקצת פיספסתי את זה בפעם הראשונה.
"פרינסס שואו", במאי: עידו הר. ישראל 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו