★★★★★

העיתוי של העלאת "מפיסטו" אינו מקרי: המחזה, על פי ספרו הנודע של קלאוס מאן, הוא סיפור על התקרנפות, על פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, על שתיקתם של האמנים ועל יחסי הון, תרבות, שלטון. המחזה עולה בארץ בתקופה שבה מנסים לסתום פיות לאמנים ונוקטים נגדם באמצעי הפחדה, אמנים נדרשים להוכיח את נאמנותם למדינה, אחרת יוכרזו כבוגדים ולא יזכו בתמיכת הממשלה. אגב, התקרנפות אינה שמורה רק לאמנים. גם מספרם של עיתונאים מתקרנפים הולך וגדל בימים אלה.

מה קורה על הבמה? איתי טיראן מגלם את גיבור המחזה, הנדריק הפגן, שחקן צעיר ומבטיח בתיאטרון הגרמני. הוא גם אידיאליסט ובעל דעות שמאלניות. עם עליית הנאצים לשלטון הוא הופך את עורו ומשנה את דעותיו הפוליטיות – כדי לשמור על מעמדו.  בזכות קשריו עם השלטון הוא ממונה לתפקיד מנהל התיאטרון הממלכתי בברלין.

בדרך לצמרת הוא זונח את ערכיו, בוגד בחבריו ומשתף פעולה עם השלטון הפשיסטי. הוא מקריב את יושרו ואת מוסריותו על מזבח הכוח וההצלחה. לפני שהתקרנף היה שחקן לוחם, שהתעקש להביע את דעותיו הפוליטיות ולהעלות מחזות חתרניים. אחרי שהתקרנף הוא אומר להגנתו – "אני רק שחקן". "מי שרוצה לשרוד נאלץ לשקר ולהעמיד פנים", אומרת אחת הדמויות במחזה. "אנחנו שקרנים ועשינו מזה מקצוע, מכרנו את הנשמות שלנו לתיאטרון".

העיבוד של הלל מיטלפונקט והבימוי של עמרי ניצן, משאירים את האירועים בגרמניה הנאצית ולא משליכים אותם ישירות על המציאות של ימינו. או כפי שניצן אמר למירב יודלביץ' ב"וויינט": "אני רוצה להתרחק מפירוש דמגוגי וקנטרני. אנחנו לא מסתכלים בראי התקופה של גרמניה הנאצית ורואים את קווי הפנים שלנו. אבל המהות נשארת גם כשהשפה, התרבות והזמנים משתנים. צריך להסתכל בעיניים פקוחות על התקופה ההיא וללמוד ממנה על האדם, החברה והסכנות שאורבות לה".

לכן, אולי, הבימוי של ניצן אינו חורך את הבמה – ומחמיץ הזדמנות ליצור הצגה חזקה ומטלטלת. הטקסט של קלאוס מאן דורש, לדעתי, בימוי אמיץ, בוטה ובועט. אחרת, למה להעלות את המחזה? רק כדי לסמן "וי" על הרפרטואר? התיאטרון הקאמרי הוא תיאטרון טוב בדרך כלל ויכול להרשות לעצמו להפוך את המחזה לפוליטי ועכשווי, ולקחת בחשבון שהוא יעורר את זעמו של של הממסד ובעיקר של אחת, מירי רגב.

דבריו של ניצן עומדים ביחס הפוך למה שאומר כוכב ההצגה, איתי טיראן, שבהחלט רואה קשר בין האירועים הנוראים של אז למה שמתרחש היום בישראל 2016, ואינו רואה בהם "פירוש דמגוגי וקנטרני". אגב, זה בסדר, שהבמאי והשחקן הראשי רואים אחרת את הדברים.

אני ראיתי בהצגה את עצמנו וברור לי שחוויה דומה עוברת על כל צופה אינטליגנטי, שרואה מה קורה מסביבו. התקופה אחרת והמקום השתנה, אבל השיטה דומה. אחת השאלות המעניינות ש"מפיסטו" מציף היא – האם אמן צריך לעסוק רק באמנותו, או תפקידו גם להביע את דעותיו מול המציאות החברתית והפוליטית. שאלה טובה.

על דבר אחד אין כמעט שאלה: איתי טיראן, בתפקיד השחקן המתקרנף – חד, מדוייק ולעיתים מצמרר. העולם מתחלק לשניים: אלה שאוהבים את טיראן ואלה שלא. מה שאני אוהב במשחק של טיראן, זו הקלילות, לכאורה, שבה הוא נכנס לדמות ומייצר אמינות, כמעט בלי מאמץ. כאילו הוא נולד לתפקיד. לצידו של טיראן בולטת רות אסרסאי, וטובים גם אלי גורנשטיין, עירית קפלן, הלנה ירלובה ודודו ניב.

"מפיסטו" של הקאמרי, למרות הבימוי הלא מלהיב, היא הצגה חשובה, שגורמת לנו, כמו לגיבור המחזה, להביט במראה ולבדוק מי אנחנו באמת. סיבה טובה ללכת לראות.