הוא היה קצין נאצי נלהב, שבתחילה עוד כינה את היטלר "גאון אמיתי". אבל בסופה של מלחמת העולם השנייה כבר זכה וילם (וילהלם) הוזנפלד לכינוי "הנאצי הטוב", ואף קיבל את תואר "חסיד אומות העולם" ממוזיאון יד ושם. בעיקר זכורה לו הצלתו של הפסנתרן ולדיסלב שפילמן, בסיפור המפורסם שהפך בשנת 2002 לסרט של רומן פולנסקי ("הפסנתרן").
אולם רק בימים אלה נחשף ההיקף האמיתי של פעילות ההצלה של הוזנפלד. ספר ביוגרפי חדש, שיצא לאור בגרמניה, מגלה כי לפחות 60 אסירים, יהודים ופולנים־קתולים, חבים לו את חייהם: אלמלא עזרתו ואומץ ליבו, הם היו מוצאים את מותם בתאי הגזים.
הספר, פרי עטו של הרמן וינקה, היסטוריון ועיתונאי גרמני, הנחשב מומחה לרייך השלישי, חושף מכתבים ועדויות, שבהם מתאר הקצין הנאצי את ייסוריו לנוכח הפקודות שהוטלו עליו. עשרות המכתבים ששלח הוזנפלד מהחזית והיומן שניהל, שאותם מביא וינקה בספרו, מתארים את ייסורי המצפון ורגשי האשמה שאחזו בקצין הנאצי, עד שכינה את חבריו לצבא "החיות הללו" וסיפר כיצד הוא "משתוקק לזרוק חלק מהם מתחת לחשמלית".
באחד המכתבים ששלח מפולין לאשתו אן־מארי בגרמניה, תיאר הוזנפלד כיצד רכב בוקר אחד על אופניו סמוך לעיירה פולנית קטנה, כשהבחין באישה יהודייה הרה רצה במורד הכביש. הוא עצר לידה ושאל אותה לאן מועדות פניה. "אני עומדת ללדת ובעלי הוא אסיר במחנה הריכוז הסמוך", ענתה האישה. "אני מתכוונת להתחנן בפני השומרים שישחררו אותו, כדי שיוכל להיות לידי בשעת הלידה".
הוזנפלד ביקש מהאישה את שמו של בעלה, רשם אותו על פיסת נייר ואמר לה: "חיזרי הביתה, בתוך שלושה ימים בעלך יהיה בבית". וכך היה. הוזנפלד דאג לשחרורו של הבעל, שחזר לביתו ועמד לצד אשתו בזמן הלידה.
"המחקר לכתיבת הספר ארך ארבע שנים", אומר וינקה בראיון ל"ישראל היום". "בשנת 2011 פגשתי את בנו של וילם, ד"ר דטלב הוזנפלד בן ה־87, שמתגורר בעיר קיל בצפון גרמניה. הוא הציע לי לראות מכתבים שאביו שלח למשפחה בזמן ששירת בצבא הנאצי בפולין, יומנים שהוא כתב וחומרים נוספים. הוא חיפש מישהו שירצה לכתוב ביוגרפיה על אביו. כשראיתי את המכתבים ששלח וילם לאשתו, וכיצד הם השפיעו על מערכת היחסים ביניהם ועל יחסו של הוזנפלד למשטר הנאצי, והבנתי כיצד היחס שלו השתנה מן הקצה אל הקצה בתוך זמן קצר יחסית, השתכנעתי סופית שאני צריך לכתוב את הספר".
במשך ארבע שנים נפגש וינקה עם בנו ובתו של הוזנפלד. "היו לנו שיחות מרתקות. חיפשנו יחד חומרים חדשים, ובמהלך המחקר ביקרתי במקומות שונים, כמו מכון הכושר בוורשה שהיה תחת פיקודו של הוזנפלד, שבו העסיק אסירי מלחמה בזהות בדויה. נפגשתי גם עם הלינה שפילמן, אלמנתו של 'הפסנתרן', וביקרתי בבניין שבו הציל הוזנפלד את שפילמן.
"מלבד זה, להחזיק בידיי את היומן שהוא כתב בוורשה, לראות את התמונות של משפחתו של הוזנפלד, לראות את הבחור הצעיר הזה שעומד בתוך מכונת ההשמדה של הגרמנים ומנסה להציל את מי שהוא יכול, ולאחר מכן נשבה על ידי הצבא האדום ונידון ל־25 שנות מאסר על פשעי מלחמה ובסופו של דבר מוצא את מותו בכלא הסובייטי - זו היתה חוויה רגשית מאוד מיוחדת, וגם אתגר עבורי כסופר".
• • •
הוזנפלד נולד ב־1895 במדינת הסן שבגרמניה. אביו היה מנהל בית ספר, קתולי אדוק, מה שהשפיע עמוקות על בנו, שהחליט לבחור גם הוא במקצוע ההוראה. הוא גם הקפיד לבקר בכנסייה מדי שבוע, להשתתף בפעילויות חינוכיות ולסייע לנזקקים. הערכים הקתוליים גרמו לו לבקר גם בכנסייה בפולין במהלך שירותו הצבאי שם, ואף לקחת חלק בטקסים שונים עם מאמינים פולנים, אף על פי שפקודות הצבא הגרמני אסרו על כך.
הוא שירת במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה פעמיים, דבר שגרם לו לוותר על הקריירה הצבאית שעליה חלם וזיכה אותו בעיטור "צלב הברזל" על גבורתו בשדה הקרב. כמו מיליוני גרמנים, גם הוא ראה בהיטלר ובמפלגה הנאצית את הסיכוי להחזיר לגרמניה את כבודה האבוד לאחר התבוסה במלחמה.
ב־1935 הצטרף למפלגה הנאצית, וכעבור שנה צעד עם עשרות אלפי נאצים ברחובות נירנברג, כשהוא שר בהתלהבות את המנון המפלגה. "נשק חדש הוצג היום במצעד. טנקים ונשק נגד־טנקים, מטוסי קרב. המחזה הזה ריגש אותי", כתב ביומנו האישי.
"הוזנפלד העריץ את היטלר ואת המטרות הצבאיות והאסטרטגיה שלו", אומר וינקה. "כשהוא ראה את תוצאות הבליצקריג ('מלחמת הבזק') של גרמניה במערב אירופה הוא נותר המום ומחא כפיים לפיהרר.
"אבל זמן קצר לאחר הצטרפותו לתנועה הנאצית החל המצפון המוסרי שלו לעבוד. אני חושב שהערכים הנוצריים שלו, יחד עם ערכים מוסריים שספג בתנועת הנוער, הינחו אותו שלא להפוך לחלק ממכונת פשע והרס בקנה מידה עצום כזה, אלא בדיוק ההפך. צריך לזכור שהוא היה מורה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הוא חיפש שיטות חדשות ללמד את הילדים ולטפח את הכישרונות שלהם. הוא היה תומך נלהב בדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר ועודד סיוע לאנשים במצוקה, כך שהיה מדובר באדם מצפוני".
הוזנפלד עם אזרח פולני במהלך המלחמה. ניסה להציל כמעט על בסיס יומיומי
בסוף אוגוסט 1939, שבוע לפני ההתקפה הגרמנית על פולין, גויס הוזנפלד בן ה־43 לשורות הוורמכט. הוא הוצב בפולין, תחילה בפאביאניצה, ומיולי 1940 בוורשה, שם נשאר עד סוף המלחמה.
"כשהוא ראה בדיוק מה מטרתו של השלטון הגרמני בפולין, הוא החל לשאול את עצמו 'מה אני עושה כאן?'" אומר וינקה. הוא הבין שהוא חלק ממשטר פושע ולא הומני, ועליו לעשות משהו כדי להקטין את אשמתו במתרחש. כך הוא אכן פעל".
עיון ביומנו של הוזנפלד מגלה כי ייסורי המצפון שלו הפכו עד מהרה לזעם עצום על ראשי המשטר הנאצי וחבריו לצבא. הוא לא חסך במילים קשות כדי לתאר את מחשבותיו עליהם ואת התסכול שחש אל מול מסע הרצח השיטתי והיומיומי שהתנהל מול עיניו. כבר ב־10 בנובמבר 1939, חודשיים בלבד לאחר הפלישה לפולין, הוא שלח מכתב לאשתו אן־מארי בגרמניה. "כעס, חוסר אונים וצווחות נוראיות פורצות מבית אחר בית שבו מתגוררים פולנים", כתב. "אני מרגיש שאני לובש מדים של פושעים. נפגשתי עם הרבה חיילים, פקידי רכבת, קצינים. אחד מהם אמר לי: 'אני מתבייש להיות גרמני'".
הוזנפלד התקדם במהלך המלחמה מדרגת סמל לדרגת סרן, ומונה לקצין ספורט ותרבות בפולין. במסגרת תפקידו נכנס ויצא בחופשיות בשעריהם של מחנות הריכוז בפולין, וכך הצליח להציל אסירים יהודים וקתולים זמן קצר לפני שליחתם להשמדה. הוא אף ניצל את אחריותו על איצטדיונים ומתקני ספורט שונים כדי להעסיק בהם אסירים בזהות בדויה.
לאחר ביקור בגטו לודז' כתב הוזנפלד לאשתו כי נחרד לראות "ילדים מועמסים על עגלות בקר, כאילו היו בעלי חיים". אבל הזעזוע הגדול ביותר פקד אותו כשביקר בגטו ורשה וראה את מאות אלפי היהודים חיים בדוחק ובעוני, בבגדים בלויים וברעב מחפיר, עד שיישלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה. "אי אפשר להאמין לכל הדברים האלו, למרות שהם אמיתיים.
"אתמול ראיתי שתיים מהחיות האלו (קציני אס.אס) בחשמלית. הם החזיקו בידיהם שוטים כשיצאו מהגטו. רציתי לזרוק את הכלבים האלו מתחת לחשמלית. איזה פחדנים אנחנו, רוצים להיות טובים יותר ומניחים לכל הדבר הזה לקרות. עבור זה נקבל אנחנו את העונש שלנו, ולאחר מכן גם ילדינו החפים מפשע. כי כשאנחנו מאפשרים למעשים הנוראיים האלו להתרחש, אנחנו שותפים לפשע", כתב הוזנפלד לאשתו.
• • •
ב־1942 הציל הוזנפלד את היהודי הראשון, ליאון וורם. וורם הצליח להימלט מהרכבת לטרבלינקה כשהוזנפלד הבחין בו. במקום לירות בו, על פי ההוראות שקיבלו החיילים הנאצים, הוא סידר לוורם זהות חלופית ועבודה באחד ממתקני הספורט שבפיקודו, וכך הציל את חייו.
הוזנפלד המשיך לנצל את תפקידו כדי לדאוג להברחת תפוחים ואגוזים לאסירים שהיו תחת השגחתו וסבלו מתת־תזונה, ואף פעל לשחרור חלק מהם, ללא ידיעת הממונים עליו. באחד המכתבים לאשתו סיפר כיצד אישה פולנייה דחפה לידו שטר של 20 זלוטי כתודה על ששיחרר את בעלה ואת שני בניה ממחנה הריכוז. "אני חושב שהאנשים המסכנים האלו מסתכלים עלי ורואים שאני סובל יחד איתם. זה מעורר רחמים לראות אותם, את מצבם העלוב. אנחנו חסרי אונים, אבל אני מנסה לסייע לכל מי שאני יכול".
"באותו זמן הוא ניסה כמעט על בסיס יומיומי להציל פולנים, ללא קשר אם מדובר ביהודים או בקתולים", אומר וינקה.
הוזנפלד מתאר ביומנו כיצד הבחין יום אחד באנשי הגסטפו, שמרכזים קבוצה גדולה של גברים, לרבות גיסו של כומר פולני מפורסם, שהיה חלק מהמחתרת הפולנית שלחמה בנאצים. הגברים קיבלו הוראה לעלות על משאיות שהובילו אותם למחנה ריכוז. הוזנפלד ניצל את תפקידו כקצין ספורט גדודי, שהיה אחראי למתקני הספורט בעיר, עצר את המשאית ואמר לנהג: "אני צריך אדם לעבודה באיצטדיון". כבדרך אגב הוא בחר בגיסו של הכומר המפורסם והורה לו לרדת מהמשאית. בזכות המעשה הזה ניצל האיש ושרד את המלחמה.
את אחד המסמכים המרגשים ביותר מצא וינקה בביקור במכון הכושר בוורשה, שבו העסיק הוזנפלד אסירים בזהות בדויה. "זה היה מכתב שכתבו לו 27 מהאסירים עוד במהלך המלחמה, שבו הם מודים לו על הצלתם וקוראים לו 'אבא'. הם ניסו להביע את רגשותיהם מבלי לחשוף שום פרט שעלול לסכן אותם או אותו. מעולם לא ראיתי עדות מרגשת כזו לפני כן".
הוזנפלד לא הסתיר ביומנו את הכעס העצום על חבריו בצבא הגרמני והייאוש שחילחל בו ב־1943, לאחר שהיה עד לדיכוי מרד גטו ורשה וידע שאחרון היהודים המורדים נהרג או נשלח לגזים. "עם הרצח ההמוני של היהודים הפסדנו את המלחמה הזו", כתב. "הבאנו קללה נצחית על עצמנו, ולעולם נהיה מכוסים בבושה. אין לנו שום זכות לרחמים או לחמלה. לכולנו יש חלק באשמה, אני מתבייש להסתובב בעיר".
עם תלמידים פולנים, ספטמבר 1940. "המסכנים האלו מסתכלים עלי ורואים שאני סובל יחד איתם"
הסיפור המפורסם ביותר שנקשר בשמו של הקצין הנאצי, שגם העניק לו את התואר "חסיד אומות העולם", היה הצלתו של ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי שנלקח עם משפחתו לגטו ורשה. ב־1944 גילה הוזנפלד את שפילמן המותש והרעב בבית נטוש בוורשה, כשהוא מחפש אוכל. שפילמן סיפר שהוא פסנתרן, והוזנפלד הוביל אותו לפסנתר עתיק ודרש ממנו לנגן כדי להוכיח את דבריו. שפילמן, שבמשך שנתיים וחצי לא נגע בפסנתר, הצליח לנגן בלדה של שופן.
הוזנפלד החליט לסייע ליהודי בן ה־33 וסיפק לו מזון ובגדים חמים לאורך ימי המלחמה, ובכך הציל את חייו. המפגש האחרון בין השניים היה בדצמבר 1944, כשהוזנפלד סיפר לשפילמן שהוא עוזב בקרוב את ורשה, מאחר שהצבא האדום בדרכו לשחרור העיר.
דווקא על רקע מעשי הגבורה של הוזנפלד התעוררה בליבו של וינקה שאלה שלא נתנה לו מנוח. "ניסיתי להבין מה גרם למצפן המוסרי של הוזנפלד לעבוד כראוי, בעוד שאצל מיליוני חיילים נאצים אחרים המצפן הזה היה כבוי. אני לא בטוח שמצאתי את התשובה הנכונה לשאלה הזו".
• • •
בינואר 1945 נפל הוזנפלד בשבי הצבא הסובייטי ונשפט ל־25 שנות מאסר בגין "פשעי מלחמה". הוא נשלח לכלא בסטלינגרד ועבר עינויים קשים בליווי עבודות פרך. שנה לאחר נפילתו בשבי שלח מכתב מהכלא לאשתו אן־מארי, ובו פירוט של כל היהודים שהציל במהלך המלחמה, לצד תחינה שתיצור איתם קשר ותבקש מהם לפעול לשחרורו.
אחד האנשים שפעלו לסייע להוזנפלד היה ולדיסלב שפילמן. גם יהודים נוספים שהקצין הנאצי הציל את חייהם התגייסו למאמצים ושיגרו מכתבים לשלטונות בריה"מ, אולם ללא הועיל. ב־1952, אחרי שבע שנים בכלא, נמצא הוזנפלד מת על ידי הסוהרים. האבחנה הרשמית קבעה שמת מקרע באבי העורקים, אולם זה נגרם כנראה מהעינויים שעבר.
אנדז'יי שפילמן (59), בנו של "הפסנתרן", מתגורר היום בגרמניה. הקשר בין משפחתו של הפסנתרן למשפחת הקצין הנאצי שהציל אותו נמשך מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. שתי המשפחות ייסדו יחד את "פרס שפילמן־הוזנפלד" על סך 5,000 יורו, שאותו הן מעניקות מדי שנתיים עבור "מחקרים בנושא השואה והתרבות היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה".
בראיון ל"ישראל היום" אומר שפילמן כי "הוזנפלד אולי היה נאצי בשנות השלושים, אבל אי אפשר לומר שהוא היה איש אס.אס או גסטפו קיצוני. הוא היה חייל בצבא הגרמני. העובדה שהיה קתולי מאמין גרמה לו להציל יהודים וקתולים כבר זמן קצר לאחר תחילת המלחמה".
שפילמן מסכים עם וינקה שמעשיו האמיצים של הוזנפלד רק מגבירים את האכזבה מכך שחיילים רבים אחרים בחרו שלא לפעול כך, אף שהיו יכולים. "קיבלתי את העותק של הספר וקראתי אותו. אני חושב שהוא משקף בצורה נכונה את דמותו של הוזנפלד. זו ההוכחה שהיה אפשר לסייע ליהודים, והבחירה של החיילים האחרים לא לעשות זאת רק מדגישה עוד יותר את הרוע שלהם".
דבר אחד גורם לשפילמן כעס רב: העובדה שהמדינה היחידה שלא מצאה לנכון להעניק להוזנפלד עיטור כבוד או הכרה במעשיו היא דווקא גרמניה. זאת למרות המאמצים של שפילמן ומשפחתו של הוזנפלד לשכנע את השלטונות הגרמניים כי הכבוד אכן מגיע לו.
"פולין הכירה במעשיו של הוזנפלד, והנשיא המנוח לך קצ'ינסקי העניק לו את אחד מעיטורי הכבוד הגבוהים ביותר של פולין. לאחר מכן הוא זכה מישראל לתואר חסיד אומות העולם. המדינה היחידה שלא העניקה לו שום עיטור היא גרמניה. אני מניח שהם לא רצו להעניק הכרה לקצין גרמני שלא מילא אחר הפקודות שקיבל. שלחנו הרבה מאוד מכתבים, יצרתי קשר עם מזכירתו של נשיא גרמניה וניסינו בכל דרך, אבל ללא הצלחה. נראה שהם לא מעוניינים להכיר במעשי הגבורה שלו".
יורינדה הוזנפלד (83), בתו של וילם המתגוררת במינכן, אהבה את הספר. "אני חושבת שווינקה מציג לקוראים את דמותו של אבי בדרך הכי נכונה. הוא מתמקד בפרטים החשובים באמת, מביא בצורה שקופה את מעשיו של אבי ומציג אותו כדמות כנה, אכפתית ואדיבה, כפי שבאמת היה.
"במהלך המחקר לקראת כתיבת הספר נפגשתי עם וינקה עשרות פעמים ואיפשרתי לו לעיין במאות מסמכים הקשורים לאבא שלי, לרבות כמעט 800 מכתבים ששלח משדות הקרב השונים, היומנים האישיים שלו, שנותרו ברשותנו לאחר מותו, ותמונות שלו".
איך זה שדווקא במולדתו אביך לא קיבל מעולם הכרה על מעשיו?
"אני לא יודעת להסביר את זה, אבל חשוב לי לומר שהספר הזה מביא את סיפורו של קצין גרמני שפעל בפולין בהתאם למצפונו. המעשים שלו מוכיחים שגם בזמנים ההם היו לא רק בני אדם רעים, כאלה שמילאו הוראות, אלא גם בני אדם שפעלו לפי צו מצפונם ועשו את מה שהאמינו בו. הוא עשה כל מה שהיה יכול".
מחבר הספר, הרמן וינקה, מקווה כי מי שיקרא את הספר ייצא אדם אחר, טוב וסובלני יותר כלפי הזולת. "המסר העיקרי שלי הוא כשמו של הספר - 'אני תמיד רואה את האדם שמולי'. בין שמדובר באדם חסר בית או עני, בפליט או בשבוי מלחמה, באנשים בעלי דת שונה, צריך קודם כל לראות את האדם שמולך. וילם הוזנפלד היה צריך להחליט איזה צד הוא בוחר - האם הוא יהיה חלק מדיכוי, אלימות ומוות או חלק מאמפתיה ותמיכה במדוכאים. הוא קיבל החלטה ברורה מההתחלה ועד הסוף.
"גם כיום אנחנו נדרשים להחליט איזה צד אנו בוחרים. יש יותר מדי אלימות והרס בעולם, ואני חושב שאסור לנו לעמוד בצד. עלינו לנקוט עמדה מוסרית".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו