הם יושבים יחד בכרמיאל. ככה הם מאז שישי שעבר, הארור, צמודים פיזית זה לזה, לא נפרדים. לא יכולים להיפרד, מודים שאפילו פוחדים לעזוב איש את רעהו, כאילו אם ייפרדו אולי יֹאבד להם עוד אחד. ככה מרגיש להם, וזה לא הזמן להיות רציונליים, איך אפשר להיות רציונליים?
ענן סמיך של עשן סיגריות מטבק מגולגל לא מצליח למסך את הנוכחות החזקה של כל אחד מהם לחוד ואת הביחד החזק והממגנט, שהם מתַחזקים כבר 15 שנה. שבעה חבר'ה בני 26-27, באמצע העשור המיוחד הזה, שמעצב את האדם הבוגר שיהפכו להיות. הגיל שמבהיר שהם כבר מזמן לא ילדים, כבר מזמן לא חיילים, אבל כל החיים לפניהם והם נכונים לבלוע את כל מה שיש לחיים האלה להציע, "אז מה קשור אלינו מוות עכשיו?"
•
•
•
יוסי, ארז, יותם, שני מַתָּנים ושלושה אלונים - שהפכו לשניים. את כולם תפס המוות הזה של חברם לחבורה המאוד מיוחדת, אלון בקל ז"ל, באמצע התוכניות לעתיד, באמצע משמרות עבודה, בסוף סמסטר עם בואם של המבחנים.
אני פוגשת אותם בסלון בבית הוריו של מתן פֶרֶנץ. בחוץ קור גלילי של תחילת ינואר, בפנים חם. תמיד היה להם חם בבית הזה, כמה חוויות וזיכרונות צברו פה. בדרך כלל הוא היה ה"בית הריק" שכל חבורת נערים צעירה מייחלת לו. בית שידוע שבעליו עבדים קשה יומם ולילה ולכן הוא ריק ברוב שעות היום. עכשיו עוברים מהמטבח לסלון, מהסלון למטבח, קפה אחרי קפה, סיגריה אחרי סיגריה, והם בעיקר לא מפסיקים לצחוק.
מישהו נזכר במשהו, ובהרמוניה מתוזמנת־פאנץ' שרק הם מבינים, הם פורצים בצחוק גדול. צחוק מתגלגל, גברי ורועם, שמגיע מתוך אינסטינקט של הגנה על הכאב הגדול שהם חווים, אחרת לא יוכלו להתמודד איתו.
ובכלל, זה מה שהביחד שלהם מייצג יותר מכל: לצחוק כמה שאפשר, על כל מה שאפשר. בלי לחשבן. בלי לחשוב פעמיים. צחוק בריא ומשולח רסן של חבורת גברים צעירים שהרגישה ששלושת החודשים האחרונים, שחלפו מאז עבר אלון בקל להתגורר בתל אביב, סימנו את אחת התקופות הכי טובות שהם חוו, או כמו שיותם פיירשטיין מסכם אותה: "חווינו את תור הזהב של השמינייה שלנו".
הם הרגישו שהחיים האמיתיים מתחילים להם, והנה כולם מתחילים לעוף, עד שבא בן־בליעל ובצהרי שישי, באמצע דיזנגוף, רצח להם את ה"ב־קל", הרס להם את הסימטריה הכל כך חיננית של השמונָה שהיו וניפץ להם תוכניות של עתיד משותף.
"ב־קל", ככה הם קראו לאלון השלישי שהיה בחבורה.
אלון בקל ז"ל // מתוך הפייסבוק
כדי לבדל אלון אחד מרעהו, הם כינו זה את זה בשמות המשפחה. יש את אלון וולמרק, הגבוה של החבורה, ויש את אלון מ', סטודנט למדעי המדינה, שמפאת עיסוקו אי אפשר לחשוף את שם משפחתו ופניו, ואלון בקל הפך להיות בקל במלעיל. גם לכינוי בָּ־קי הוא היה עונה. הם לא זוכרים מתי בפעם האחרונה קראו לו אלון, בשבילם הוא היה ב־קל.
בקל, שנכנס לכל מקום ובשניות היה כובש את כולם כולל כולן במבט שלו, בלשון החלקלקה שהיתה לו. באיך שידע מתוך אהבת אדם גדולה להתאים עצמו לכל אחד ואחת. באיך שלחץ את היד עם כף ידו הגדולה והבטוחה.
בקל שידע לפתור כל תסבוכת שנקלעו אליה בדרך ה"בקלית" שהיתה אופיינית רק לו, ושאי אפשר באמת לפרוט אותה לניואנסים. הוא היה בקל שאי אפשר באמת לכעוס עליו, בקל החרוץ והבלתי מתפשר, בקל שלא מתחמק משירות מילואים בגולני שלו, להפך.
בקל טוב הלב שעשה למען ונתן מעצמו, ועם זה היה בקל הפוזאיסט שאהב שעונים יוקרתיים ומותגים. בקל שלא יהיה מנוס מלהודות שהוא בעצמו היה מותג. כבר מגיל צעיר חרט על כל שולחן ולוח בבית הספר את צמד האותיות AB שפירושן: אלון בקל - המותג. שכולם יידעו, שזה לגמרי הכיוון וזו אכן המטרה.
"זה ברור לי", צוחק מתן ויסמן, "שאם בקל היה יודע על הראיון הזה, הוא היה אומר: 'תעשו לי טובה, אל תוציאו אותי בינוני, בסדר? תזכרו - מותג! אני מותג', זה בדיוק מה שהוא היה אומר. הוא תמיד שאף למצוינות בכל מה שרק עשה, אם היה רוצה לקלל מישהו היה אומר: 'יא בינוני אחד'. בינוניות הפחידה אותו, הרתיעה אותו. הוא רצה הכי טוב, הכי יפה, הכי מוצלח שאפשר".
•
•
•
רוב החבורה נולדה בכרמיאל, חוץ מיוסי חזן שעלה מצ'ילה בגיל 11, מתן פֶרֶנץ שהגיע לכרמיאל עם הוריו בגיל שנתיים, ובקל עצמו שנולד בירושלים והגיע עם הוריו לכרמיאל בגיל שלוש בעקבות עבודת אביו ב"רפאל".
כולם - פרט לבקל - למדו בבית ספר אחד, אבל שמו של הכוכב הגיע עד אליהם באמצע כיתה ו'. בסוף כיתה ז', כשכבר למדו באותה חטיבה - "אורט מגדים" - התגבשו לחבורה שכולם נשאו אליה עיניים והיא היתה בולטת וידועה בכרמיאל. חבורה שהמציאה ז'רגון מיוחד משלה ו"כולם בעיר השתמשו בו", חבורה שהיתה הראשונה להעז ולצאת את גבולות כרמיאל בשישי בערב בטרנזיט ששכרו כדי שיסיע אותם הלוך וחזור למסיבות בקיבוצי הסביבה, וליישובים הקרובים יותר או הקרובים פחות.
ארז קנלו - או כמו שמעידים עליו "התלמיד הכי טוב בחבורה", היום מנהל בבר במסעדה תל־אביבית וסטודנט לכלכלה - מספר: "לא באמת היה לנו מה לעשות אחר הצהריים. גדלנו בכרמיאל, והעיר שלנו לא הציעה לנו מה לעשות עם שעות הפנאי. היינו מאוד משועממים, אז העברנו את הזמן שלנו ביחד. כל הזמן היינו ביחד, עוברים ממקום למקום, מגינה ציבורית כזו לאחרת, מבית לבית, עד שאירגנו לנו את ה'מקלט'. השתלטנו על מקלט ליד הבית של יותם, וריהטנו אותו לאט־לאט. עוד ספה ישנה ועוד כיסא. יצרנו לנו זולה של ממש ושם היינו מבלים שעות".
יותם, שעובד עם ארז באותה מסעדה תל־אביבית, לומד מנהל עסקים וגר בכפר מונש, מוסיף: "לא היו לנו חיים מעבר לחבורה הזאת. לא היה לנו לו"ז של אחר הצהריים. היה לנו אותנו, וזה היה עולם ומלואו. היינו הולכים לכל מקום ביחד, בהפסקות היינו ביחד, מבריזים מבית הספר ביחד, ונמצאים עד הערב ביחד, נהנים מכל רגע. שמרנו על הביחד הזה בקנאות מאוד גדולה. היינו מאוד מקובלים ואהודים פה בכרמיאל, והיו לנו מלא חברים נוספים, אבל מה שהיה בינינו היה רק שלנו ונשאר רק בינינו".
הם מתפקעים מצחוק למשמע השאלה אם למדו באותה כיתה, כי "איך אפשר ללמד או ללמוד כשכולנו ביחד באותה כיתה? זה לא יכול לקרות". וגם את מי שלמד באותה כיתה מבין השמינייה - דוגמת בקל ופֶרֶנץ - דאגו להפריד בתקופת החטיבה, כי הביחד הזה לא מצא חן בעיני המורות.
בצופים. משמאל: אלון בקל ז"ל // צילום רפרודוקציה: אנצ'ו גוש / ג'יני
במקלט שהלאימו לעצמם עישנו ביחד את הסיגריה הראשונה, טעמו את טעמו של אלכוהול בפעם הראשונה, אבל "היינו ילדים באמת טובים. עברנו ביחד את כל חוויות ההתבגרות ולמרות השוני בין האחד לשני - כי אנחנו לא באמת דומים בהתנהגות ובאופי - היה שם דבק חזק שחיבר אותנו ומחבר אותנו עד היום", מבהיר אלון פרנץ. "שעות של ביחד, שעות של צחוקים".
המפנה בתעסוקת אחר הצהריים הגיע בכיתה ט', עם הצטרפותם של חברי השמינייה לשבט הצופים.
"הגענו לצופים בגלל בקל, ברור", מספר מתן ויסמן. כיום הוא גר בכפר אחים עם בת זוגו ועובד בחברת שטראוס. "זה היה ברור לבקל שהוא הולך לצופים, כי אחיו הגדול והמוצלח אבי גם הלך לצופים, אז צריך ללכת. אבל ככה היה בקל. הוא עשה דברים כי צריך לעשות לפי הספר, אבל בדרכו המיוחדת והשובבה שלו, שהיתה ממש לא לפי הספר. בקל מיגנט את כולנו לצופים, למרות שבאותם ימים רק החנונים הלכו לצופים, ואנחנו היינו ההפך הגמור מחנונים".
ואלון מ' מוסיף: "בתוך זמן קצר סחפנו אחרינו כל כך הרבה חניכים, השבט גדל בצורה משמעותית, היינו זוכים בפרסים ראשונים במחנות הקיץ, שבט הצופים הפך להיות מאוד משמעותי בחיים שלנו. בקל לא הדריך, אבל הוא היה צוות ההווי ובידור שלנו ועשה זאת על הצד הטוב ביותר. עד כיתה י"ב היינו בצופים, וזו תקופה שבה החברות שלנו עלתה עוד שלב. היינו בולטים בשמחת החיים שלנו, תמיד היו בנות סביבנו, בדרך כלל הן היו הבנות הכי יפות בשכבה, וזה היה ברור שבקל יודע הכי טוב איך ומה צריך לעשות כדי להתנהל איתן".
בטקס סיום י"ב כיכבה החבורה כולה על הבמה. עד היום מדברים על אותו טקס סיום שהיה יוצא דופן, מצחיק ומלא כישרון. ארז כתב והפיק, השאר שיחקו וחיקו והצחיקו, והם כמובן גנבו את ההצגה. בתחילת יולי שאחרי סוף י"ב, טסה כל החבורה לאיה־נאפה שבקפריסין כדי לחגוג את סיום הלימודים, והם מדברים בערגה על הנסיעה שסימלה באופן רשמי את התבגרותם.
"הרבה חברים רצו להצטרף לנסיעה שלנו אז", נזכר יוסי. הוא וארז מתגוררים כיום באותה דירה בפלורנטין, והוא מבשל במטבח מסעדה יוקרתית בתל אביב, ועושה את דרכו להיות שף. "אבל אנחנו שמרנו בקנאות על הביחד שלנו, רצינו להיות לבד, והתעקשנו שאף אחד לא יצטרף לנסיעה שלנו".
אחר כך, בסוף הפגישה שלנו, כשירשו לעצמם גם לדמוע, הם יספרו איך חיפשו את הביחד שלהם אחר היוודע דבר האסון, רצו להיות רק הם והכאב הגדול. בגלל העובדה שלבקל היו כל כך הרבה חברים וחברות, וכל כך הרבה אנשים אהבו אותו, והוא אסף כל כך הרבה מכרים מתחנות חייו השונות, הם לא באמת הצליחו להיות רק הם, חברי השמינייה.
והם היו זקוקים לאינטימיות הזו, כמו משפחה שזקוקה לכמה רגעים של לבד ברגעי משבר, כי זה מה שהרגישו שיצרו לעצמם ברבות השנים. גיבשו לעצמם משפחה של שמונה נפשות, שאפשר להרגיש הכי נוח במחיצתה, ואפשר להסיר את המסכות ולהיות כן וחשוף ואמיתי מבלי להצטרך להרשים או להשתדל. משפחה שהיא אי של ביטחון ונינוחות.
ועכשיו סוף־סוף, אחרי כמה ימים של חוסר שינה, הם יכולים לעצור רגע ולהתאבל על בקל לבד, רק הם. בית הוריו גדוש עד אפס מקום במאות מבקרים. שמינייה חסרה וכואבת של צעירים שהתגייסו כולם ליחידות קרביות, ונלחמו בעופרת יצוקה, וגויסו בצו 8 לצוק איתן, וידעו מלחמות, וידעו אובדן של הורים ואחים (וולמרק איבד את אביו כששירתו בצבא, ויסמן איבד את אחיו הגדול שמת בפתאומיות מדום לב כשרק מלאו לו 30), והם הבינו שישראל בוערת בשלושת החודשים האחרונים, אבל שום דבר ממה שחוו לא הכין אותם לבאות.
•
•
•
לאחר שחרורם מצה"ל, החליטו חברי השמינייה לעזוב את כרמיאל. "זה היה לנו ברור שאנחנו רוצים להתפתח, ללמוד, ולראות מה יש לשאר הארץ להציע לנו", אומר ויסמן. בשנים הללו נפוצו כל החברים לכיוונים שונים. חיפשו את עצמם, למדו, טיילו, אבל כל הזמן הקפידו לשמור על קשר, להתראות בימי הולדת ובחגים השונים כשהיו מגיעים לבית ההורים בכרמיאל.
דווקא בקל בחר להישאר עוד קצת בכרמיאל, לעשות את העבודה המועדפת במפעלי "רפאל" עם אבא שלו, ושיפר את הבגרויות במכינה. הוא רצה ללמוד משפטים. "הוריו, ניצה ודודו, תמיד דחפו למצוינות ולהישגיות, ובקל אף פעם לא הכזיב אותם", אומר יוסי. "הם משפחה מגובשת ואוהבת, ובקל היה מאוד מחובר לאמא שלו. יש לה בכרמיאל עסק מאוד מצליח של בגדי נשים, וזה היה ידוע שהאימהות שלנו מקבלות אצל ניצה 'הנחת שמינייה'".
את התואר הראשון שלו במשפטים סיים במכללה בנתניה, שם גם גר בכל תקופת לימודיו, אבל עם קבלתו לסטאז' במשרד עורכי הדין הידוע של דב וייסגלס, החליט לעבור לתל אביב.
אלון וולמרק, שהיה כוח החלוץ התל־אביבי, חי בה יותר מחמש שנים ומנהל אמני רוק והופעות בעיר וגם מחוצה לה. יוסי וארז, שגרים באותה דירה בפלורנטין, כבר היו תל־אביבים ותיקים דיים כדי לעזור לבקל למצוא דירה בתל אביב, לעזור לו למצוא עבודה ו"לא היה מאושר ממנו להתחיל בחיים החדשים. בקיץ הוא נפרד ממי שהיתה חברה שלו במשך השנתיים האחרונות, והוא היה נחוש לכבוש את תל אביב". מספר פרנץ.
"כל כך שמחנו שהוא עובר לתל אביב", אומר יותם. "נכנסתי אליו לדירה החדשה ואמרתי לעצמי 'איזה יופי, חזר לנו הבקל. הוא פשוט פרח פה. הוא מבחינתי תמיד דוגמה ומופת לאיך בן אדם צריך לבלוע את החיים. אם אני מתעייף מהלימודים, אני נזכר בבקל, שסיים לימודי משפטים, וכבר התחיל תואר שני בשמאות מקרקעין. אני מתעייף מהעבודה ואז אני נזכר בבקל, איך הוא היה טורף כל משמרת שהיתה לו בחריצות ובהתמדה, ואני מתעורר. כל הזמן נשאתי עיניים לבקל".
בטיול לקפריסין. למעלה: ארז קנלו, אלון בקל ז"ל, יותם פיירשטיין, מתן פרנץ, למטה: יוסי חזן, מתן ויסמן, אלון וולמרק, אלון מ'
וארז מוסיף: "בכל השנים האלה שעברו מאז שהשתחררנו ועד עכשיו כל אחד מהחבורה חיפש את הדרך שלו, ניסה לצאת מהמוכר ומהקבוע שהיה לנו בכרמיאל, לטעות, ללמוד, ללכת לאיבוד, למרות שבכל הזמן הזה הקפדנו לשמור על קשר. אנחנו לא צריכים לצאת כל יום ביחד, או לדבר כל יום, כדי לקבוע פגישה ובשניות להרגיש הכי בבית שאפשר. לכולנו יש עוד הרבה חברים חוץ מהשמינייה הזו, אבל לחזור ולהיפגש כל פעם מחדש זה לחזור הביתה.
"ודווקא עם המעבר של בקל לתל אביב, הרגשנו שאנחנו חוזרים להיאחז אחד בשני, שאנחנו חוזרים לשורשים שלנו. יצאנו ביחד לבלות, והיו לנו תוכניות לעסקים משותפים, הרגשנו שאנחנו מתחילים להמריא. ממש ככה. הרגשנו שאנחנו מתחילים לנסוק, ועושים את זה ביחד. ואז כדור אחד בלב של בקל גדע לנו בבת אחת את הכל".
•
•
•
היום הראשון של השנה האזרחית החדשה תפס את כל החברים בביתם אחרי משמרת ערב אינטנסיבית או חגיגות סילבסטר. פֶרֶנץ היה עם זוגתו מרינה בביתם שבנשר; אלון מ', שמתגורר באזור עמק חפר, הגיע לחגיגת יום הולדת של אביו בכרמיאל; ויסמן האכיל את הסוסה שלו בביתו שבכפר אחים; וכל שלושת התל־אביבים היו בטוחים שהם כולם בביתם שלהם, לא ידעו שבקל היה במשמרת בפאב ה"סימטא" שבו עבד, כי היתה אמורה להיערך שם מסיבת צהריים.
ב־14:52, כשאמצעי התקשורת דיווחו על הפיגוע, סימס ויסמן לקבוצת הווטסאפ של החברים: "תל־אביבים, הכל בסדר?" ומאותו רגע החלה מסכת הסתמסויות מצמררת של דאגה לבקל. "איך זה יכול להיות שבקל לא עונה", "הטלפון של בקל בחיים לא סגור", "וולמרק יוצא לכיוון ברגל, יוסי על אופניים, ארז על האופנוע. חייבים לראות מה קורה שם, אלוהים שישמור, זה הפאב של בקל!"
מהר מאוד עברו ההסתמסויות להקלטות קוליות, וכשההקלטות נשמעות בזו אחר זו, רצף של הודעות מודאגות, מבולבלות, שנשמעות בדיוק כמו שיחת חיילים בקשר בעיצומו של אירוע קשה - אי אפשר לעצור את הדמעות. בתוך דקות הם הפכו משמינייה עליזה, מצחיקה וצוחקת, לחמ"ל אחד פעיל שביקש להבין מה קורה עם בקל. "אמרו שיש שני הרוגים", "שיענה כבר בקל", "רק שיענה ונראה שהוא בסדר ואז נראה לו מה זה שהוא לא עונה".
בתוך זמן קצר יצאו שלושתם לכיוון איכילוב. פרנץ יצא ביחד עם ארוסתו מנשר, אלון מ' יצא מכרמיאל, וכולם נפגשו בבית החולים. זה היה ברור לכולם שהם יגיעו וימצאו את החבר שלהם פצוע קל, ושבתוך דקות מספר הוא יוצא לתקשורת בחוץ ומקבל סוף־סוף את תהילת העולם שחלם עליה כבר מגיל צעיר.
"ידענו שבקל יגיע מתישהו לכותרות, אבל ככה?" אומר ארז, דומע. "היו כמה רגעים ציניים במהלך כל הדרמה הזו שאמרתי לעצמי, 'וואיי, וואיי, הולך להיות לנו ממש מעניין'. כי זה היה ברור לכולנו שבקל בסדר, מה זאת אומרת, ברור שהוא בסדר, זה הרי בקל. גם כשהתחלנו להבין שהמצב לא טוב, ניחמנו את עצמנו ואמרנו: 'אז יהיה לנו כמה חודשים חבר פצוע, אז בסדר, אנחנו פה, קטן עלינו. ואז יחזור לאיתנו, מה זאת אומרת, הוא הרי בקל'".
בבית החולים לא הגיעה אליהם אף הודעה רשמית שחברם האהוב כבר לא בחיים. הם, יחד עם בני המשפחה של ההרוג השני, שמעון רוימי ז"ל, ניסו להבין מה עלה בגורל יקיריהם. נתלו בכל שביב מידע, ניחמו זה את זה במילות עידוד, סירבו להאמין כי "זה לא יכול להיות".
ובתוך כל הכאוס של הבהלה והבלבול וחוסר האונים, הם שמעו את הזעקות של ניצה, אמו של בקל. הוריו ואחיו של בקל הגיעו ראשונים. הם במקרה היו באותו שישי בתל אביב, באו לעזור לאחיו ואשתו ההרה לעבור לבית החדש, אבל הם לא הצליחו לדבר איתם כי בודדו אותם בחדר טראומה וכל מה שהם שמעו זה רק את קריאות השבר של ניצה, וגם אז סירבו להאמין. אבל כשאביו של אלון יצא לתקשורת, רק אז הם הבינו ש"אלון לא איתנו יותר".
ואז כולם נסעו לדירה של ארז ויוסי בפלורנטין, כי לכולם היה מפתח לדירה של ארז ויוסי, כולל לבקל. הם ישבו ביחד בסלון וניסו לעכל את מה שקרה להם, עד עכשיו הם לא מעכלים. נשארו לישון בדירה ביחד ולמחרת עלו לכרמיאל, לבית של דודו וניצה שהם אוהבים, לעזור במה שצריך, להיות שם בשבילם.
הרוצח שירה בבקל, מי שנכון לכתיבת שורות אלה טרם נלכד, לא מעסיק כרגע את החבורה החסרה והפצועה, למרות שבחלומו, אלון וולמרק חיסל אותו, כנקמה על מה שעשה.
"אז יתפסו אותו, וישפטו אותו, והוא יישב בכלא ויאכל וישתה והחבר שלנו נמצא עמוק באדמה", אומר וולמרק. "אי אפשר לתפוס את המציאות הזו שאנחנו חיים בה, אני יותר ויותר מבין שאני לא באמת יכול לשלוט במה שקורה".
•
•
•
בסוף השבוע של פרסום הכתבה יחול יום הולדתם של מתן ויסמן ויוסי חזן. הם נולדו באותו היום ולכולם היה רשום ביומן שבשישי בצהריים נוסעים לחצר של ויסמן לעשות על האש. יום הולדת זה יום הולדת, לא נכנעים למרחק בין כולם ונפגשים.
"אנחנו ועוד איך נשב, ונאכל ונשתה כמו שבקל בדיוק היה רוצה בשבילנו. אולי לא תהייה 'בַּקָליזציה' שזה בלאגן, טירוף חושים בז'רגון שלנו, אבל אנחנו לא מוותרים על הביחד שלנו, עכשיו יותר מתמיד", מדגיש וולמרק. "מישהו אחר יצטרך לתפוס את תפקיד המתעד, כי זה היה התפקיד של בקל. בלי שביקשנו הוא תמיד היה מצלם את כולנו, מעלה לפייסבוק וכותב: 'שבת משפחתית אצל יותם'. הוא היה קורא לנו משפחה, תמיד".
"פֶרֶנץ אמור להתחתן בקרוב, ובקל התעקש שנעשה לו מסיבת רווקים ברומניה, למרות שהכיוון שלנו היה אחר לגמרי. הוא רצה מסיבת רווקים ברומניה, עם קזינו, עם עומר אדם ברקע, זו המוסיקה שהוא אהב, מזרחית ומיינסטרים בלי להתנצל לרגע. התווכחנו איתו, אבל עכשיו אנחנו נעשה כבקשתו. ניסע לרומניה, נחגוג כמו שבקל ביקש עבורנו. ונצחק כמו שבקל היה רוצה שנצחק".
"לחייך או להיות רציני?" שואל יוסי את החבורה כשעדשת המצלמה מופנית אליהם, והם נבוכים כל כך. מה להם ולעדשות מצלמה, זה בכלל היה הקטע של בקל.
"לחייך, ברור לחייך", עונים כולם פה אחד.
"בעוד עשר שנים מעכשיו, אנחנו עדיין נהיה ביחד", אומר פרנץ. "אולי לא אותו סלון, אולי רובנו כבר נהיה נשואים, אבל זה ברור לכולנו שיהיו לנו ילדים שיקראו להם אלון, וזה ברור לכולנו שאף אחד לא יכול למלא את הבור הגדול שהוא השאיר. היינו שמונה ולעולם נהיה חסרים".
hagitr@israelhayom.co.il
זירת האירוע. "רק שיענה ונראה שהוא בסדר ואז נראה לו מה זה שהוא לא עונה", כתבו בווטסאפ הקבוצתי צילום: לירון אלמוג
•
•
•
ההספד שכתבו החברים לאלון
אלוני,
אנחנו כבר יומיים בתוך חלום רע, השמינייה שלנו, כולנו לא באמת מבינים מה אנחנו עושים פה, בכרמיאל, ולא יושבים ביחד בפינה החדשה שלנו בבן־גוריון ומתכננים את החגיגות בשישי הקרוב.
מתכננים איך להמשיך לכבוש את תל אביב, איך להמשיך ולאכול כל רגע בחיים ופשוט לממש את כל מה שאי פעם רצינו לעצמנו.
וכל זה עם הכנות שמאפיינת רק אותנו, הפתיחות חסרת הגבולות והרסן והצחוק שלא מפסיק ומגיע עד דמעות.
בקי, אני יכול לספר לך שבשישי הארור הזה, תכנון אחד כן התממש.
בשישי הארור כבשת את תל אביב ואת המדינה כולה.
אין אחד שלא יודע מי זה אלון בקל.
החיוך היפה שלך מרוח בכל מקום אפשרי, המילים המרגשות שלך ומלאות הכריזמה הכל כך אופיינית לך הועברו לכלל המדינה, והנשמה שלך נגעה בכל, קרוב ורחוק כאחד.
אני מבטיח לך אלוני, אנחנו עוד נקיים את מה שהבטחנו כולנו ביחד. אנחנו נחגוג למתן במסיבת הרווקים ובחתונה, ונמשיך להיפגש כמה שאפשר, נמשיך לכבוש את העיר, לבנות מקום משלנו ולהצליח בדרכך, שהיתה בדיוק 100 מטר אחרי קו הזינוק.
עכשיו אלוני, אנחנו נשארנו עם בור ענק, אף אחד בחיים לא יצליח להשלים את הדינמיקה והחברות הכל כך מיוחדת שלנו.
וזה בחיים לא יהיה אותו הדבר.
ובגלל זה אני מבקש ממך, תהיה איתנו, איך שאתה יכול וכמה שיותר.
אנחנו עדיין לא מאמינים ולא יודעים איך ממשיכים מכאן.
בבקשה תראה לנו את הדרך.
ניצה, דודו, אבי ובר לבב,
אלון אחינו בנפש ואנחנו איתכם. מבטיחים להביא איתנו קרוב אליכם ככל שאפשר את שמחת החיים, את הרצון לכבוש, את הכמיהה הבלתי פוסקת לאושר, ואת אהבת החיים בכל רגע, קרוב אליכם כמה שאפשר.
אוהבים, החברים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו