המכוער, המכוער והמכוער

מצחיק, מזוויע, מחריד ומפתיע - סרטו החדש, והשמיני במספר, של קוונטין טרנטינו מספק את כל הריגושים, הזעזועים והתענוגות המפוקפקים מבחינה מוסרית שהייתם מצפים שהוא יספק. "שמונת השנואים" אולי לא ירכוש לטרנטינו חברים חדשים, ואם תיעבתם את יצירתו עד עתה, אל תטרחו, כי אין סיכוי שהסרט הנוכחי יגרום לכם לשנות את דעתכם. אך אם אתם נמנים עם מעריציו של האיש, תחזיקו חזק ותכינו את עצמכם למסע ארוך, מפותל ומהמם.

העלילה מתרחשת כמה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים ומתמקדת בארבעה גברים ואישה אחת, שתופסים מחסה מפני סופה אימתנית בפונדק דרכים, אי שם בוויומינג, ארה"ב. החבורה כוללת את ג'ון רות' (קורט ראסל), צייד ראשים משופם שזכה לכינוי "התליין"; את דייזי דומרגו (ג'ניפר ג'ייסון לי), שודדת ורוצחת אכזרית שאזוקה לידו של רות', ושנמצאת בדרכה לפגישה מצערת עם חבל תלייה בעיירה רד רוק; את מייג'ור וורן (סמואל ל. ג'קסון), צייד ראשים וגיבור מלחמה בעבר שתופס טרמפ לרד רוק לאחר שסוסו קרס בשלג; את כריס מאניקס (וולטון גוגינס), בחור דרומי גזען שנתקע גם הוא בשלג (ושטוען באופן לא מאוד משכנע שהוא השריף החדש של רד רוק); ואת או.בי (ג'יימס פארקס), הנהג של הכרכרה שנושאת את כולם אל עבר בקתת העץ החמימה ורחבת הידיים שממתינה להם אי שם בהרים המושלגים.

מהרגע הראשון, האווירה בכרכרה הצפופה טעונה וחשדנית. רות' הפרנואיד, שלהוט לאסוף את עשרת אלפים הדולר שמונחים על ראשה של דייזי, נזהר מאוד שלא לעשות טעויות מיותרות. וגם וורן ומאניקס נמצאים בעסק כבר מספיק שנים כדי לדעת שאם החיים יקרים לך, עדיף להיות חכם מאשר צודק. ובכל זאת, עד מהרה מתברר כי העובדה שמלחמת האזרחים הסתיימה לא ממש כיבתה את אש השנאה שבוערת בין הצפון (וורן ורות') לדרום (דומרגו ומאניקס). והמתח רק ממשיך לגבור כאשר הכרכרה מגיעה ליעדה, ומתברר כי בפונדק ממתינים ארבעה גברים נוספים (שמגלמים השחקן הוותיק והנפלא ברוס דרן, השחקן המקסיקני דמיאן ביצ'יר, ושני שחקנים נוספים שכבר שיתפו פעולה עם טרנטינו בעבר, מייקל מדסן וטים רות'). החבורה שלנו מבחינה מייד שמשהו בבקתה אינו כשורה (למשל, לאן נעלמו בעלי הבית?). אך בשלב זה של הסיפור, עדיין קצת קשה להם לשים את האצבע על מה בדיוק מתרחש (למרות שברור שזה לא משהו טוב).

במובנים רבים, המערבון השני ברצף של טרנטינו (אחרי "ג'אנגו ללא מעצורים") הוא "עוד מאותו הדבר". אבל למה אתם אומרים את זה כאילו מדובר בדבר רע? בסרטו החדש, הגאון הקולנועי הפרוע אמנם ממשיך לפתח ולשכלל את השטיק האהוב והייחודי שלו, אך לרגע לא ניתנת ההרגשה שהוא ממחזר או חוזר על עצמו. 

הסיטואציה הבסיסית - חבורה של דמויות מדברת את עצמה למוות בזירת התרחשות אחת, כאשר כמעט אף אחת מהן אינה מי שהיא טוענת שהיא - מהדהדת את "כלבי אשמורת", כמו גם את סצנת הפתיחה ואת סצנת המרתף מ"ממזרים חסרי כבוד". אך המימדים של הסיטואציה התיאטרלית הזאת גדולים ואמביציוזיים הפעם יותר מבעבר ותופסים את רוב הנפח של הסרט. והכיוונים הלא צפויים שאליהם טרנטינו מנווט את הדמויות שלו עשירים יותר ופרובוקטיביים יותר מבסרטיו הקודמים. שכן הפעם, מעבר לכל הפטפטת והפאן המסוכן והאלים שמתחולל על המסך, טרנטינו גם משתמש בז'אנר המערבון כדי לנסות ולהגיד משהו על היחסים בין הגזעים (והמינים) בארה"ב של ימינו. לטעמי הוא מצליח.

תורת הקוונטין

קל לשנוא את "שמונת השנואים". הוא קיצוני ובוטה. רוב רובן של הדמויות שלו נאלחות, נתעבות ובלתי סימפטיות בעליל. האלימות שלו גרפית וחסרת כל עידון. הדמות הנשית המרכזית שלו - זו של דייזי - זוכה ליחס מחפיר במיוחד (מה שכבר הספיק לעורר את חמתם של אבירי התקינות הפוליטית). ובאורך של כמעט שלוש שעות, הסרט בהחלט לוקח את הזמן שלו, תוך כדי שהוא מתבוסס, מתפלש ומתענג על הגועל נפש האנושי שמאכלס אותו. אך עלי לומר שנהניתי מכל רגע בשתי הפעמים שצפיתי בו. בצפייה הראשונה, כאשר עוד לא ידעתי לאן הולכים העניינים, פשוט שמתי את עצמי בידיו של טרנטינו ונהניתי מהנסיעה ברכבת ההרים הקולנועית שהוא הרכיב למעננו. ואילו בצפייה השנייה, כאשר כבר הייתי מוכן לכל הסודות, ההפתעות והגילויים שממתינים מעבר לפיתולים, יכולתי לשבת לאחור בנחת ולהתמוגג מהדיאלוגים המפנקים, מתצוגות המשחק האדירות, ומהדרך הווירטואוזית שבה היצירה המורכבת והנפיצה הזאת הולכת וחושפת את עצמה במלוא הדרה.

בצפייה השנייה יכולתי גם לשים לב לכך שחציו השני של הסרט קצת פחות מהודק, וקצת יותר מרושל מהחצי הראשון (בעיקר מפני שיש כאן פלאשבק לא קצר, אך די מאיר עיניים, שקצת מוריד את מפלס המתח). אבל קשה להגיד שזה הפריע לי. תענוג לראות את סמואל ל. ג'קסון מגיש את השורות שלו ומשחק אותה בלש מספר של אגתה כריסטי (ולאחר שהשתתף בכמעט כל סרטיו של טרנטינו, גם מגניב לראות את שמו מופיע לראשונה בראש הקרדיטים). תענוג להתכרבל במושב ולשקוע אל תוך אווירת סיר הלחץ שהולכת ונבנית בפונדק. תענוג לראות כמה צחוקים טרנטינו מצליח לסחוט ממשהו טריוויאלי כמו דלת שבורה. ובכלל, יש כאן כל כך הרבה רגעים מבריקים (כמו הסיפור סביב המכתב מהנשיא לינקולן שוורן נושא דרך קבע בכיסו) ואלמנטים אדירים (כמו הפסקול של אניו מוריקונה האגדי), שרק מפונק אמיתי יגיד "כן, אבל". כי איך שלא תסתכלו על זה, למרות שטרנטינו אינו ממציא את עצמו מחדש, "שמונת השנואים" מוצא אותו בשיא כוחו היצירתי. והוא לוקח את הסיפור שלו הכי רחוק שאפשר לקחת אותו, בביטחון עצמי מופרז לחלוטין שאפשר רק לקנא בו. 

בסרטו החדש, כולם שונאים את כולם - הצפון את הדרום, הלבנים את השחורים, השחורים את המקסיקנים וכיו"ב - והם עושים זאת בתשוקה גדולה ובלתי ניתנת לריסון. אך מה שהיה נכון עבור ארה"ב הגזענית בימים שאחרי מלחמת האזרחים, נכון גם עבור ארה"ב הגזענית של ימינו (או כל מדינה גזענית אחרת, לצורך העניין). התירוצים אולי השתנו. והצביעות ומנגנוני ההסתרה אולי הפכו מתוחכמים יותר. אבל המין האנושי הוא אותו דרעק בדיוק. עם זאת, כפי שאקורד הסיום האירוני והבלתי נשכח של הסרט מבהיר, גם טרנטינו יודע שעדיין יש משהו גרוע יותר מלהיות שחור באמריקה. להיות אישה.

"שמונת השנואים" ("The Hateful Eight"), כתב וביים: קוונטין טרנטינו. ארה"ב 2015

 yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו