בית המשפט העליון שב וקובע (יום ה', 31.12.15), כי אברהים אגבריה רצח בשנת 1996 סוחר סמים שגופתו לא נמצאה עד היום. ביהמ"ש הותיר את הרשעתו של אגבריה על-כנה, למרות שהשותף לרצח, מנסור חלאילה, קיבל מעמד של עד מדינה ויצא פטור בלא כלום.
ערעורו של אגבריה הוגש באיחור של 11 שנים בשל תקלה בסניגוריה הציבורית, והוא נדחה בידי השופטים
יצחק עמית ו
ענת ברון. השופטת דפנה ברק-ארז סברה בדעת מיעוט, כי יש להמיר את ההרשעה להריגה בשל חוסר הצדק הנובע מכך שחלאילה לא נענש על חלקו ברצח.
ההסכם עם חלאילה נחתם בשנת 1999 והוא הבטיח לגלות את מקום קבורת הגופה, אך לא עמד בכך. בשל כך בחנה שוב הפרקליטות את ההסכם איתו, עד שבשנת 2001 הוחלט לקיימו והוגש כתב האישום נגד אגבריה ונגד פהד חלאילה, אביו של מנסור. פהד זוכה בשל עדותו של אגבריה עצמו.
ראיות רבות נגד המערער
עמית קבע שיש לדחות את הערעור, שכן קיימות ראיות רבות להוכחת אשמתו של אגבריה. לדבריו, הודאתו של מנסור אינה היסוד המרכזי להרשעה, אלא הראיות האחרות ובהן הודאתו של אגבריה עצמו, השחזור שביצע, שקריו בעדותו ועדויות נוספות. לדבריו, למרות שמנסור היה מבצע עיקרי, הייתה הצדקה לחתימת ההסכם עימו: בלעדיו לא ניתן היה להגיע לשני המעורבים האחרים, והוא היה אמור לגלות את מקום הגופה ("במציאות הישראלית קיימת נכונות לשלם מחירים גבוהים עבור גופות", מעיר עמית).
לדברי עמית, ביהמ"ש העליון אינו מתערב בדרך כלל בהחלטה על חתימת הסכם עד מדינה, ולא יעשה זאת גם בשבתו כבית משפט לערעורים. לגופם של דברים, "המדינה נהגה נכון כאשר הותירה את הסכם המדינה עם מנסור בתוקפו על-אף שלא עלה בידו להוביל למציאת הגופה, נוכח הסיכוי כי המערער או פתחי הם שיובילו אל הגופה, כפי שאכן ניסו השניים לעשות.
"לסופו של יום, גופת המנוח לא נתגלתה, אך אין לנתח את הדברים בחכמה בדיעבד על-פי מבחן (אי) התוצאה. ובכלל, אני סבור כי עדיפה התוצאה 'משלושה יוצא אחד' מאשר התוצאה לפיה אף אחד משלושת המעורבים לא היה נותן את הדין על הרצח". עוד דוחה עמית את טענתו של אגבריה על כך שרק הוא נותן את הדין על הרצח, בהזכירו שעדותו-שלו גרמה לזיכויו של פהד.
טענת הפליה
כאמור, ברק-ארז סברה שיש להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה, תוך שהיא מותחת ביקורת קשה על התנהלות המדינה בתיק. לדעתה, התוצאה לפיה אגבריה מורשע ברצח ומנסור יוצא פטור, מחייבת לקבלת את טענת סניגורו של הראשון להגנה מן הצדק. ברק-ארז אומרת כי לא היה מקום לחתום על ההסכם עם מנסור, משום שהוא היה מבצע עיקרי של רצח, ומשום שהיו דרכים אחרות לחפש את הגופה.
עמית דוחה עמדה זו: הוא אומר כי זו חוכמה שלאחר מעשה, שיש בה כדי לערער את מוסד עד המדינה. מנסור מילא את חלקו בכך שהעיד נגד אביו ונגד אגבריה, וקשה להסכים עם דרישה לבטל את ההסכם עימו - הוא אומר וממשיך:
"ראובן, שמעון ולוי, עבריינים ידועי שם, יוזמים שוד מזוין של מלטשת יהלומים, ומצרפים אליהם את יהודה. במהלך השוד נורה בעל החנות על-ידי ראובן, והוא ושמעון ולוי נמלטים לחו"ל. יהודה נתפס ונגזר עליו מאסר עולם בגין עבירה של
רצח במהלך ביצוע פשע. התוצאה לפיה רק יהודה, הטירון בעולם הפשע, משלם את המחיר, בעוד השותפים הבכירים לפשע, משתזפים תחת עצי הקוקוס במדינה שאין עימה אמנת הסגר, היא תוצאה מקוממת המזעזעת את רגש הצדק. אך קשה להלום כי בית המשפט יפחית בעונשו של יהודה בשל ההפליה הקיצונית בינו לבין שותפיו. למעשה, ניתן להעלות טענת הפליה כל אימת שרק אחד השותפים לפשע נתפס בכף, לעיתים השותף הזוטר לפשע".
לא די במבחן התוצאה
ברון הצטרפה לעמדתו של עמית, למרות שגם לדעתה "התוצאה שלפיה המערער מרצה עונש מאסר עולם בגין רצח המנוח, בעוד מנסור יוצא בלא כל עונש, היא צורמת ואף מוקשית". מנסור אומנם לא הוביל לגילוי הגופה, אך בלא ההסכם עימו - סביר להניח שהפרשה לא הייתה מפוענחת עד עצם היום הזה. למרות ביקורתה על התנהלות הפרקליטות והמשטרה, גם ברון מגיעה למסקנה ש"אין די ב'מבחן התוצאה' על-מנת לקבוע כי מדובר באכיפה בררנית, כזו המצדיקה מתן הגנה מן הצדק למערער".
לדברי ברון, "בענייננו, אין טענה כי הפרקליטות נהגה בחוסר תום לב בעניינם של המערער ומנסור, או כי טעמים פסולים עמדו ביסוד התנהלותה - וטוב שכך. בנסיבות אלה, ובהינתן חזקת תקינות המעשה המינהלי, לא מצאתי יסוד לקבוע כי הפרקליטות חרגה ממתחם הסבירות הרחב שנתון לה... ידו של האינטרס הציבורי בדבר מיצוי הדין עם המערער היא על העליונה. ויודגש, כי אין חולק שהלה ביצע את הרצח". את אגבריה ייצג עו"ד שלמה ניסים, ואת המדינה - עו"ד חיים שוייצר.
