הדוח השנתי של מרכז אדוה קובע כי חלק ניכר מן הציבור הישראלי אינו נהנה מפירות הצמיחה שממנה נהנה המשק בישראל מאז תום האינתיפאדה השנייה.
חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית גדל בעשור האחרון (2014-2004), מ-14% ל-17% מן העוגה, וזאת על חשבון העובדים, שחלקם ירד מ-61% ל-57%.
גם שכר המנהלים הבכירים גדל מאוד. עלות שכרו של מנכ"ל באחת מ-100 החברות הנכללות במדד "תל אביב 100" עמדה ב-2014, בממוצע, על 5.01 מיליון שקל בשנה, או 417 אלף שקל בחודש. עלות השכר השנתית הממוצעת של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה עמדה על 3.64 מיליון שקל, או 303 אלף שקל בחודש. סכומים אלה מייצגים ירידה לעומת 2013, אך הם עדיין דמיוניים עבור הרוב המוחלט של הישראלים.
בשנת 2014, עלות השכר הממוצעת של חמשת נושאי המשרות הבכירות בתאגידים הללו הייתה גבוהה פי 32 מן השכר הממוצע במשק (9,373 שקל, עובדים ישראלים בלבד) ופי 70 משכר המינימום באותה שנה (4,300 שקל). מנגד, 31.3% מן השכירים במשק קיבלו (ב-2013) שכר מינימום ומטה.
22.1% קיבלו שכר המוגדר על-ידי ארגון ה-
OECD כ"נמוך" - שכר שלא עלה על שני-שלישים מהשכר החציוני במשק; זהו שיעור גבוה מאוד יחסית לארצות ה-OECD.
בדרגים הנמוכים של סולם השכר, ייצוגן של נשים גבוה מזה של גברים: ב-2013, 32.5% מכלל השכירות השתכרו (בשנת 2013) עד שכר המינימום, בהשוואה ל-18.1% מהשכירים. ייצוג יתר בדרגים הנמוכים של סולם השכר מאפיין גם את השכירים הערבים: ב-2014, שכרם הממוצע היה נמוך ב-29% מן השכר הממוצע. זאת בשעה ששכרם הממוצע של שכירים מזרחים היה גבוה מן הממוצע ב-12% ושכרם של שכירים אשכנזים - ב-38%.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
