מתחו גבולות בחול

אולי העניין המטריד ביותר שעולה בספר "קו בחול" של ג'יימס באר - שרואה עתה אור בעברית בהוצאת "אופוס" ועוסק בהיסטוריה של המנדט האנגלי והצרפתי במזרח התיכון במחצית הראשונה של המאה העשרים - נמצא דווקא ממש בתחילתו. מדובר בתובנה מי היו מארק סייקס ופרנסואה ז'ורז'־פיקו. אותם פקידי ממשל שחתמו ביניהם את הסכם "סייקס־פיקו" שחילק את המזרח התיכון בין שתי המעצמות האינטרסנטיות, בריטניה וצרפת, ויצר בעקיפין ישויות מדיניות כמו עיראק וסוריה, שכאילו נועדו מראש להפוך לקינים לא מתפקדים של אלימות. 

בעוד פיקו היה דור שני למשפחת פוליטיקאים צרפתים קולוניאליסטים קיצוניים וביטא את קו המחשבה החמדני של אומות אירופה המתנשאות, סייקס לעומתו היה בן למשפחה אריסטוקרטית די לא מתפקדת שהכשרתו העיקרית היתה שהוא פחות או יותר אהב לטייל באזור. סייקס, חבר פרלמנט צעיר, שיכנע אנשים בצמרת הממשלה הבריטית, ובהם ראש הממשלה אסקווית', שהוא באמת מבין בעניינים הללו. כפי שכותב באר: "באותו היום התרשמו ראש הממשלה ועמיתיו שהוא שולט הן בערבית והן בטורקית, כשלמעשה הוא בקושי היה מסוגל לדבר בשתי שפות אלו".

ככה, תרמילאי בן עשירים עיצב את האזור שלנו? אני שואל את באר. "אתה צריך להבין שהשנה היא 1915, והעניין הוא שהמזרח התיכון הוא ממש בלתי חשוב. הנפט עוד לא משחק תפקיד והעניין החשוב האחד הוא לנצח באירופה. עבור זה הבריטים היו צריכים את הצרפתים. וכשהצרפתים הגיעו עם תביעות, המחשבה היתה לתת להם את מה שרצו כדי להשיג שקט". 

אלו היו אנשים שידעו מה הם יזידים? כורדים? איזושהי היסטוריה של המאבקים באזור הזה?

"אני בספק. לאנשים היה ידע מוגבל בגיאוגרפיה. יש אפילו סיפור שלויד ג'ורג', שהחליף ב־1916 את אסקווית' בתפקיד ראש הממשלה, לא ידע לסמן אפילו היכן נמצאת מכה על המפה. וכך נולד אחד הגבולות הבעייתיים של דורנו, שאותו הסביר סייקס לשר החוץ בלפור כך: 'הייתי רוצה למתוח קו (על המפה) מהאות האחרונה של עכו עד לאות האחרונה של כרכוכ (עיר בצפון עיראק; ר"ד)'".

ההסכם היה יכול בהחלט להסתיים כך וסתם לדון את האזור לסכסוכים הרגילים הנובעים מגבולות שרירותיים, כפי שאנחנו רואים באזורים רבים באפריקה. אלא שברקע החלו דברים להשתנות. אדם בשם ווינסטון צ'רצ'יל, שכבר מונה לשר הימייה, העביר החלטה להעביר את הצי הבריטי מפחם לנפט נוזלי. חשיבותה של עיראק תעלה דרמטית ומייד אחרי שנחתם הסכם "סייקס־פיקו" - שאגב, חילק את האזור עוד לפני שגמרו לכבוש אותו מהטורקים - כבר החלו שתי המעצמות בשרשרת של בגידות וקנוניות הדדיות כדי לשפר את עמדתן יחסית להסכם המקור.

"לאנשים היה ידע מוגבל בגיאוגרפיה. ראש ממשלת בריטניה דאז לויד ג'ורג' לא ידע לסמן אפילו היכן נמצאת מכה על המפה"

 

משחק שח קולוניאליסטי

ג'יימס באר הוא בוגר בהצטיינות מאוניברסיטת אוקספורד, בהיסטוריה מודרנית. "קו בחול, בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון", שיצא ב־2011, הוא ספרו השני אחרי "להצית את המדבר" על לורנס איש ערב והמרד הערבי. באר כתב בעבר ב"דיילי טלגרף", עבד כאנליסט בשגרירות בריטניה בפאריס וכיום עוסק בייעוץ ומלמד בקינגס קולג' בלונדון.

ובחזרה לספרו "קו בחול". מבחינת הקורא הבריטי, שאולי רגיש יותר לענייני ארצו ופחות לענייני המזרח התיכון, מדהים לקרוא שאפילו ממשלת צרפת החופשית של דה־גול היתה עסוקה בתככים אנטי־בריטיים, כולל עזרה למחתרות היהודיות, בזמן שהיא בכלל יושבת בלונדון בחסדם של הבריטים, וכשדם בריטי נשפך כדי להציל את צרפת מהנאצים. לאורך כל התקופה, אגב, הבריטים והצרפתים תומכים בציניות בתנועות ההתקוממות העממית נגד יריביהם. 

המלחמה בסוריה עושה לך "יחסי ציבור" מצוינים לספר? 

"המצחיק, ובעצם העצוב והטרגי, הוא שסיימון ושוסטר הזמינו ממני את הספר ב־2008, כשכל מה שקורה היום היה די רחוק בעתיד. כשהייתי בסוריה ב־2009 לצורך חלקים מהמחקר והכתיבה, זו היתה עדיין מדינת משטרה שנראתה די יציבה. כשהספר יצא ב־2011, האביב הערבי כבר היה ונכשל והחלו הבעיות. אבל לא בהיקף הטרגי של היום". 

אם הקורא הבריטי יזדעזע אולי מכפיות הטובה הצרפתית, והצרפתי מהתככנות הבריטית, אז לקורא הישראלי ואולי גם ללאומן הערבי הספר הוא כמעט חוויה "מקטינה". כל המאמצים העצומים וההקרבה של התנועות הלאומיות השונות בדרכן לעצמאות, נראים כמין הערת אגב כמעט אנקדוטלית במשחק השחמט שמנהלות ביניהן שתי המעצמות החמדניות. 

אחת הביקורות המרכזיות כלפי הספר, כולל מצד העורך המדעי של התרגום בעברית, היא שבחלקים גדולים ממנו הוא נותן את התחושה שכל הצדדים במזרח התיכון - יהודים וערבים - הם כמעט זניחים בהשוואה למשחק הכוחות בין היריבים הקולוניאליסטים. המאמצים וההקרבה של התנועות הלאומיות - הציונית כמו הערבית - כמעט לא מקבלים ביטוי ודי מקטינים את הסיכוי שיהפוך לספר ההיסטוריה המומלץ של משרד החינוך. 

זהו, עשית מאיתנו רק רגלים במשחק שחמט קולוניאליסטי?

"אני מקבל ברצון את הביקורת הזו. אני כלל לא התכוונתי לכתוב את ההיסטוריה של המזרח התיכון בעידן הזה. אנשים נותנים לספר יותר מדי קרדיט משמגיע לו ומתארים אותו כסיפור כולו. זה רק חלק מהסיפור. כל שניסיתי לעשות הוא להפנות את תשומת הלב לעימות הקשה בין צרפת לבריטניה שכל כך עיצב את האזור. זו יריבות שכמעט נשכחה. האיחוד האירופי וגם האחדות האירופית הפכו כיום את הצרפתים לבעלי הברית המובהקים ביותר של בריטניה לצד האמריקנים. אבל היריבות הזו בספר מזכירה תקופות הרבה פחות נעימות. 

"אגב, חשוב לציין בעניין הזה כי היהודים וגם הערבים לא היו חסרי ישע ותמימים גם במשחק האינטרסים. הם ידעו לא פעם לתמרן את בריטניה וצרפת וגם את האמריקנים לצורכיהם הפוליטיים". 

הנימה של הספר משתנה מאוד בפרק האחרון, ואחד הדברים המעניינים לקורא ישראלי הוא שהוא מגדיל מאוד את תפקידו של ה"ארגון" (הכינוי הבריטי לאצ"ל) בשלב הסופי לעצמאות. בשילוב של "פעילות טרוריסטית" בעיניים בריטיות ועבודה מבריקה ממש בהסטת דעת הקהל האמריקנית נגד הבריטים.

זה מעלה שאלה, היפותטית מאוד אחרי כל מה שקרה. יש טענה לעיתים שהתנועה הציונית קשרה עצמה יותר מדי לאינטרסים של המעצמות. האם היה לה באמת סיכוי להתקבל על ידי תושבי האזור בדרך טבעית יותר ולא בדרך שערבים חילונים תופסים כ"אימפריאליזם" ודתיים כ"צלבנות"?

"זאת שאלה טובה. אם נניח לא היתה הצהרת בלפור והצרפתים והבריטים סתם היו מחלקים ביניהם את האזור כקולוניאליסטים רגילים ולא כבעלי מנדט (שהוגדר מראש כייפוי כוח לשלוט עד למתן עצמאות לצדדים השונים; ר"ד), אני משער שההתיישבות היהודית החקלאית במימון תרומות זרות היתה ממשיכה. זה לא היה קל. בשנות העשרים הארץ הגיעה למבוי סתום כלכלי ולהגירה שלילית, אבל היה משהו ששיחק לטובת היהודים.

"בעלי קרקעות מהצד הסורי או הלבנוני מצאו את עצמם בבעיה לנהל את אדמותיהם מעבר לגבול והם היו להוטים למכור ליזמים הציונים. אז אולי הגידול היהודי היה יותר אורגני וטבעי, אבל סביר שבסוף היו עולות המתיחויות". 

 

עטיפת הספר "קו בחול"

 

"סוריה תיחתך לחתיכות"

הספר, אגב, מאוד לא מחמיא לבריטים או לצרפתים על דרך שליטתם באזור. הוא מתאר מצב שבו צ'רצ'יל למשל שלח הוראה להשתמש בגז חרדל נגד מתקוממים עיראקים, בגלל הלחץ להשיג שליטה על אזורי הנפט. מסעות עונשין של הצרפתים כללו הוצאות להורג ברוטליות והצגת גופות לראווה, כך שכמה מהזוועות שלהן אנחנו חשופים בשנים האחרונות הן לאו דווקא פרי דמיונם של המקומיים. 

כמה הסכם סייקס־פיקו אשם במצב הנוכחי?

"אני קצת נזהר כאן. ראשית, כי אנחנו נופלים כאן לתוך הדמגוגיה של דאעש שטוענים שהכל קרה באשמת האימפריאליזם. ושנית, כי הגבולות בכל זאת די שונים ממה ששירטטו סייקס ופיקו. אבל אני עדיין רואה לא מעט השפעות. כבר ב־2009 ראיתי המוני פליטים עיראקים שברחו מהמלחמה שם, מה שהמחיש כמה הגבולות הללו מלאכותיים. סוריה עדיין היתה לכאורה מדינה מולטי־אתנית, אבל מה שתפס את העין הוא שהילדים הלכו לבית הספר במדי צבא. כמו שבפקיסטן, למשל, הישות היחידה ששומרת את המדינה כיחידה אחת היא הצבא. עכשיו הצבא הזה כמובן התפרק וחלקים גדולים ממנו ערקו לקבוצות השונות. 

"לפעמים אני רואה את ההשפעה דווקא מהמורשת. למשל כשהחלה המלחמה בסוריה, הסיקור בעיתונות הצרפתית היה מקצועי ומקיף בהרבה מאשר בעיתונות הבריטית. רק לאחרונה הסיקור הבריטי החל להשתפר. זה קרה כי צרפת, כשליטה המוקדמת יותר של סוריה, עדיין מרגישה קשורה מאוד לאזור. אולי זו הסיבה שאצל הצרפתים יש הרבה יותר נכונות להכניס כוחות קרקעיים לסוריה". 

אם נתעלם לרגע מהעובדה שאנשי דאעש הם אנשים מחרידים, האם קיומה של ישות מדינית סונית, בשלטון מתון יותר, בחלקים מעיראק ומסוריה הוא לא מצב הגיוני?

"קשה לראות איך מדינה כזו מתקיימת. היא כלואה ביבשה בלי מוצא לים. אבל אני שומע זאת יותר ויותר ובאמת קשה לראות את סוריה מתאחה שוב למדינה אחת. הכורדים כבר בדרך לאיזושהי אוטונומיה וייתכן שכמו ביוגוסלביה אין מנוס מלחתוך אותה למדינות קטנות, למרות שאין לדעת איך המדינות השכנות יקבלו זאת". 

אנשים התרשמו לאחרונה מהנאום של הילרי בן, שר החוץ בממשלת הצללים של הלייבור, שמרד במנהיג מפלגתו ודווקא מנקודת מוצא מאוד שמאלית אנטי־אימפריאליסטית תמך בתקיפות אוויריות נגד דאעש. אבל האם יש לבריטניה סיכוי להיחשב אי פעם כגורם הוגן במזה"ת?

"לדעתי, קשה מאוד לנתק את המצב היום מההיסטוריה האימפריאליסטית, וקשה מאוד לבריטניה להשתתף בתהליך שלום ישראלי־פלשתיני או בקואליציה נגד דאעש ולהיחשב אמינה. כיום המניעים של בריטניה יותר הגונים ופחות אגואיסטיים מאשר בתקופת האימפריה. אבל בגלל ההיסטוריה האימפריאלית, עלינו לזכור את המנדט ואת צורת השלטון שלנו, שלא מחמיאה לנו. אני לא חושב שאנחנו בבריטניה מבינים זאת. יש כמיהה אמיתית לעזור, בין היתר גם בגלל שזו ארץ הקודש. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות מעורבים, אבל המציאות היא שהצבא שלנו לא יכול לעשות הרבה ושאנשים לא יסמכו עלינו. 

"אפשר לטעון לזכותה של האימפריה הבריטית בלא מעט מקומות בהבאת שיטות משפט ותשתית לחלקים מהעולם, למשל למדינות ממערב אפריקה והודו. בצד הניצול, כמובן. אבל במזרח התיכון קשה לתפור איזשהו קייס לטובת הבריטים". 

הכל רק אינטרסים של נפט?

"למעשה, נכנסנו למזרח התיכון לא בגלל הנפט, אלא בעיקר בגלל המיקום ומשום שלא רצינו שם כוח אחר. באותו שלב קנינו את הנפט שלנו מאיראן ומארה"ב. אבל אחרי המלחמה היתה מתיחות עם האמריקנים. הנשיא ווילסון עם האידיאליזם שלו, שקצת מזכיר את אובאמה, היה חשדן מאוד כלפי הבריטים. אם היינו יודעים על כך בזמן הסכם סייקס־פיקו, בריטניה לא היתה מוותרת בהסכם על מוסול. 

"מוסול העשירה בנפט באמת היתה האינטרס העיקרי הבריטי בהפרות. אגב, יש בספר אנקדוטה נפלאה. כשאלנבי התבקש לסגת אל עבר פלשתינה, לא היה ברור כל כך מהם הגבולות ההיסטוריים של ארץ הקודש. לויד ג'ורג' פנה בתחילה למומחים לתנ"ך בניסיון להגדיר אותם. אבל לישיבה הסופית הוא הובא לא כיועץ מומחה לכתבי הקודש אלא, כמנהל חברת הנפט האנגלו־פרסית". 

 

"וינגייט? מכירים רק את לורנס"

בתוך כל האינטרסנטיות והתככים בולטת בספר דמותם של שני אידיאליסטים בריטים. אחד תומך נלהב בערבים - לורנס איש ערב, והשני ידיד הציונות, אורד וינגייט. 

מוצדק לומר שלורנס הוא אגדה בבריטניה בעוד איש אינו יודע מיהו וינגייט?

"זה מדויק. כולם יודעים על לורנס ואיש לא על וינגייט. בכל שנה יוצא ספר על לורנס, והסרט עליו הוא כמדומני הסרט החביב על ראש הממשלה קמרון. אם מישהו יודע על וינגייט זה על פעילותו בבורמה במלחמת העולם השנייה ולא בפלשתינה המנדטורית. אבל יש קצת אידיאליזציה של לורנס. הוא אהב את הערבים והבין אותם, אבל האמריקנים רואים אותו יותר מדי אידיאליסט. זה אולי נכון אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל במהלך המלחמה הוא היה לחלוטין פקיד בריטי אימפריאליסט שראה בערבים בעיקר מכשיר למאבק בצרפתים". 

לווינגייט יש תפקיד מעצב בצבאיות הישראלית - היוזמה, כוחות הקומנדו. האם ללורנס, עם המוניטין שלו לגרילה ולחבלה, יש חלק בעיצוב הלחימה הערבית?

"אולי הוא קצת עיצב את עניין החבלנות והשימוש בפיצוצים ובמלחמת גרילה. הוא מדבר בכתביו על מלחמה בנחיתות מספרית. לורנס הפך את הערבים לחיילים. לפניו היו להם קודים של לבוש וקרב פתוח. אגב, את השיעור המרכזי מלורנס למד דווקא הגנרל האמריקני פטראוס, שהבין את השיעור העיקרי של מלחמה נגד גרילה ואת יחסי הכוחות בהתמודדות עם גרילה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו