מבטה של גארודה - ציפור עצומה ומוזהבת, המסמלת את השמש ומתוארת במיתולוגיה כנושאת על גבה את האל ווישנו, הוא גם שם קובץ הסיפורים של יפתח אלוני. בתוך הקובץ נושאת הציפור על גבה עוד כמה טיפוסים לא שגרתיים: גיבור שצלו המטריד של דרווין מלווה אותו בחפשו אחר גורל אחר; עובד זר שמסתתר באנטרסול וצופה בחוליית שוטרים שבאה ללכוד אותו, אישה הנמצאת כפסע מרצח בן זוגה או שור קרבות שלא מעוניין להיכנס לזירה – כל סיפור בדרכו מעביר דמות אחת חוויה גורלית והופכת קרביים, שעה שהדמות שלצדה, על אף הקרבה בין השתיים, לא יודעת וכנראה גם לא תדע עד כמה התערער עולמה של הראשונה.
"הקובץ הזה עוסק בזולת", מאשר אלוני, טיפוס בלתי שגרתי בעצמו. "זה נושא שמעסיק אותי מאוד, העובדה שאתה בעצם לא יכול לדעת דבר על האחר, וגם לא תוכל לדעת. הזרות הזו מתקיימת ראשית בתוכנו, כי האחר הוא קודם כל אתה. היא ממשיכה לזולת, שאני בעצם מכיר רק שבריר ממנו, ורוב מה שהוא חושב, חווה ומרגיש נסתר מעיני. והיא נפתחת לעולם – בכל הסיפורים יש איזו התבוננות על העולם שרומזת, שאי אפשר לתפוס אותו בעצם. האחר בכל צורותיו הוא מה שהוא ולכן השאלה היא לא מה הוא עושה, אלא מה אני עושה".
אתה מבקש לכבד את האחר באחרותו, מה שקורה פחות ופחות בישראל כיום.
"ישראל היא מקום מאוד צמיגי. אנחנו כמעט מזיעים אחד בתוך השני. לפעמים אנחנו סבורים שזה נותן לנו הרשאה לחשוב שאנחנו מבינים את הזולת, כשבעצם אנחנו חודרים לטריטוריה שלו ולא מכבדים אותו במובן הפשוט של ההבנה, שאין לנו שום יכולת להבין אותו. רק מכורח כך אני צריך לכבד אותו".
נראה שהדמויות פועלות כולן בתוך מרחב טראומטי – עומדות לחוות טראומה או שזה עתה חוו אותה.
אלוני לא בטוח שהוא מסכים. "בתור ילד קטן בקיבוץ, היתה בבית הוריי מגירה שתמיד הייתי פותח ותמיד נדהם מחוסר הסדר שבה – אנדרלמוסיה שלמה של כל מיני חפצים קטנים ואני זוכר את עצמי חושב, שלא ייתכן שזה כזה בלאגן הכל. כעבור שנים היתה לי חברה בתל אביב; היה לה אבא, מן טיפוס מכובד שכזה, לבוש היטב עם ניחוח אירופי ואני זוכר שפתחתי במקרה מגירה אצלם בבית ולהפתעתי – גם היא, הפוכה ועמוסה ואותה אנדרלמוסיה, כמו המגירה ההיא בקיבוץ", הוא צוחק.
"משום מה זה היה מתסכל ביותר; פתאום הבנתי שהחצר האחורית, שהתגלמה בחפצים האלה, היא החיים בעצם וכל מה שמספרים לנו זה סתם סיפורים! כמו שמגיל צעיר מלמדים אותנו שקונפליקטים הם במהותם פתירים; הרי בסוף מדובר בבלוף וברגע שאתה תופס את זה וחי בשלום עם הכאוס ולא מנסה לשנות אותו, זה טיפה מסובב את האופן שבו אתה מתבונן בעולם. אני חושב שאני מנסה לעשות אותו דבר בסיפורים האלה: לסדוק את הקליפה התרבותית, להתבונן בהתערערות, בחיה שיוצאת משם".
את הרעיון שהאחר או העולם אינו חדיר או נגיש מעביר אלוני גם דרך אופן הסיפר – הסיפורים כולם כתובים בשפתו הציורית ואפופים תחושה מסתורית, אניגמטית; לפרקים הם מתגדרים בתוך עצמם עד כדי התרסה. "היו קוראים שאמרו לי שהם לא הבינו את הסיפורים", מספר אלוני. "אני אומר לאנשים, עזבו את ההבנה. אם שיר הוא זעקת האירוע, כפי שאמר פול צלאן, סיפור הוא הרחבה של הזעקה הזו בעיני. הוא איזשהו היפוך של דג באוויר לפני שהוא חוזר למים ועל זה אני רוצה לספר. בסיפורים קצרים יש מידה מסוימת של סתימות, אפלה מסתורית; אתה נכנס ליער והשבילים מתפצלים ומתפצלים. כך אני חווה את הדברים וזו תמונת העולם שאני רוצה לצייר בצורה הכי אותנטית, הכי יפתחית שאני יכול".
עטיפת הספר "מבטה של גארודה"
אלוני, 60, אב לארבעה המתגורר ברמת השרון שמאחוריו שני רומנים ושני ספרי שירה הוא טיפוס יוצא דופן במילייה הספרותי, אאוטסיידר: קיבוצניק במקור, אדריכל ואיש נדל"ן מצליח, שלפני שלוש שנים הקים במפתיע את הוצאת הספרים "אפיק", ששמה לה למטרה להוציא לאור קולות אלטרנטיביים שלא מצאו בית. לא מעט גבות הורמו בזמנו על המיזם, שנוסד תוך שיתוף פעולה עם חוקרי הספרות דן מירון ולילי פרי, מעמודי התווך של הממסד; העובדה שהספר הראשון שיצא בהוצאה היה הרומן "חלפים", מאת אלוני עצמו ובעריכתה של פרי, הפנה את עיקר תשומת הלב לסוגיות הכספיות שעומדות מאחורי ההוצאה ופחות לאספירציות הספרותיות שמנחות אותה.
ואולם, לאחר שלוש שנים של פעילות רציפה חתומה "אפיק" על ספר ביכורים מצליח ומוערך כגון "ראינו לילה" מאת אליס ביאלסקי; על ספרים מאת כותבים ייחודיים כמו יותם ראובני וספרו "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן"; ספרי עיון כגון "עוד!" מאת מירון על אלתרמן והרפתקאות נועזות כגון "הארכיברית", ספר הפרוזה הראשון של המשוררת ענת לוין ולאט ובבטחה תופסת לה מקום.
"לכאורה, בשביל מה צריך עוד הוצאה של ספרי מקור"? שואל אלוני. "הרי היום כל אחד יכול להוציא ספר בעצמו, ומאידך הוצאת ספרים, לפחות בארץ, פחות משמשת כחותמת איכות ויותר כפלטפורמה. מה שאני ניסיתי ומבקש לעשות באפיק הוא לתת מקום לקולות פחות מוכרים שלאו דווקא מחפשים להיות רב מכר. למצוא את האחר. אני חושב שזה גם מה שדן מירון מחפש בספרות העברית ומאוד מעניין לעקוב אחרי החיפוש הזה שלו וגם אני כזה; כל המסעות שעשיתי בעולם והמיזמים התרבותיים שלקחתי בהם חלק מכוונים לשם. הקמת 'אפיק' נבעה מאותו מקום: היה בזה משהו מסקרן, תמים, אולי ילדותי באופן מסוים ומאוד נלהב, כי זה עולם שאני נמשך אליו מאוד ואני חושב שהצלחנו לייצר קורפוס יצירתי ומגוון והיד עוד נטויה".
האם עם הזמן ההוצאה הופכת רווחית?
"מה פתאום", נאנח אלוני, "אנחנו רק מפסידים יותר כסף. זה סוג של פריווילגיה שאני יכול להרשות לעצמי, והעובדה שדרכה אני יכול לסייע לאנשים לפרסם את היצירות שלהם מתנה גדולה מאוד".
על סיפור קצר וגלובליזציה
אבל הבייבי של אלוני, שרק אזכור שלו מאיר את פניו בחיוך שאין שמח ממנו הוא ללא ספק "מעבורת", מיזם ללא מטרות רווח, המוקדש להפצת סיפורים קצרים להאזנה ולקריאה, המתורגמים שמספר שפות. יש לו בהחלט סיבות להיות גאה: מעבורת – מוקפד, מגוון, מקורי ונגיש הוא אוצר בלום עבור חובבי הסיפור הקצר. בימים אלה עומלים אנשי "מעבורת" על שיתוף פעולה עם בתי אבות, ספריות לעיוורים ומיני פלטפורמות שונות בארץ ובעולם להנגשת תכני האתר למגוון אוכלוסיות. 70% מקוראי "מעבורת" הקבועים הם ישראלים, אולם מספר הקוראים מארצות שונות בעולם גדל בעקביות ובהתמדה. "שואלים אותי לא פעם בשביל מה לי להשקיע בעיקר בתכנים בעברית ולכוון לישראלים במעבורת", אומר אלוני. "אבל אני מרגיש שיש לי חוב למקום הזה ולתרבות הזאת. זה הבית שלי וזה המקום שלי".
המטרה היא שביום מן הימים מיזם כזה יחזיק את עצמו כלכלית?
"ב'מעבורת' התוכן היה ותמיד יהיה חופשי וחינמי; הצהרתי זאת בעבר ואני לא מתכוון לזוז מההצהרה הזו. אבל אני סבור שכן, יש לי תכניות גדולות לגביו. אני חושב שאם נצליח להטמיע אותו בתוך מערכת החינוך, בתוך מערכות של למידת שפות וליצור עוד ועוד שיתופי פעולה, כל הצדדים יהיו מורווחים. הרי מדף כזה של סיפורים קצרים אין בשומקום, אפילו לא בספרייה. אני חושב שזו הזדמנות גדולה. לא רק מבחינה כלכלית, ואפילו לא רק חינוכית ותרבותית אלא אנושית.
"ככותב כמו"ל וכמייסד מעבורת אני מאמין מאוד בסיפור הקצר: בעידן של פרגמנטציה, של פוסטים וסמסים פורמט שמו סיפור קצר מדבר מאוד אל הדור הנוכחי. סיפור קצר הוא במהותו טריטוריאלי, אבל הכלים הדיגיטליים מסייעים לבצע בו טרנספורמציה. בלחיצת כפתור אדם ביפן יכול לבחור במעבורת סיפור שמתרחש באיסלנד. זה מופלא בעיני. לקחת את הטריטוריאלי, לזרוק אותו לשמים ולהפוך אותו לגלובלי הא מה שאנחנו מנסים לעשות במעבורת".
הדבר היחיד שיכול למחוק את החיוך של אלוני משעה שהוזכר "מעבורת" הוא אזכור של מצב שוק הספרים, ובפרט מבצעי הארבעה במאה המושמצים, שכבר עושים את דרכם חזרה בדלת האחורית. "אין מה להתלונן על גופים כמו צומת ספרים או סטימצקי, אין להם שום חובה ספרותית", הוא סבור. "מי שמוכר עגבניות חייב לעגבניות משהו"?
אחד – כן, ושתיים – ספרים אינם עגבניות.
"אני חושב שהבעיה היא אחרת. השאלה היא איך אני נוהג לטווח ארוך. אפשר לקטוף מהעץ ולהשאיר מקום לפירות לצמוח שוב ואפשר גם לכלות את העץ בעת הקטיף. ואני חושב שהמבצעים הללו לטווח הארוך מכלים את העץ. אפשר למכור גם שבע-במאה אם רוצים, אבל ספרים, כמו שאמרת אינם עגבניות ולא רק שיש גבול לכמה שאדם יכול לקרוא, צריך לשמר את הספר כמוצר מפתה, יוקרתי, נחשק. יצרן בושם, למשל, בונה את המוצר שלו לצד הרעיון שלהריח טוב זה ערך. זה משהו איכותי, כדאי ונחשק. אפילו ליצרני בגדים כגון H&M יש פירמידה עסקית, שמטרתה למשוך אותך למעלה כדי לקנות את המוצר היוקרתי. אלה תיאוריות פיתוי בסיסיות. בכל הנוגע לספרים חושבים הפוך, מנסים לדחוף לך חמישים במאה וזה ההיפך מנחשק, זה מה שמוריד את ערכו של ספר ומחסל את הענף".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
