היום מציינים בישראל ובשאר מדינות העולם את היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות. בעת זו חובה עלינו לבדוק כיצד אנו מיישמים בישראל את הצורך הבסיסי ביותר של אוכלוסייה זו - להתקיים בכבוד, להשתלב בחיי החברה והכלכלה ולהרגיש כבעלי ערך עצמי וכשווים בחברה.
לפני כשנה נחתם הסכם היסטורי בין הסתדרות העובדים וארגוני המעסיקים והמגזר העסקי (נשיאות הארגונים העסקיים), שהחיל חובת העסקת אנשים עם מוגבלות על מעסיקים בקריטריונים מסוימים. לאחר מכן נחתם צו הרחבה על ידי שר הכלכלה, שהרחיב את תחולת ההסכם על כלל המשק. ההסכם קבע כי עסקים המעסיקים 100 עובדים ומעלה יחויבו להעסיק אנשים עם מוגבלויות בשיעור של שלושה אחוזים לפחות בתוך
כשנתיים. כמו כן, כל מעסיק נדרש למנות אחראי להבטחת הייצוג הראוי של בעלי המוגבלויות במקום העבודה.
ההסכם נוצר לאחר שהבנו כי רק 30 אחוזים מבעלי המוגבלויות בישראל מועסקים, ומתוכם רבים מועסקים במוסדות מוגנים ואינם משתלבים בתוך החברה כשווים בין שווים.
ההסכם המבורך נחתם ותהליך השינוי החל. במהלך השנה התקיימו כנסים רבים, הן מטעם משרד הכלכלה והן מטעם גורמים פרטיים, כדי לקדם את יישום ההסכם. חברות השמה נרתמו לטובת העניין וכיום נראה כי החברות במשק לוקחות את הנושא ברצינות ונרתמות לתהליך. העבודה עדיין מרובה ויש לפתור בעיות רגישות וכן התאמה של חובת ההעסקה לסוגי המעסיקים והעבודות השונות. אני גאה בכך שיש לי חלק בתהליך, הן כחבר בנשיאות הארגונים העסקיים בעבר והן כיו"ר עמותת איל"ן, ובסופו של דבר מדובר בתהליך שמעל הכל מביא לידי ביטוי שינוי חברתי לקראת היותנו חברה טובה יותר.
הקשר בין השכלה למציאת עבודה והשתלבות בחברה ברור מאליו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באוכלוסיות של אנשים עם מוגבלויות הנאבקים על ההכרה הציבורית, ומבקשים להוכיח כי הם שווים בין שווים ויכולים להיות בעלי מקצוע מעולים ואף יותר מכך.
בכל שנה אנו באיל"ן מחלקים מלגות לימודים לתארים אקדמיים לעשרות צעירים עם מוגבלות פיזית. רבים מהם לומדים לתארים שני ושלישי, ואף מסיימים בהצטיינות את לימודיהם.
עם זאת, לא פעם אני חש את תסכולם של הסטודנטים בעלי המוגבלויות, שלמרות מאמציהם הכבירים ולמרות המלגות והדחיפה למצוינות וללימודים שהם מקבלים באיל"ן, הדלתות נשארות נעולות בפניהם בעת שהם באים לחפש עבודה. אחרי הכל, מה התועלת במלגות אלו ומה התועלת בהשגת השכלה גבוהה אם מהרגע שבו סיימו את הלימודים הם אינם מצליחים למצוא עבודה עקב נכותם? הירתמותם של אנשים נפלאים לעזרת אנשים בודדים משמחת, אך היא בבחינת טיפה בים. השינוי צריך לבוא מתוכנו כחברה ישראלית. עלינו להבין את היתרון הגדול בהיותנו חברה מתוקנת, לטובתנו אנו, לטובת ילדינו וכן גם לטובת כלכלת ישראל המאבדת 5 מיליארד שקלים בשנה בעקבות מידור בעלי המגבלות.
השינוי קורה, אבל רוב המעסיקים עדיין אינם יוצרים מרחב תעסוקתי המתאים לכולם. עלינו להפנים קודם כל שעלינו מוטלת האחריות להתאים את המרחב במקומות העבודה גם לבעלי מוגבלויות.
כבוד השופט העליון חנן מלצר קבע בפסיקתו כי "על החברה להתאים עצמה לאנשים עם מוגבלויות, כדי לאפשר שילובם בכל תחומי החיים. אם מקום עבודה אינו נגיש לאדם בכיסא גלגלים - הבעיה אינה בלקות של האדם, אלא בתכנון לקוי של מקום העבודה". עלינו לזכור כי האמנה הבינלאומית והחוק הישראלי בעניין אנשים עם מוגבלויות אינם מיושמים במלואם. החברה עדיין מפלה נכים. לא הנכה הוא שצריך להשתנות, אלא החברה ומרכיביה הם שצריכים להתאים עצמם. את המוגבלות אנחנו כחברה שמים בפני האדם עם הלקות, ועלינו לדאוג להסרתה.
הכותב הוא יו"ר עמותת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים)