מלא שמחה קונדסית ושקיפות נהדרת צייר אנדרש שיף את השלד הברור של משחקי הקידות, הגינונים והניגודים הנושאיים בסונטה במי במול מז'ור (הוב' 52) של היידן. על רקע זעקות הרמקולים הרועמים של אנשי ההפגנה נגד מתווה הגז ושרשרת השיעולים הרועמים וצקצוקי הפלאפונים, בכל קטעי הדממה החרישיים – ניהל האמן הדגול שיח אישי עם הפסנתר. הכול זרם בחופשיות כשכל צליל בנגינתו של שיף הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. לא היה בנגינתו אפילו שביב התרפקות סנטימנטלית אלא רק עיצוב של ניגודי פתע בדינמיקה בין פורטה לפיאניסימו חרישי פתאומי. הפרק האיטי היה מהורהר ומלא עומק – היידן מלא אור שלא הכרנו. ומיד אחריו חזר שיף לצייר את השלווה הנינוחה של החיים על גדות הדנובה. הזרימה הטבעית – הן הקישוטים והסלסולים והן הבלטת הנושא הראשי בבסים – הכול דומה שהיה במקומו מקדמת דנא. היידן קצבי מלא הומור ובהיר – ועם זאת איש חצר כבד גינונים. שיף לא נרתע לנגן את החזרות כשכל אחת מוסיפה נדבך לדרמה. להלכה יצירה "פשוטה" שיכול לנגן כל תלמיד מתחיל. בדיעבד – אחת הסונטות הקשות לביצוע.

הסונטה בדו מינור פרי עטו של בטהובן (אופ' 32) נחשבת בצדק לאתגר וירטואוזי כמעט בלתי נכבש. בקצב מנוקד דרמטי של סינקופה פתח את פרק המאסטוזו (מכובד) ולאחריו הגיעו האטות מכוונות שנועדו להדגיש את הכרומטיות של המרווחים הצפופים המהווים קַדמה מכינה לנושא הסוער שמגיע אחריו. שיף דווקא גרס סגנון של "סערה מפורטת" ומבוארת למשעי – היינו בלי לחרוג אפילו לרגע מסגנון הנגינה הוורבאלית של "דבר דבר דבור על אופניו". דווקא את הסערה ניגן בסגנון נינוח בהבליטו בעיקר את הנושא בבסים שביד שמאל. ברוגע ובשלווה כמעט סטואית ובעיקר בפשטות עילאית ניגן את הפרק האדג'יו האיטי שנשמע מלא חיות וצליל זוהר – גם ברדתו מפורטה פתאומי לדממה חרישית עדיין היה כל צליל בנגינתו מלא חיות. ומיד אחרי התפילה והדיאלוג המרתק בין שתי הידיים חזר שיף לימי וינה העליזים ומלאי החן והריקוד. לאחר התהוללות קצרה בנשף המחולות חזר בטהובן מלא הכאב והזעם המיוסר – כשיד שמאל "מבשלת" בהדרגה את המתח הקודר העולה של המוטיב הריתמי, וימין הבהירה עונה לה בווריאציות אותן ניגן שיף בשקיפות חלומית. בפיאניסימו מצמרר מלווה בקריאותיה של דפני ליף נחתם ביצוע מופתי לסונטה.

דומה שהבלטת התבונה הקונטרה-פונקטית הבאכית המאפיינת דווקא את הסונטה ברה מז'ור של מוצרט (ק' 576) זכתה לביצוע מלא קסם בפרשנותו של שיף שהפך את מוצרט מילד חסר דאגות למלחין חכם ומרתק. בעיקר בלט בנגינתו הסגנון הוורבאלי הרצ'יטטבי.

את הסונטה בסי במול מזו'ר של שוברט (ד' 960) – אתגר רב תעוזה לאורך 40 דקות – ניגן שיף כשכול צליל מלא משמעות ומתח גדוש חשמל. את הפרק האיטי ניגן בליריות מדובבת ובזרימה כשצלילי נגינתו "מתאדים" ומיד ממשיכה התפילה החרישית לפרק מהיר מלא יצריות וקצב מחול סוחף. כל פרק נבע בנביעה הכרחית מקודמו. הדגשים על הפעמה הבלתי צפויה תרמו לבניית המתח. הירידה הפתאומית מפורטה צלול לאפסי צליל – הייתה כובשת. ובעיקר היה זה שוברט לא "מרוח" – אלא בנוי בקווים ארוכים עם אחדות ניגודים בין השמחה היצרית לתוגה והכיסופים.

כהדרן ניגן שיף ביצוע חלומי של "נושא ווריאציות" במי במול מז'ור של שומאן ואת הנושא מתוך וריאציות גולדברג של באך. ניכר בו שלו היה הקהל קצת יותר סבלני היה מעניק לו הדרנים לתוך הלילה. אלא שהקהל הישראלי שהיה טרוד בתלאות היציאה מהחנייה בכיכר המבוצרת בשלטים – אצה לו דרכו. וחבל על החמצת ההזדמנות הנדירה להאזין עוד קצת לענק רוח צנוע – יהודי גאה שיש לו העוז להילחם באנטישמיות ההונגרית. ובעיקר – אמן שיש לו העוז לנגן פרשנות אנאליטית וחכמה גם אם היא לא תמיד דרה בכפיפה אחת עם נפלאות הבראוורה השטחית. מפגש עם מוסיקאי שיש לו העוז לנגן בפשטות עילאית – פשטות שהיא פרי עמל מורכב של ניתוח אנאליטי מעמיק ומודעות לכל תו וצליל.