"אני רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה"

הם היו שבעה ברכב המשפחתי. נתנאל בן ה־18, שקיבל רישיון נהיגה רק לפני כשבועיים, ישב במושב הנהג. לידו ישב אביו, יעקב (45), ומימין לו הבן דביר (16). האם נועה (45) והבנות מוריה (12), תהילה (9) ואביה (6) ישבו מאחור.

נסעו מביתם שבקריית ארבע לשבת חתן ביישוב מיתר. ביום שלישי היתה הבת הבכורה, שרה תחיה, אמורה להינשא לארוסה זה ארבעה חודשים, אריאל ביגל. בעיקול ליד עתניאל הגיח מולם מחבל וירה. יעקב נפגע מייד, אחר כך רצח המחבל גם את נתנאל. רסיסים פגעו ברגלו של דביר. המחבל ניסה לירות גם לעבר המושב האחורי, אבל לא הצליח לפגוע בבנות. הן יצאו בלי פגיעות פיזיות, אבל את הפציעות של הלב גם הזמן יתקשה לרפא.

נועה ליטמן, כעת אלמנה ואם שכולה, חווה את האירוע שוב ושוב בראשה. מריחה את הריחות, שומעת את המראות. היא מתקשה לדבר. דואגת לילדיה, לבני משפחתה, למנחמים הרבים שממלאים את הבית. מסתובבת כסהרורית, עטופה באהבה. הדמעות מתפרצות, חונקות את גרונה, ורק לעיתים היא נלחמת בהן, מנסה להיראות גיבורה, ונשברת. 

"את יודעת, זו לא היתה הפעם הראשונה שנתקלנו מקרוב בפיגוע טרור", היא מישירה אלי מבט. "וזה מחזיר לי עכשיו את הכל. אני ויעקב היינו בבית בערב שבת במארס 2003, כשמחבלים פרצו לבית של הרב אלי הורוביץ ואשתו דינה, כמה בתים מכאן, וירו בהם למוות בזמן סעודת השבת. שמענו את היריות. זה היה נורא. עכשיו כל הזיכרונות חוזרים". 

אביה הקטנה כמעט לא יורדת מידיה. היא ישנה בעת נסיעת המוות, התעוררה מרעש היריות אל תוך התופת. רגעים לפני ההלוויה, אצל הוריה של נועה, עוד הספיקה לשחק בגן השעשועים, לחזור לבית מלאת מרץ ולשלוף משחקים מהארון. ועכשיו היא צריכה את אמא יותר מכל. ילדה קטנה שמנסה להתרגל לשגרת חיים חדשה.

נועה מספרת שלדביר יש סיוטים מאז הפיגוע. "הוא לא ישן בלילות. רואה כל הזמן את המחבל שיורה, את אביו הפגוע, את אחיו נתנאל שמדמם למוות. אחד מקרובי המשפחה נמצא איתו כל הלילה, מנסה לעזור לו להתגבר על הסיוטים.

"יש פה המוני אנשים כל הזמן, אני לא מספיקה להיות ממש לבד עם כל אחד מהילדים. אני מקווה להגיע לזה בהמשך, לחזק אותם. להמשיך את הדרך שבה יעקב חינך אותם - בתורה, בשמחה ובחיוך שהיה על פניו כל הזמן. יעקב ונתנאל היו חזקים, גדולים, ענווים, מלאי אמונה. מלאי שמחת חיים. וזה מה שאני מקווה להמשיך". 

"את כל ההחלטות שלי עשיתי עם אבא", היא אומרת לבתה שרה תחיה, שיושבת לידה ועיניה אדומות. "עכשיו יהיה לי קשה מאוד להחליט לבד. אני רוצה להתעורר מהחלום הרע הזה, זה מרגיש כל כך לא הגיוני. כל כך לא הגיוני".

החולצה לחתונה תלויה בארון

אריאל ביגל, החתן המיועד של שרה, מנסה להרים את רוחם של הנוכחים. לעזור בסידורים. לתמוך. לתת מילה מחזקת. לדאוג לפרטים הטכניים של השבעה. 

"הוא מלאך בלבן, החתן שלנו", נועה מפנה אליו עיניים עייפות. "הושיע אותנו כל השבת, כל השבעה". ואריאל עונה לה שהוא עושה כל מה שהוא יכול במציאות הבלתי אפשרית הזו. 

"יעקב תמיד דאג בדרכים", מספרת נועה. "תמיד היה בודק מאיזה כביש כדאי לנסוע. אפילו בנסיעה הזאת הוא התקשר לצוות הביטחון של קריית ארבע לשאול אם הגיזרה חמה או שאפשר לנסוע. כשהיה יוצא מקריית ארבע, היה מוציא את הנשק האישי מהכספת. כששכח, היה חוזר לקחת אותו". 

גם באותו היום, כמנהגו, הדריך אותם לפני היציאה איך להתכופף אם יזרקו עליהם אבנים. אף אחד לא חשב שהנסיעה תיגמר בטרגדיה נוראה.

נועה היא הבת החמישית מתוך ששת ילדיהם של מרים ומיכאל ריגלר מירושלים. יעקב בא מנתניה. כשהיה בן 6 נפטרה אמו שרה ממחלה, ואביו מנדל גידל אותו ואת אחיו הצעיר, משה. מאוחר יותר נישא האב מחדש לרבקה, ונולד להם בן נוסף. האח משה נפטר לפני 16 שנים מסרטן, חודשים אחדים לאחר שהתחתן.

יעקב שירת בשריון, וחבר שהיה איתו בצבא הכיר לו את נועה, בת גילו. לפני 22 שנה הם נישאו והחליטו לקבוע את מגוריהם בקריית ארבע, המקום שבו למד יעקב בישיבת ההסדר ניר. "יש לי אחות שגרה כאן, אז זה לא היה לי זר", אומרת נועה.

במסע ההלוויה של יעקב ונתנאל  // צילום: מירי צחי

לדירה הנוכחית עברו לפני כשש שנים. דירה מרווחת בבניין אבן, מרפסת פתוחה שפונה אל נוף מרהיב של הרי יהודה, שצבוע עכשיו בצבעי השלכת של הגפנים. שני הבנים, דביר ונתנאל, ישנו באותו חדר, במיטת קומתיים מעץ. הבנות הקטנות, מוריה, תהילה ואביה, בחדר אחר. שרה תחיה, הבכורה, בחדר משלה, שאותו תעזוב אחרי החתונה.

דלת חדר השינה של ההורים סגורה. ביום ראשון נועה הרשתה לעצמה להיכנס לחדר לכמה רגעים, ומייד יצאה. למחרת כבר ישנה שוב במיטה המשותפת, עם גיסתה. הכל עדיין מסודר כאילו יעקב יחזור בעוד רגע, יאמר את ה"ש־לום" המתנגן שלו. החולצה המכופתרת והמגוהצת, שאליה הצמיד את העניבה לקראת החתונה, תלויה בארון.

שניהם אנשי חינוך. נועה מורה לחינוך מיוחד בבית הספר היסודי לבנות ביישוב, ויעקב היה מורה בבית הספר לבנים ממ"ד חברון. הם היו שותפים בחיי הקהילה. מכינים סירים עם אוכל כשאחת הנשים ילדה, או להבדיל, כשאחת המשפחות ישבה שבעה. עכשיו ביתם שלהם מתמלא באותם אנשים שלהם עזרו בשעת מצוקה. 

שרה תחיה, בתם הבכורה, נקראת על שם אמו של יעקב שנפטרה. מעט אחריה נולד נתנאל. הוא למד בממ"ד קריית ארבע, ולאחר מכן בישיבה בירושלים. היה ילד שהשקיע בלימודים. כבר כמה שנים שהתנדב במד"א, ולאחרונה סיים ללמוד למבחן הפסיכומטרי. נועה מספרת שהתקבל לעתודה של צה"ל, תיכנן ללמוד רפואה.

"נתנאל היה כל כך עניו וכל כך גיבור", לוחשת לי אחותו מוריה, כממתיקת סוד. "הוא סיפר לנו שבשבת שעברה ירד למערה (מערת המכפלה; ב"א) וצלף פגע במישהו שהיה לידו, ונתנאל הלך לעזור לו, למרות שלא היה עם תג של מד"א, והיה חשש שיפגעו גם בו ולא היה לו ביטוח, כי לא היה במסגרת תפקיד. אבל הוא עזר לו. הוא היה כזה שתמיד דאג לכולם".

שרה תחיה (20 וחצי) ואריאל (21 וחצי) הכירו לפני חמישה חודשים דרך בת דודה של אריאל, שלומדת עם שרה חינוך במכללת אפרתה בירושלים. אחרי חודש של היכרות הודיעו על אירוסיהם. החתונה נקבעה ליום שלישי, פעמיים כי טוב. ההכנות לשבת חתן היו שמחות, מלאות בשירה. שרה נשארה בבית עם חברותיה, בעוד כל בני המשפחה התארגנו כדי לנסוע לחגיגה בביתו של אריאל במיתר. חברותיה של שרה תחיה ביקשו מאריאל שיכתוב לה מכתב אישי, והן ייתנו לה אותו. אמו הכינה לה סלסילת שוקולדים מהודרת. שמלת הכלה, עטופה בניילון לבן, עדיין תלויה על דלת חדרה.

המשפחה יצאה מהבית ביום שישי לקראת הצהריים, כדי להשאיר את שרה תחיה לחגוג עם החברות. "לפני שאבא יצא הוא בא לברך אותי ברכה של שבת", עיניה מתכווצות, עוצרות את הדמעות. "זה קורה מדי פעם, שהוא מברך אותי לפני השבת, אבל הייתי באמצע שיחה עם חברה, הסברתי לה איך להגיע לכאן, ולא הבנתי למה זה כל כך דחוף לו. הוא אמר שזאת השבת האחרונה שבה אני רווקה, ולכן חשוב לו. בסוף הוא בירך אותי. ואני מודה לו על כך.

"אני היחידה שעוד זוכרת את אבא ואת נתנאל בטוב, כולם ראו אותם מתבוססים בדם. כל אחד ראה שם מראות קשים, והם לא מפסיקים לדבר על זה. ואמא, אני יודעת שאת שבורה, אבל גיבורה", היא מביטה באם.

נועה מספרת שבמהלך הנסיעה יעקב כל הזמן דאג לנתנאל. הוא היה נהג חדש, וזו היתה הנסיעה הראשונה שבה נהג עם כל המשפחה מחוץ ליישוב. "הוא דאג שהשמש לא תפריע לו בעיניים, שאל אותו אם נוח לו, אם הוא מרגיש טוב, אם הכיסא נוח".

היא עוצמת את עיניה בחוזקה כשהיא מנסה לשחזר את האירועים. "בעיקול שמאלה, ליד עתניאל, עמד רכב בצד הדרך, ליד אחד הבתים", קולה כמעט נעלם. "לא נראה חשוד או משהו. פתאום המחבל קפץ לאמצע הכביש, וירה עלינו מקדימה. הכדור הראשון פגע ביעקב. דביר צעק לנתנאל 'תציל את אבא', ולפי זה אני הבנתי שאם יעקב לא צועק, הוא כבר לא חי. 

"נשכבנו על הרצפה של האוטו, הגנתי על הבנות, ונתנאל התקשר להזעיק עזרה. בגלל הרעש מהיריות הוא טיפה פתח את הדלת, כדי שישמעו אותו. ואז המחבל ירה בו. הוא התמוטט, וזרק את הטלפון לדביר.

"דביר נתן דיווח חד וברור, איפה אנחנו, ואמר שיש שני נפגעים. המחבל פתח את הדלת האחורית. מוריה, אני חושבת שזו היתה היא, צעקה 'לא!!!' והוא ברח. כנראה נגמרה לו המחסנית או שהיה לו מעצור. 

"צעקתי לכולם 'דברו איתי!' כדי להבין מי חי ומי מת. אביה התעוררה והתחילה לצעוק 'אבא, אבא'. ואז הגיעו האמבולנסים".

"אבא לא ענה לטלפון"

בני המשפחה פונו במהירות לבית החולים סורוקה בבאר שבע. "איבדתי את כיסוי הראש שלי, וכשאחד הרופאים ראה שאני מרגישה לא נוח, הוא הביא לי כיסוי ראש מאשתו", היא אומרת. "הם עשו מעל ומעבר". 

אריאל היה באותה עת בבית הוריו, משה והניה, במיתר. "אני והחבר'ה שלי עברנו כל הזמן בין הבית שלי לבתים שלהם, היתה אווירה שמחה כזאת. זו היתה צריכה להיות שבת נפלאה". הוא מדבר בלהט, נרגש, מתחיל לעכל את האחריות הכבדה שנפלה על כתפיו פתאום, כגבר הבוגר במשפחה שזה עתה התנפצה לרסיסים. משפחה שאליה נקשר לפני ארבעה חודשים.

"בכל פעם שנכנסתי הביתה באותו יום, כולם התחילו לשיר. ופתאום הם לא שרו. עמדו בתוך הבית, אמרו לי להיכנס. כולם עם פרצוף קודר. שאלתי אם קרה משהו, ואמרו לי שכן. הושיבו אותי, ואמרו שהיה פיגוע בדרך, ושהם לא יודעים אם כולם בחיים. זה היה עוד לפני ששרה ידעה.

"לא רציתי להבין שזה מה שהם אומרים, הייתי המום. אמרתי לאמא שלי 'בואי נבדוק', והיא אמרה שאח של שרה ואבא שלה נהרגו. שאלתי איזה אח, כי יש לה שניים. היא אמרה שנתנאל.

"היה שלב של שוק. של בום כזה. כאילו הרביצו לי בראש עם פטיש חמישה קילו. המזל הגדול היה שהמשפחה שלי היתה לידי, חיבקה ועטפה אותי".

באותו זמן שרה תחיה היתה בבית עם חברותיה. היא נכנסה להתקלח ולא ענתה לטלפון.

"יצאתי מהמקלחת, ופתאום אני רואה מבזקים בסלולרי שהיה פיגוע. דוד שלי התקשר מנתניה ושאל אם אני יודעת משהו. אמר שאבא שלי לא עונה לו.

"התקשרתי לאבא, הוא לא ענה. התקשרתי לנתנאל, הוא לא ענה. ואז התקשרתי למוריה, והיא אמרה שהם בסורוקה עם פגיעות יבשות, שדביר נפצע ברגל, ואבא ונתנאל היו עם דם, והיא לא יודעת מה עוד". 

כשאנשי צוות החירום של היישוב הגיעו לביתה, עם השירות הפסיכולוגי, שרה כבר הבינה.

זירת הפיגוע, בשבוע שעבר. "כולם ראו אותם מתבוססים בדם" // צילום: דודו גרינשפן

"היה בלאגן, התחלתי לבכות. כל הקריה כבר ידעה, הגיעו לפה מלא אנשים. ביקשתי לנסוע לסורוקה, והמועצה אירגנה נהג מיוחד, דרוזי, כדי לא לחלל שבת".

אריאל: "כשהתקשרתי אליה, היא היתה כאילו רגועה. שאלה 'איזו מין חתונה תהיה לנו?' עדיין לא עיכלה. אמרתי לה שתהיה לנו חתונה שמחה ומקסימה, למרות שאני לא יודע באמת איזו חתונה תהיה לנו".

כששרה תחיה הגיעה לבית החולים, אמה לא הצליחה לקום אליה. "חיבקתי אותה חזק חזק", אומרת נועה בדמעות. "אמרתי לה שתישאר איתי. יחד הסברנו לבנות הקטנות שאבא ונתנאל מתו". 

דמעות בקידוש

ב־10 בערב הגיעו בני משפחת ליטמן לבית משפחת ביגל במיתר. הם שתקו. ובכו. וניסו למצוא נחמה. נועה השתרעה על הספה בשקט. "האישה מלאת החיים הזאת נראתה כמו חיה פצועה, שבר כלי", אומר אריאל. "היא כמעט לא בכתה, לא דיברה, רק מילמלה שברי דברים על האירועים".

אריאל ואחותה הגדולה של נועה, שלומית קורן, שגרה לידה בקריית ארבע, ניסו להרגיע את המשפחה. נועה ביקשה לנסוע לבית הוריה בקריית משה בירושלים, כדי להעביר שם את השבת. הם כבר התארגנו לנסיעה, כשאנשי השב"כ הגיעו לגבות עדות. 

"הם לקחו לחדר אחר את כל מי שהיה בפיגוע, ושרה ואני נשארנו לבד", מספר אריאל. "שאלתי אותה אם זה בסדר שאני איתה עכשיו, והיא אמרה שכן, אז נשארתי לצידה. בעיקר שתקנו. בכינו. לא היה מה להגיד. החלטתי לנסוע איתם לשבת בירושלים".

דביר מסר לאנשי השב"כ תיאור של הרכב. מוריה, שזכרה את פניו של המחבל, התבקשה לזהות אותו מבין כמה תמונות של חשודים. היא התלבטה בין שתיים מהן, ולבסוף הצביעה על אחד. אמרה שכמעט בטוח שזה הוא. אחרי שהמחבל נלכד, התברר שהזיהוי היה מדויק.

קצת לפני חצות סיימה המשפחה להעיד ונסעה במיניבוס מיוחד, שאירגן עבורם בית החולים, אל בית הוריה של נועה בירושלים. ד"ר דן שוורצפוקס, מנהל המלר"ד בסורוקה ואדם דתי בעצמו, בא במיוחד למיון כדי לסייע למשפחה שומרת המצוות. בית החולים צייד אותם בשמיכות, צעצועים, בקבוקי שתייה ואוכל.

"פתאום תהילה שאלה את שלומית איך היא לא בוכה, הרי הרגו את הגיס שלה", אומר אריאל. "ושלומית אמרה: 'הלב שלי בוכה, אבל אני חייבת לשמור על עצמי עכשיו כדי לעזור לכם, ואחר כך אקח לעצמי את הזמן שלי לבכות'".

נועה עם יעקב ונתנאל. געגועים ל"ש־לום" המתנגן כשנכנס הביתה 

הוריה של נועה, שקיבלו אישור של רב להיות זמינים טלפונית כדי לקבל את המשפחה, חיכו להם בכניסה לבית. "היו הרבה פרטים קטנים ששברו אותנו", נועה ממוללת את שולי חולצתה בידיה. "כל פרט קטן הזכיר את האסון.

"כשאבא שלי עשה קידוש, כולנו דיברנו על הקידוש שיעקב היה עושה, וזה קרע אותנו. לפני ברכת המזון נוהגים לזמן את הגברים ולומר 'ברשות אבי מורי'. דביר אמר 'ברשות סבי מורי', במקום אבא".

מייד בצאת השבת החלו סידורי ההלוויה. חברים ובני משפחה הגיעו מקריית ארבע, מילאו את הבית בירושלים. בחניה בכיכר הגדולה של הר המנוחות לא נותרה עין יבשה. בזו אחר זו הובלו גופותיהם של יעקב ונתנאל למנוחת עולמים. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

אין נחמה שהמחבל נתפס

עכשיו הם כאן, בבית שבנו יעקב ונועה יחד. 

שרה תחיה מלטפת את חולצת מד"א של אחיה. "הוא היה נער צדיק, שדאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. בדיוק כמו אבא.

"אבא תמיד היה עם חיוך על הפנים. תמיד נשאר אופטימי, למרות כל הדברים שהוא עבר. הוא אמר שהחלום שלו בשריון היה להרוג מחבל, כדי להגן על העם. בסוף מחבל הרג אותו, אבל הוא מת על קידוש השם, והלך ישר לכיסא הכבוד. עכשיו, כשנצעק לשמיים 'אבא', לא רק הקב"ה יענה לנו, אלא גם אבא שלי".

ברגע אחד, כשהמבקרים הרבים ממלאים את הסלון, מוריה ושרה תחיה מתיישבות בחדר אחר, על פוף סגול קטן. מוריה מבקשת שלא אשב נמוך מהן, כמנהגי האבלות. ככה הסבירו לה, לילדה בת 12, שלמדה להכיר את מנהגי האבלות היהודיים.

מוריה מספרת שלא הספיקה להיפרד מאבא, שיש לה כל כך הרבה שאלות לשאול אותו. "אבא תמיד עזר לתלמידים שלו, היה מחלק להם ממתקים. בכל פעם שרציתי ממתק, הייתי לוקחת לו מהתיק".

"אבא ייתן לנו אותות", אומרת לה שרה תחיה. "הגוף שלו לא נמצא, אבל הרוח שלו תמיד איתנו. והוא ונתנאל אהבו אותך, וגם אנחנו אוהבים אותך, וכולנו נשמור על הרוח שלהם. הם יהיו איתנו בחתונה, את חושבת שככה הם יוותרו על זה? אז הוא לא יברך אותנו בידיים ובגוף, אבל יהיה איתנו".

אריאל אומר שלפני כמה ימים יעקב ביקש ממנו להזכיר מתחת לחופה גם את אמו שנפטרה. "אמרתי לו שנעשה את זה. עכשיו נצטרך להוסיף בחופה עוד שמות".

בני הזוג דחו את החתונה. בתחילת השבוע החליטו לקיים אותה ביום חמישי הבא, בבנייני האומה בירושלים. "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי וקמתי", כתבו בהודעה החדשה ששלחו למוזמנים והפיצו ברשתות החברתיות. "כל עם ישראל מוזמן לקום עימנו מעפר ולשמוח בשמחתנו".

שרה תחיה והארוס אריאל עם ההזמנה לחתונה. "אבא ייתן לנו אותות. הוא ונתנאל יהיו איתנו בחתונה. שככה הם יוותרו על זה?"

לאחר החתונה יעבור הזוג הטרי אריאל ושרה לביתם החדש באדם, ליד שכונת פסגת זאב בירושלים.

"לפני שבועיים אבא נסע איתנו לדירה, התקין בה תריסים, וילונות, עשה איתנו קניות לבית", שרה תחיה מתכווצת במעיל הפליז הגדול. "עכשיו, בכל פעם שנחזור לבית הזה, נראה אותו שם. אנחנו נבנה בית שימלא את כל הטוב. נחזק את אמא ואת האחים, ונמשיך בדרכם של אבא ונתנאל".

ביום ראשון בבוקר, יומיים לאחר הפיגוע, נעצר שאדי אחמד מטאווע מחברון, בחשד לביצוע הפיגוע. אביו ואחיו הגיעו למחסום צה"ל והסגירו אותו, כנראה מחשש שביתם ייהרס.

"המדינה שלנו צריכה להיות שלנו", אומרת נועה בשארית כוחותיה. "צריך לפעול כדי שלא יהיו עוד מחבלים. שהבעל שלי, והבן שלי, יהיו הקורבנות האחרונים. שלא יהיו עוד קורבנות כאלו. אנחנו קמים וממשיכים, אנחנו לא נשברים".

"המטרה שלהם היא לשבור אותנו, ואנחנו לא ניתן לזה לקרות", ממשיך אריאל. "אנחנו ממשיכים מבחינה אישית, מבחינה משפחתית. עצם זה שהחתונה תתקיים, ולא בעיכוב גדול, זה דבר מאוד חשוב. מצאנו את הדרך לעשות את החתונה בתוך מנהגי אבלות (לפי עצת הרב, לאם נועה, למוריה ולדביר מותר להיות בחופה אבל לא לרקוד, כי מדובר בשמחה. לכלה, לעומת זאת מותר הכל; ב"א). 

"ואנחנו ממשיכים לגור בכל הארץ, לא ממהרים לארוז ולעבור לתל אביב, כי אנחנו פה, וזאת הארץ שלנו. וחשוב לנו להעביר מסר ברור, שאנחנו דורשים שיהיה יותר ביטחון בארץ, בכל הארץ.

"גיזרת חברון וגוש עציון מאוד חמה בתקופה האחרונה. אנחנו חיים את כל האירועים האלו. כל נסיעה פה היא מבצע צבאי. לכולם יש בראש תסריטים שהם מעבר לכל דמיון. מישהי מהיישוב אמרה לי שכשהיא ובעלה נוסעים יחד ברכב, הם לא יושבים שניהם במושב הקדמי, כדי שאם יקרה משהו, שלא יהרגו את שניהם. אנחנו סומכים על הצבא, אבל צריך לתת פה תחושת ביטחון גדולה יותר".

שרה תחיה לא מתנחמת בכך שהמחבל נתפס. "זו נחמה קטנה. לצערנו, המדיניות היא שתופסים מחבל, ואחרי חודש, חודשיים, שנה - הוא משתחרר. אז אין מספיק הרתעה. נקווה שהדרג המדיני יעשה יותר למען הביטחון של האזרחים באזור. שלא ישליכו אותנו כאן. ושעם ישראל ימשיכו בדרך של אבא ונתנאל. שיהיו שמחים, שיתפללו כל יום, שימשיכו לחיות בשמחה ובצנעה.

"יש לנו הרבה דברים להתמודד איתם, אבל ריבונו של עולם נותן לנו כוחות להתמודד עם זה. ואנחנו נתמודד עם זה".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו