הפוגרום שנשכח

מואל ימין היה ילד בן 8 כשהשקיף מחלון בית דודתו שבעיירה עמרוס, לא הרחק מטריפולי, על קבוצה של כ־20 צעירים ערבים שועטים במרוצה. הצעירים נכנסו לרחוב היהודי ובידיהם ברזלים וקרשים. ימין שמע צעקות מחרידות שגוועו לאיטן, ואחר כך ראה מדורות אש. למחרת בבוקר, כשיצא עם בני משפחתו לרחוב, נחשף לגודל הזוועה: גופות פזורות, שרופות ומעוכות, שעברו התעללות קשה, הרס רב ובתים פרוצים ובזוזים. בזווית עינו הבחין בשכנתו, אישה בהריון, שהיתה מוטלת בקרן הרחוב ללא רוח חיים, כשברזל חד נעוץ בבטנה. 

גם אחרי 70 שנה ימין, כיום תושב מזכרת בתיה, מתקשה לשכוח את מראות שני בתי הכנסת המחוללים ואת השלישי שהועלה באש. הוא זוכר גם את ההלוויה ההמונית שבה נטמנו בקבר אחים 38 הנטבחים שלא היה ניתן לזהות אותם בשל ההתעללות הקשה שעברו גופותיהם. רבים מההרוגים שנטמנו בקבר האחים, אז, בראשית כסלו של שנת 1945, היו בני משפחה אחת: עשרה מבני משפחת כחלון, שבעה מבני משפחת שמואל ועשרת בני משפחת מכלוף.

לידיה חיון, שחיה כיום במושב יציץ, היתה באותם ימים נערה בת כ־16. באותן שעות שבה עם בני משפחתה, שמחה וטובת לב, מחתונת בת דודתה. כשהתקרבו לביתם ברובע היהודים שבטריפולי, עידכן אותם עובר אורח במתרחש. הוא ייעץ להם להתרחק מאזור מגוריהם. הם לא שעו לו. מצב רוחם העליז התחלף באחת בפחד ובקדרות איומה. כשהגיעו הביתה חרב עליהם עולמם. הדוד, רפאל מסיקה, צורף במקצועו, נרצח וגופתו הוצתה בנפט. רעייתו נפצעה קשה.

כמו בעמרוס פעלו גם בטריפולי פורעים לובים באותה אכזריות. עשרה מבני משפחת בלילה נרצחו: דוד אמה של לידיה, אמו, אשתו ושבעת ילדיהם. לידיה מספרת שאם המשפחה התחננה בפני הרוצחים שיהרגו תחילה אותה, אך הרוצחים הכריחו אותה לצפות כיצד מחסלים אחד לאחד את ילדיה, ורק אז הרגו גם אותה. אחד הצעירים, סימון עטיה, שגם הוריו נרצחו, עלה לגג הבית כשהוא חמוש באקדח, זיהה את הערבי שרצח את הוריו וירה בו למוות. הוא שילם על כך בשבע שנות מאסר בכלא הלובי. לימים עלה לארץ, חי בנתניה ונפטר לפני כשנתיים. 

גם שמעון פלח היה באותם ימים ילד בן כ־10. משפחתו התגוררה בשכונה מעורבת בטריפולי שבה חיו ערבים ואיטלקים. אמו עבדה בבית החולים המקומי. פלח, כיום תושב בת ים, זוכר את אמו מתייפחת בבכי לנוכח עשרות ארגזי העץ ובהם גופות הנרצחים בפוגרום, כשהם מגיעים על גבי משאיות לרחבה שבפתח בית החולים.

 

•  •  •

יהודי לוב החיים בארץ, האודים שניצלו מהאש ומהשחיטה בטריפולי, בעמרוס, ובכפרים תאג'ורה, זנזור, זאוויה, ומסלאתה - זוכרים גם היום פרטים רבים מהטבח הנורא, שבימים אלה מלאו לו 70 שנה. הם אינם רבים. רבים יותר כבר הלכו לעולמם. הנותרים חשים שסיפור הטבח ביהודי לוב נשכח עם השנים, הן על רקע אימי השואה, שגם יהודי לוב חוו אותה, והן על רקע העובדה שפוגרומים דומים שהתרחשו במדינות מוסלמיות אחרות קודם שמדינת ישראל קמה, זכו להנצחה משמעותית יותר - למשל אירועי "הפרהוד" בעיראק. השנה זה יהיה אולי מעט אחרת: על פי החלטת הכנסת תציין המדינה ב־30 בנובמבר את "יום היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן". הטקס המרכזי יתקיים בבית הנשיא, בנוכחות השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. שם, אולי בפעם הראשונה, תעניק המדינה דגש נכבד יותר למה שהתרחש בדיוק לפני 70 שנה.

הפרעות ביהודי לוב החלו ביום ראשון, 4 בנובמבר 1945, ונמשכו ארבעה ימים (כ"ח בחשוון - ב' בכסלו). 132 יהודים נטבחו על ידי המון ערבי באכזריות ובדם קר. היו ביניהם ישישים בבתי אבות, נשים וילדים רכים. בתי כנסת הוצתו בטריפולי, שניים בעמרוס, בתאג'ורה ובזנזור. "הרוצחים", תיעד לימים אליהו ארביב, נשיא הקהילה, "השתמשו בסכינים, אולרים, מקלות, מטילי ברזל, גרזנים וקרדומות, ואף באקדחים וברימוני יד. רוב החללים הוכו תחילה על ראשם, ומשנפלו חוסלו בקרדומים ובסכינים". 

במקרים רבים שחטו הפורעים את קורבנותיהם, פשוטו כמשמעו. בכפר מסלאתה היו מקרים של אונס. רכוש רב נפגע, נשדד, נבזז או נהרס. בחלק מהמקרים חוסלו משפחות שלמות על ילדיהן, הוריהן, ולעיתים גם דודים, דודות, סבים וסבתות. בסך הכל נרצחו כאמור 132 יהודים, ובהם 36 ילדים. אלפי יהודים איבדו את בתיהם באירועים הקשים. הקורבנות הניחו אחריהם 30 אלמנות ו־92 יתומים.

 

סמוך להצהרת בלפור

הפוגרום נחת על יהודי לוב בהפתעה. מאות בשנים חיה הקהילה המקומית עם הערבים שם ביחסי שכנות טובים או סבירים. הכיבוש האנגלי סימן בעבורם את סוף המלחמה על שטח לוב ואת סופה של המדיניות הגזענית הפשיסטית שהנהיג השלטון האיטלקי. נוכחות חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, שהשתתפו באופן פעיל במבצעי הצבא הבריטי, רוממה את רוחם. חוגי "המכבים" ו"בן־יהודה" ופעילות אגודות חדשות, כולם בעלי גוון ציוני, נטעו בקרבם תקווה חדשה. את הסימנים המקדימים הרעים, שהיה אפשר אולי לקרוא, הם פיענחו רק בדיעבד, אחרי האסון.

פרופ' חיים סעדון, מנהל מרכז התיעוד של יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה במכון בן־צבי, אומר כי היהודים היו "הרבה יותר ממופתעים - הם היו המומים. אפילו במלחמת העולם השנייה", הוא מציין, "לא היו בלוב פגיעות של מוסלמים ביהודים. עד 1945 אין אירוע בין יהודים למוסלמים בלוב שדומה בעוצמתו לפוגרום הזה. אפשר לומר שמה שקרה נפל עליהם כמו מכת ברק מהשמיים".

היום, מסביר סעדון, "אנו יודעים לומר שהיתה שורה של גורמי רקע, שיהודי לוב לא העריכו אז את השפעתם האפשרית הקשה: המשבר הפוליטי ששרר בלוב בתקופה של חילופי שלטון, משלטון קולוניאלי איטלקי לשלטון צבאי בריטי: הבריטים ידעו שהם באים לתקופה זמנית, וב־1945 החל האו"ם לדון בעתידה של לוב. לכך צריך לצרף את המצב הכלכלי הקשה בלוב לאחר המלחמה, וכמובן את ההשפעה של הסכסוך הישראלי־ערבי על מצב היהודים בארצות האיסלאם. 4 בנובמבר, המועד שבו החל הפוגרום", מזכיר סעדון, "חל יומיים לאחר יום השנה להצהרת בלפור, שצוין בקהיר ובארצות שכנות".

סעדון סבור כי "לבריטים היתה אפשרות והיה כוח לעצור את הפרעות כבר בשלב הראשון שלהן, אך הם נמנעו מלעשות זאת. הפוגרום נמשך ארבעה ימים, והוא היה פוגרום מתפשט - מטריפולי לערים אחרות - אבל את הבריטים אחז שיתוק".

עו"ד יורם ארביב, שאביו אליהו תיעד לפני כ־40 שנה את אירועי הפוגרום בחוברת מקיפה שכתב, סבור שהבריטים חפצו באנרכיה. "הם ביקשו להוכיח שהלובים אינם מסוגלים לנהל בעצמם את העניינים", הוא אומר. סעדון סבור שזאת פרשנות היסטורית שספק אם יימצא מסמך שיאשר אותה, אבל ארביב טוען כי הבריטים היו שותפים סמויים לאירועים הן ברמת אי המניעה, הן ברמת היעדר הטיפול בימי הפוגרום עצמו ואולי גם ברמת היוזמה. 

 

"פרעות לא ספונטניות"

ארביב, ופדהצור בן עטיה, שעומד בראש מרכז אור שלום לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב, חושפים כאן לראשונה בפומבי מסמך בריטי הנושא את התאריך 14.11.1945. המסמך נכתב על ידי אנשי משרד המלחמה הבריטי. חשיפתו יוצאת דופן, מכיוון שבעבר חוקרים ואנשי אקדמיה שביקשו לעיין בחומר הנוגע לפוגרום שבוצע ביהודי לוב, נענו בסירוב בטענה שעדיין חל עליו חיסיון. המסמך הבריטי קובע כי השוטרים וכוחות הביטחון הבריטיים "לא היו יעילים ולא הגנו על היהודים". 

במסמך נכתב עוד כי כוחות הביטחון הבריטיים "פעלו באיטיות וגם בחוסר תקיפות מול הפרעות ולא הצליחו למנוע אותן", וכי "לא ניתנה הגנה ראויה ליהודים ולרכושם. הפרעות", כך מצאו הבריטים בחקירתם הראשונית, "לא היו ספונטניות. הן אורגנו מראש ונוהלו בצורה מאורגנת". בשעות הבוקר של היום הראשון לפרעות, מספר הדו"ח, נוכחו הבריטים לדעת שמשהו רע מתרקם, אך לא נקטו צעדים כדי למנוע זאת.

הדו"ח החסוי שהגיע לידי ארביב ובן עטיה מלמד שמפקדת הפורעים שכנה באותו בניין בטריפולי שבו שכנו המשרדים של הממשל הבריטי. חברים במפלגה הלאומנית הלובית, מספר ארביב, אף נצפו כשהם שוהים במפקדה הבריטית בזמן הפרעות, "ולפי דיווח אחד, התקיים קשר בין מארגני הפרעות לבין אנשי המפקדה".

הדו"ח שארביב חושף נתמך על ידי עדויות נוספות, למשל זו של צבי הזן, חייל ארצישראלי בצבא הבריטי ששירת בזמן הפרעות בטריפולי ביחידה 1039. הזן מתאר את שאירע בזנזור, שם גילו הבריטים אוזלת יד, ולא נקפו אצבע כדי להגן על חיי היהודים המותקפים. הזן ושניים מחבריו פרצו לתחנת המשטרה המקומית, והפכו שולחן על המפקד במקום תוך כדי שאגות וצעקות. מאוחר יותר הם פרצו למחסן הנשק ויצאו לעזור ליהודים ואף לפגוע בפורעים הערבים. 

עדות כתובה אחרת של חייל יהודי נוסף ששירת אז באזור טריפולי מתארת כיצד ב־5 בנובמבר פרצו פורעים מוסלמים למגורי היהודים, חבטו ילדים רכים על קירות המבנים והרגו אותם, והכל - כשבמרחק קטן מהמקום נמצאת המשטרה ואינה מתערבת כלל בנעשה. רק לאחר שלוש יממות של הרג ורצח יהודים, בלילה של יום שלישי, 6 בנובמבר, נטל הצבא הבריטי את המושכות לידיו.

מחברו של אותו דו"ח, חייל מיחידה 593, כותב עוד: "...ידוע לנו שערבים ממצרים ומארץ ישראל ששולבו בעבודה ממשלתית הילכו ברחובות וניהלו את השבאב. אחד מחברנו המבין ערבית שמע שיחה בין שלושה ערבים מצרים למחרת התחלת המהומות. אחד מהם אמר שביום הראשון לא היו מספיק הרוגים ולכן צריך להמשיך... הצבא קיבל הוראות לא להתערב בכל העניין. על היחידה שלנו", מספר החייל, "הוטל עוצר מיוחד. כל האחריות", מסכם הכותב את דעתו, "נופלת על הבי.אם.אי (המינהל הצבאי האנגלי; נ"ש)".

פדהצור בן עטיה מאשים היום בגלוי: "לבריטים היה אינטרס להמשיך ולשלוט בלוב. הם רצו להראות קבל עם ועולם שהלובים לא כשירים להקים מדינה. הם גם שיתפו פעולה במידה כזאת או אחרת עם הגורמים הלאומניים בלוב ששאבו השראה מהלאומנים הפלשתינים בארץ ישראל ובמצרים והתסיסו את האווירה. הלובים", מזכיר פדהצור, "קיבלו עצמאות ב־1951". בן עטיה וארביב בודקים עתה אפשרות להגיש תביעה ייצוגית נגד בריטניה בשמם של ניצולי הטבח וצאצאיהם, על התנהלותה בימי הטבח בלוב לפני 70 שנה. 

 

הפוליטיקה של הזיכרון

עם זאת, לא כולם סבורים שהבריטים נושאים באשמה כה כבדה. אחד הספרים החשובים שתיעדו את החיים של יהודי לוב, קודם הטבח, במהלכו וגם לאחריו - "יהודים בארץ ערבית" - פורסם ב־1978 על ידי רנצו דה פליצ'ה, אחד ההיסטוריונים הגדולים של איטליה ושל הפשיזם האיטלקי. בניגוד לבן עטיה ולארביב, דה פליצ'ה אינו מאשים את הבריטים בשותפות לפשע, אלא לכל היותר ברשלנות, באוזלת יד ובאי מניעה. בספרו הוא כותב: "...אין כל יסוד סביר לטענה שהאנגלים אירגנו את הפוגרומים או הניעו לעורכם". ארביב ובן עטיה אומרים היום שהמסמכים שמצויים כיום בידיהם לא היו בידיו של דה פליצ'ה כאשר כתב את הספר.

פרופ' חיים סעדון: "היהודים היו יותר ממופתעים. עד 1945 אין אירוע בלוב שדומה לפוגרום הזה, שנפל עליהם כמו ברק מהשמיים"

כך או אחרת, על סוגיה אחת אין מחלוקת - הפוגרום ביהודי לוב קוטלג כ"עוד פוגרום" שביצעו מוסלמים ביהודי ארצות ערב קודם הקמת מדינת ישראל. הוא לא זכה לציון מיוחד, וספק כמה מבינינו בכלל יודעים שהתרחש. פרופ' סעדון מדבר בהקשר הזה על "הפוליטיקה של הזיכרון". הוא מציין שלושה פוגרומים עוצמתיים במיוחד שבוצעו ביהודי ארצות ערב בשנים שקדמו להקמת המדינה: "הפרהוד" (הפרעות בעיראק ב־1941), שבהן נרצחו יותר מ־160 יהודים; הפוגרום בטריפולי ב־1945 עם 132 הרוגים; וכן הפוגרום שבוצע ביהודים בעדן, בדצמבר 1947, שבו נרצחו 82 יהודים.

 "לספינה אגוז שהובילה 44 יהודים ממרוקו וטבעה במצולות ים", מזכיר סעדון, "מדינת ישראל מארגנת שתי עצרות ממלכתיות מדי שנה, אבל לנספים של הפרהוד והפוגרום בלוב, אין עצרות. המדינה", הוא אומר, "גם אינה מציינת את זכרם של כ־500 ילדים יהודים שנספו, בשל תשישות ומחלות, כאשר עשו את דרכם מצפון וממרכז תימן למחנה חאשד בעדן בשנים 1949-1948, בדרך לארץ ישראל". 

אחרי הטבח ביהודי לוב הקימו הבריטים מחנה פליטים לכ־2,000 מהיהודים שהתגוררו בקירבה לשכונות הערביות. לעוד כ־4,200 פליטים לא נמצא מקום במחנה והם התגוררו בתנאי מחיה קשים יותר. 550 ערבים נאסרו בימי המאורעות. 289 מהם הועמדו לדין. רובם שוחררו חודשים ספורים לאחר מכן. שני ערבים נידונו למוות, אך פסקי הדין נגדם מעולם לא בוצעו. עשרה יהודים שהעזו להגן על עצמם נידונו למאסר בעוון "גרימת הפרעות". 

בשנים 1948-1946 עלו אלפים מיהודי לוב לארץ ב"עלייה בלתי לגלית". אחרי קום המדינה ועד 1951 חוסלה למעשה יהדות לוב, כש־32 אלף מיהודיה באו לארץ. קומץ קטן שנותר בלוב גורש ממנה לאחר מלחמת ששת הימים. כיום לא נותרו עוד יהודים בלוב. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו