הבחירה של ז'בוטינסקי

שנת 1901 היתה שנה לא רעה באודסה, עיר הנמל שעל חוף הים השחור. יוונים, טורקים, רוסים ויהודים גרו בה יחד בשלווה יחסית. תיירים עם מגבות עשו דרכם למרחצאות המרפא המפורסמים בעיר, בסמטאות שהושפעו מסגנונות הבארוק והרוקוקו. רובע העסקים "גרצק" היה שוקק; בקפה "רובינא" ישבו גם בצהריים גבירות בשמלות אופנתיות ובבית הקפה "פנקוני" ליקקו אנשי עסקים, משוררים, סופרים ובטלנים עוגות גלידה. 

אודסה של אותן השנים היתה מקום נוח במיוחד ליהודים מכל הסוגים: אלה שליבם הלך אחרי הציונות והעברית המתחדשת נטו לצד כמה מתושביה המפורסמים, שבראשם ביאליק, רבניצקי וקלאוזנר; ואלה שלא - הצטופפו בצילם של רבני העיר הידועים. 

אבל דבר נוסף קרה בקיץ החם של שנת 1901: צעיר שנולד באודסה, הגיע לביקור שעתיד לשנות את מסלול חייו. שמו היה זאב ולדימיר ז׳בוטינסקי. 

התוכנית המקורית של ז'בוטינסקי, אז בן 21, היתה לחזור לאודסה לביקור קצר. אחרי כמה שנים של לימודים ברומא, הוא התכוון לבקר את אמו ואחותו תמר ואז לשוב לאיטליה להתמחות כעורך דין. 

למרות גילו הצעיר, היו מאחוריו כבר שנים לא מעטות של ניסיונות להשיג דריסת רגל בתור סופר, משורר ומתרגם. אלא שהניסיונות הסתיימו בכישלון צורם: שירים שז'בוטינסקי תירגם ושלח למערכות עיתונים לא הודפסו; רומן שכתב ושלח לסופר רוסי מפורסם - נדחה; ואינספור כתבי יד, כלשונו, שנשלחו לעורכים כדי שיפורסמו - הוחזרו אליו ללא מענה. "כבר פחדתי שמא נגזר עלי מן השמיים להיות עורך דין או מהנדס", כתב על עצמו. 

חוקר הספרות דן מירון // צילום: לירון אלמוג

אך כשהגיע ז'בוטינסקי לאודסה הוא זכה להצעה מפתיעה: להפוך לעיתונאי מן השורה בעיתון "נובוסטי", ולתפקד כבעל טור במשכורת קבועה של 120 רובל לחודש. ז׳בו קיבל את ההצעה מייד: במקום לחזור לרומא ולהתמחות כעורך דין, הוא נשאר באודסה והתחיל בקריירה החדשה ככותב. 

ז'בוטינסקי הצעיר נהנה ממעמדו כעיתונאי, אך גם מחזות שכתב עלו בתיאטרון המרכזי והוא המשיך בדרך של כתיבת שירים, סיפורים ותרגומים של מיטב יצירות העולם. מחזהו "דם" - מחזה פציפיסטי מפתיע על מלחמת האימפריה הבריטית בבורים בדרום אפריקה, היה לשובר קופות לשני ערבים בלבד - עד שהורד מהבמות בהוראת הצאר. ז'בוטינסקי הפך לסנסציה ספרותית. אט־אט התערבב בחוגי הבוהמה באודסה ושמו נישא למרחוק. כתביו, ובהם הפואמה "שרלוט האומללה", שעסקה ברוצחת של המהפכן הצרפתי ז'אן פול מארה - אף לכדו את תשומת ליבו של מקסים גורקי הגדול. כוכבו דרך, ונראה כאילו הוא מצא את ייעודו בחיים.

אבל קצת לאחר מכן, ב־1902, קרה משהו ששיבש את התוכנית. האדמה התחילה לרעוד מתחת לרגלי היהודים ברחבי מזרח אירופה. פרעות ופוגרומים השתוללו באין מפריע, ובני קהילות יהודיות שלמות נפלו קורבן לרצח והתעללות מצד שכניהם לעיירות. "תינוקות נקרעו לגזרים פשוטו כמשמעו", דיווח ה"ניו יורק טיימס" לאחר פרעות קישינב ב־1903. 

בחסות ההסתה, ז׳בוטינסקי נעצר ובילה כמעט חודשיים בכלא. הנסיבות, כיאה לתקופה, היו מעורפלות. בזיכרונותיו כתב: "בראשית שנת 1902, באמצע הלילה, העירתני אחותי ולחשה: 'משטרה'. נכנס קצין בתלבושת הסרדיוטין הכחולה, חיטט כשעה בין ספריי וניירותיי, מצא איזו חוברת 'פסולה' וצרור מאמרים שנדפסו בעיתון איטלקי היוצא לאור במילאנו, והזמינני ללוותו - 'נפקדתי להוביל את אדוני לבירנית הסוהר'". כשיצא מהכלא, הבין ז'בוטינסקי כי בזמן הקרוב לא יקדיש את רוב מרצו לספרות. מי שכבר נחשב לאחד הכותבים המבריקים ברוסיה של אותם ימים והיה בדרך לקריירה מזהירה בתור סופר ומשורר - הסיט את משאביו הרוחניים לטובת הנושא הציוני.  

במקום תרגום מופת, הקדיש ז'בוטינסקי את העשור שלאחר שחרורו מהכלא לכתיבה לאומית בזכות רעיון ההגנה העצמית. עם השנים הקים את בית״ר ואת הגדוד העברי, ותיפקד כציר בקונגרס הציוני. עם זאת, בכל אותן שנים המשיך לכתוב פרוזה ושירה, גם אם בהיקף קטן יותר מאותם ימי אודסה העליזים.

 

•   •   •

 

האם הפוגרומים והסכנה הקיומית הציונית הם שמנעו מזאב ז'בוטינסקי קריירה מזהירה כסופר וכמשורר? האם גוף היצירה הרחב להדהים שלו, שכולל סיפורים קצרים, שירים, רומנים ארוכים, הצגות לתיאטרון, תרגומים של משוררים וסופרים מופתיים מן העולם - הוזנח בספרי ההיסטוריה?

 סרט חדש מסידרת "העברים" - מיזם תיעוד הקאנון של התרבות העברית בהפקתו של יאיר קדר, מעלה את אותה השאלה. שמו של הסרט - "העורב" - מתייחס לפואמה מפורסמת של אדגר אלן פו בתרגומו של ז׳בוטינסקי, והוא מתעתד להציג את דיוקנו כאחד ממחוללי התרבות העברית המודרנית, אבל בו בזמן כדמות טרגית שהחמיצה את ייעודה האמנותי. 

"לשאלה אם בשורה הראשונה של האנשים שיצרו את התרבות העברית יש לז'בוטינסקי מקום - התשובה היא כמובן חיובית", אומר קדר, שהקדיש במסגרת הסידרה פרקים לשמונה דמויות, שארבע מהן נשים וכמעט כולם משוררים מובהקים דוגמת יונה וולך, ביאליק, לאה גולדברג ורחל, אך מנקודת מבט רחבה יותר מתווספת לדעתו זווית אופטימית הרבה פחות. ״׳העורב׳ מוסר את סיפור חייו ויצירתו של ז'בוטינסקי כטרגדיה גדולה - של האיש עצמו, של העם שאותו הנהיג, ושלו כיוצר מוחמץ". 

 

מקיפלינג ועד ביאליק

במאית "העורב", איילת עפרים, שבחרה את השם "העורב" המסמל לדברי קדר את תכונותיו של ז'בוטינסקי כ"דמות מבשרת רעות, לא אהובה, לקטנית ורכושנית" - אומרת כי במובן הספרותי, ז׳בוטינסקי נחל כישלון. "הוא רצה להיות סופר וכתב שני ספרים, שזה יפה, אבל זה לא קורפוס שאפשר להוציא אותו מהארון לאוורור ולקריאה מחודשת", היא אומרת. "הוא סופר מעניין, שספריו מהנים וקריאים ומעוררי מחשבה, אבל הוא לא ברנר".

עם זאת, ד"ר עמינדב דיקמן, חוקר ספרות ומתרגם ואף חבר באקדמיה ללשון עברית, מבהיר כי מלכתחילה יש לבחון את ז'בוטינסקי כמתרגם איכותי, ולא כסופר. "בתרגום השירה הוא הביע עמדה ברגע מסוים של התהוות, של עברית כשפה מתחדשת", אומר דיקמן. "היה לז'בוטינסקי חזון משלו איך עברית צריכה להישמע; מה צריך להיות הסגנון שלה. הוא היה מקרה נדיר של מישהו שזכה להצלחה כמתרגם לשתי שפות - הוא תירגם את אדגר אלן פו גם לרוסית ותרגומו נחל הצלחה יפה".

דיקמן אומר עוד כי "ז'בוטינסקי היה למעשה סופר ברבע משרה. בעיניי, יש ערך לאדם שהוא מנהיג פוליטי והספרות בשבילו היא יסוד מוסד - למשל משה שרת. היו לז'בוטינסקי עוד כל מיני עניינים בחייו, אבל הוא עשה דברים חשובים במה שנוגע להעמדת אופציה בתרגום שירה עברית. מחברת התרגומים הקטנה משנת 1924, שבה 'העורב' ו'אנבל לי' ו'נשיקת רוקסנה' - אלה היו דברים מופתיים והיתה להם השפעה".

ז'בוטינסקי היה יוצא דופן מבחינת העניין שלו בסופרים שונים, ואף מבחינת בחירת הסגנון האישי שלו. "אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה", הצהיר על עצמו ז'בוטינסקי בביוגרפיה שכתב כשנזכר בתקופת לימודיו ברומא, והושפע מתרבותה. אם סופרים עברים ויידים בני תקופתו כביאליק ויעקב שטיינברג עסקו בנושאים הקשורים לזהות היהודית האישית והקבוצתית, ז'בוטינסקי, שהיה גם הוא ציוני צעיר וחלק מסצנת הספרות הרוסית, לא חשש לפרוץ גבולות אל מגוון ספרות העולם. מארה"ב הוא תירגם את אדגר אלן פו הקודר והדיכאוני, מאנגליה את רודיארד קיפלינג שבו ראה משורר חלוצי, ובסביבה הקרובה בחר לתרגם לרוסית את "בעיר ההריגה" של ביאליק. 

מבחינה סגנונית, ז'בוטינסקי פסל את צורת ההגייה האשכנזית הנפוצה וקבע נגד כל הסיכויים את הסגנון הספרדי הכללי שהתקבל, ובו אנחנו משתמשים עד היום. כמה דמויות מסיפוריו הואשמו בהדוניזם, וסצנות רבות מהפרוזה שלו, למשל ג'יגולו שמפתה אם ובתה גם יחד - נחשדו בדקדנטיות מוסרית. ואף על פי שעוד לא קם מי שהאשים בכך את ז'בוטינסקי עצמו, אפשר 

להסכים שבחברתם של "פאוסט" של גתה, "התופת" של דנטה ושיריו של עומר כיאם הפרסי - החשד היה מתמוסס. לעומת זאת, בנוף של הקונגרס הציוני הדברים לא יכלו לעבור בשתיקה.

 

"מאבק פוליטי אכזרי"

חוקר הספרות פרופ' דן מירון עומד כבר שנים בעמדה נגדית לקולות שקוראים לצמצם את ההכרה בחשיבות יצירתו של זאב ז'בוטינסקי כסופר ומשורר. בספרו "הגביש הממקד - תרומתו של זאב ז׳בוטינסקי לשירה המודרנית", שראה אור בשנת 2011, ולאחר מכן במאמרו על סיפוריו הקצרים, הפתיע מירון רבים כשכתב: "אנו יכולים לקבוע בבהירות ובביטחון כי פרסום חוברת התרגומים של ז'בוטינסקי בהוצאת 'הספר' בברלין בשנת תרפ"ד היה מאורע היסטורי ראשון במעלה בתולדות השירה העברית המודרנית. מאורע שאינו נופל בחשיבותו מפרסומיהם של קובצי השירה העבריים המקוריים הבולטים ביותר". 

מירון הגביה את ז'בוטינסקי כפורץ דרך שירי, וקבע כי הוא שם את היסודות ל"שפה השירית הגבוהה המודרנית". מירון מונה ארבעה סימנים למהלך התקדימי: "דבקות בהטעמה ובהגייה 'הספרדיות'"; "התרחקות משפת הדיבור באמצעות לקסיקון 'גבוה'"; "התנתקות מוחלטת כמעט מן הנורמה האזכורית־ציטוטית"; ו"מילוי החלל עם ביטול הנורמה האזכורית על ידי עיבוי המצלול והמרצת הלשון התיאורית".

דברים שאמר מירון בהשקת ספרו חשפו מעט מאחורי הקלעים של הנעשה בעולם ההיסטוריה של הספרות, והציעו שילוב בין תיאוריית קונספירציה לאי התאמה תרבותית. כך, לדבריו, "ז'בוטינסקי הודר מהדיון הספרותי שלנו. הסיבות: דמונולוגיה של הדמות במסגרת מאבק פוליטי אכזרי מאין כמוהו". 

לנימוק הזה מתווסף עניין אחר ומפתיע. לטענת מירון, הכתיבה המשוחררת וההדוניסטית־אפילו של ז׳בוטינסקי הקדימה את זמנה. "המסורת של ז'בוטינסקי היתה מאוד לא מקובלת בעולם הספרותי העברי", קובע מירון, "צוואתו של ז'בוטינסקי שניתנה בפי שמשון (גיבור ספרו על פי הסיפור התנ"כי; א"כ) לפני מותו היתה: ציברו לכם ברזל (נשק), מלך (שלטון) וצחוק (משחק). בלי שלושת המרכיבים הללו, אין סיכוי לעם להתקיים". 

לטענת מירון, הכישלון של הזיכרון הקולקטיבי העברי ביחס לז'בוטינסקי הסופר טמון בכך שלאורך ההיסטוריה נמנעו אנשי הספרות מחקר טהור של יצירתו. לדבריו, חקר ז'בוטינסקי "הסתעף והתעשר, אך עדיין הוא נתון כמעט כולו בידי היסטוריונים העוסקים בתולדות התנועה הציונית מצידן האידיאולוגי, הפוליטי והארגוני, ולא בציונות כתנועת תחייה תרבותית וספרותית". 

לעומתו, עמינדב דיקמן, שרואה בז'בוטינסקי "אחד המתרגמים הקלאסיים שלנו", אומר כי "הטענות לעוול פוליטי הן שטויות במיץ. לא היה עניין של הדרה פעילה. הדרה היא עניין שזקוק להוכחות. זה תפקיד של חוקרי משטרה ולא של חוקרי ספרות".

 

קירבה סגנונית לאדגר אלן פו

המו"לות הישראלית לא עשתה רבות כדי לחלץ את ז'בוטינסקי מהתדמית הבלעדית של הכותב הפוליטי. ברבות השנים הרומן היחיד שלו שתורגם שוב ושוב היה "שמשון", ורוב הכרכים פרי עטו שראו אור הם אסופות של איגרות העוסקות בציונות, ברוויזיוניזם ובאתגרים צבאיים העומדים לפתחו של העם היהודי. ובכל זאת, פרויקט בן־יהודה האינטרנטי, שמטרתו לחשוף לציבור קלאסיקות של הספרות העברית, מציג לצד עשרות ממאמריו גם כמה סיפורים קצרים של ז'בוטינסקי (בתרגום חנניה רייכמן) ואפילו שמונה שירים, חלקם מוכרים מאוד. 

בין שמדובר בהטיה מכוונת ובין שנפל קורבן לנסיבות היסטוריות, נראה שבסופו של דבר אכן ז'בוטינסקי הוא החמצה ספרותית. מי שהצהיר "את מלאכתי בחרתי לי עוד מימי ילדותי: התחלתי לכתוב בעודני בן־עשר. שירים, כמובן", ותירגם את אדגר אלן פו כי חש אליו קירבה סגנונית של ממש - היה לבסוף לאחד מהוגי הדעות הגדולים של התנועה הציונית. 

רעיונותיו המדיניים של ז'בוטינסקי עדיין מובילים את דרכו של הימין הלאומי בישראל, אבל מתברר שכמו בנושאים אחרים, אף אחד לא היה יכול לתאר את חששו הגדול טוב יותר מעצמו: ״שני חלקים בליבי, שני שערים בו. האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט. אני נטלתי במו ידיי את המפתח ונעלתי את השער השני למען אשר לא יפריעני בפועלי למען העם. את המפתח זרקתי ממני והלאה, אל תהומות. מי יודע אם לא יבוא יום ואתחרט מרה על מעשיי". ז'בוטינסקי שהיה שייך כל ימיו לשני העולמות, היה מודע היטב לפער ביניהם ולסכנה שבהתרחקות מעצמו היצירתי והספרותי.

ב־4 באוגוסט 1940 היה זאב ז׳בוטינסקי בעיצומו של ביקור בארה"ב מטעם ההסתדרות הציונית, במטרה לעודד הסברה למען הקמת כוח מגן עברי. אף אחד כנראה חוץ ממנו לא ידע על מחלת הלב שבה לקה. וכך, באמצע הביקור, כשנתיים לפני יריית הפתיחה לשואת היהודים באירופה, מת במפתיע והשאיר אחריו תחזיות ורעיונות שהתגשמו בבהירות מפתיעה.

עם זאת, ידוע כי לפחות פעם אחת כשל חוש הניבוי המפורסם של ז׳בוטינסקי. היה זה כשאימץ את העצה שנתן לו דודו, אברם. "דוד היה לי באודסה", כתב ז'בוטינסקי, "אחיה הזקן של אמא, הדוד אברם, סוחר אמיד, למדן עברי ומשכיל מגולח, אדם פיקח ורב־ניסיון. הוא - היחיד מכל קרוביי - אף פעם לא שאלני 'למה', אך ביום האחרון לפני צאתי, כשבאתי להיפרד ממנו, אמר לי דבר מלא שכל ותועלת: שמעתי, כי מתכוון אתה להיות סופר, ובעבור זה בחרת בדרך מוזרה. אין זה עסקי. אבל את זאת עליך לזכור: אם תצליח - הכל יגידו ויעידו שחכם הנך, ושהם ראו את זה מראש; ואם לא תצליח, יאמרו: 'הדיוט - ואנחנו מכבר ידענו שאינו אלא שוטה'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו