עד יומי האחרון לא אשכח את זעקת הצופרים לקראת סיום תפילת מוסף, ואת הרגע שבו שודרה ברדיו סיסמת הגיוס ליחידת השריון שלי. מלחמת יום כיפור שינתה את מהלך חיי. למרות השנים הרבות שעברו מאז הקרבות הקשים בסיני, אני ממשיך לשמוע את המטח הארטילרי שנורה לעברנו ופגע פגיעה ישירה בטנק, ורואה את פניהם החייכניות של חברים טובים ששירתו איתי בסדיר ובקורס קציני שריון ושילמו בחייהם את מחיר המלחמה. חברים אשכנזים ומזרחיים, דתיים וחילונים, חברי קיבוץ ועירוניים. משניתנה רשות למלאך המוות להשחית, חרבו אינו מבחינה בין דם לדם. לכולם היתה אמונה משותפת שהם נלחמים על הבית היחיד שיש לעם היהודי בעולם.
יום כיפור עבורי איננו רק יום בעל משמעות דתית, הוא גם יום של חשבון נפש לאומי בניסיון להבין את החיבור הבלתי אפשרי כמעט בין יום שכולו קדושה רוחנית עליונה, היטהרות מזוקקת, לבין דם, אש, ברזל ומוות.
הלקח היסודי מהמלחמה הוא שביטחון מדינת היהודים אינו מובן מאליו. המאבק על זכותנו לחיות בביטחון במולדת לא הסתיים, ואסור אפילו לרגע אחד לאבד את הערנות. מנהיגי המדינה מחויבים להיות חרדים לשלום האזרחים, לנהל את הסיכונים בחשש ובתבונה ולצפות את הבאות. איומים מקרוב ומרחוק מתעצמים סביבנו ואסור לזלזל בהם. על אחת כמה וכמה כשמדובר באיום גרעיני אמיתי. לנו אין המותרות שיש לאמריקנים, ללכת שולל אחרי הסכמים מבוימים ושקריים. האסון במלחמת יום כיפור מקורו בכתובות שהיו על הקירות ואיש לא רצה לקרוא אותן ולהתייחס אליהן ברצינות הנדרשת.
מדינת ישראל, כדי שתוכל לעמוד באתגר הביטחון הקיומי, זקוקה ללכידות חברתית. לכידות שיסודה באמונה פשוטה ששבנו הביתה מכל הגלויות כדי להגשים חזון ציוני גדול. חזון שטרם הוגשם במלואו. מיליוני אזרחי ישראל אינם פליטים או מהגרים שחיפשו מקלט זמני, אלא בני עם אחד שמחוברים בנימי נפשם לכברת ארץ קטנה נחלת אבותיהם. למרות השנים שעברו, ארץ ישראל, ירושלים, "התקווה", קבר רחל ומערת המכפלה עדיין פורטים על נימים דקים מאוד בכל נפש יהודי הומייה.
לצערי, הלכידות החברתית והאמונה בצדקת הדרך נפרמו בחוגים מסוימים בחברה הישראלית. אריג שהיה שזור מחוטי פלדה ומשי נמתח לקצוות ומאיים להיקרע. במובנים רבים של חיינו חזרנו להיות קבוצת שבטים הנאבקים על הישרדותם. במאבק על הישרדות נחצים גבולות, יש זילות בחיי אדם והיושרה הבסיסית מוחלפת בתחמנות יצירתית. טרם הצלחנו להשתחרר ממארת הגלות. תחושות זמניות וארעיות מקשות עלינו בבניין העד בארץ ישראל, כמו גם ההתנהלות של כל אחד לעצמו ואחריו המבול.
דוגמה לתהליך הבעייתי העובר על החברה הישראלית אפשר היה לזהות בבחירות האחרונות. בחירות שהיה בהן כיעור רב והציגו את חוסר המוכנות בחברה הישראלית להקשיב, להתייחס בכבוד הדדי ולהפנים שגם במאבקים אידיאולוגיים וערכיים נדרשת אנושיות בסיסית.
התלמוד מספר על למדן מופלג ששמו רחומי, שהרחיק מביתו כדי ללמוד תורה. הוא ראה בלימוד התורה ערך עליון. בכל שנה ליום כיפור היה חוזר לביתו. פעם אחת בערב יום כיפור הוא היה עסוק בסוגיה הלכתית, שבה העמיק על גג הישיבה. אשתו חיכתה לו בבית והוא לא הגיע. דמעות אשתו הרעידו את אמות הסיפים של המציאות, והוא נפל מגג הישיבה ומת. התלמוד ביקש ללמד אותנו שלפני כל אידיאולוגיה גדולה וערכי על, חובה להיות בני אדם. דרך ארץ קדמה לתורה. אילו רק היינו קצת יותר בני אדם, מתחשבים בזולתנו, אין לי ספק שחיינו בארץ הזו היו משתנים ללא הכר. מעשים קטנים שהיו מובילים שינויים כבירים.
