לפני חודשיים קפצה מריל סטריפ לביקור בבית הלבן, והתיישבה לשיחה עם מישל אובאמה. הן לא היו צריכות את הפגישה הזאת כדי לדעת שיש ביניהן הרבה מן המשותף. "אנשים אומרים לי, 'גילמת כל כך הרבה נשים חזקות'. ואני מייד עונה, 'האם אמרת דבר כזה פעם לגבר? שהוא גילם גברים חזקים? לא!'" הסבירה השחקנית לגברת הראשונה, כשהן ראיינו זו את זו עבור המגזין "More".
"הציפיות מגברים מגוּונות, למה זה לא אותו הדבר לגבי נשים? שלוש בנותיי הגיעו לעולם כשהן כבר נשים חזקות, ומה שהן ראו היה מבהיל. כי נשים נתפסות היום כשוות זכויות, אבל עדיין לא הגענו למקום הזה. אמנם יש איזו תחושה שלראשונה עומדות בפנינו מגוון של אפשרויות, ושאנחנו יכולות להוביל בכל מגזר בחברה. אבל אנחנו נתקלות בהתנגדות.
"רואים את זה בממשלה, רואים את זה בבית הלבן, רואים את זה בסנאט ובחדרי הישיבות ובהוליווד. האתגר של בנותינו יהיה להתמודד עם ההתנגדות הזאת, להבין כיצד לנטרל אותה ולהגיע למצב שבו השוויון בין המינים אינו מאיים על אף אחד".
סטריפ סיפרה לאובאמה שהמנטורית שלה היתה אמא שלה. "כשהיא היתה פוסעת לתוך חדר, הוא הפך מואר, וכשהיתה הולכת, אנשים היו עצובים. ועבורי זה מה שחשוב יותר מכל: במי נגעת, ואיך. אני מחשיבה אותה מנטורית כי היא היתה אומרת לי, 'מריל, את מסוגלת לכל דבר, את כל כך נהדרת'.
"אני לא כמו אמי, אני הרבה יותר מופנמת, וכשעלי לעמוד באור הזרקורים אני חושבת לעצמי, 'מרי, את מסוגלת לעשות זאת'. זה דבר טוב לדמיין את עצמךְ עושָׂה משהו שלא חשבת שתוכלי לעשות. ואני עושה את זה מדי יום, אחרת הייתי פשוט ממשיכה לשבת בבית וחושבת מה להכין לארוחת ערב".
המוטיב האימהי מלווה את מריל סטריפ גם בסרט הקומי־מוסיקלי החדש, "ריקי והפלאש", שביים ג'ונתן דמי הוותיק ("פילדלפיה", "נשואה למאפיה", "שתיקת הכבשים"). סטריפ מגלמת את ריקי, רוקרית מזדקנת שזנחה את בעלה ואת שלושת ילדיה לטובת חלום הרוקנרול, אבל לא מצליחה לפרוץ ומסתפקת בהופעות קטנות במועדונים.
את בתה בסרט מגלמת בתה במציאות, מיימי גאמר (32), וזו הפעם השלישית שהן משחקות יחד. הראשונה היתה בסרט "צרבת" מ־1986, עוד בטרם מלאו לה שנתיים ובשם בדוי, כדי לא לגזול את תשומת הלב מהסרט; השנייה היתה לפני שמונה שנים בדרמה "לפנות ערב" - אז גילמה את הדמות של סטריפ בצעירותה. והיתה גם סצנה משותפת אחת ב"השטן לובשת פראדה", שנחתכה בעריכה.
"אנחנו מאוד קרובות", סיפרה סטריפ במסיבת עיתונאים בניו יורק. "מיימי היא ממש לא כמו הדמות שלה בסרט, וגם אני לא, זה בסך הכל משחק. והיא משחקת ממש טוב, הייתי כל כך גאה בה. אני לא יודעת איך היא הצליחה להוציא מעצמה את כל זה בשביל התפקיד, אבל היא ממש נהנתה לנזוף בי. הצילומים נמשכו שבוע, וכל ערב נסענו יחד הביתה".
נוסף על מיימי, יש לסטריפ ולבעלה, הפסל דון גאמר, עוד שלושה ילדים: הנרי (35), מוסיקאי אינדי, גרייס (29), גם היא שחקנית (שהופיעה לאחרונה בסדרות דוגמת "חדר החדשות" ו"אימה אמריקאית"), ולואיסה (24), דוגמנית.
"מיימי היתה תמיד מאוד דרמטית, מאז גיל 3. או אולי בעצם שלושה חודשים. היא היתה עושה לנו הצגות בבית, והדבר היחיד שאני זוכרת הוא שתמיד היתה צועקת 'זה עוד לא נגמר!' ונאלצנו לשבת שעות ולחכות.
"זה קשה להיכנס לביזנס שלנו, בטח עם אמא שהיא דמות כה בולטת בהוליווד. אבל לילדים יש חזון מיוחד, וזה לא בדיוק שמציגים אותם לראווה.
"הדמויות שלנו בסרט דומות, בכך ששתיהן נחפזות להתקוטט, שתיהן מביטות בדברים מהצד, שתיהן נאמנות לאמת שלהן ולא מתנצלות על כך.
"במציאות אני הרבה פעמים מבקשת סליחה ומתנצלת, בדיוק ההפך מהדמות שאני מגלמת - היא תמיד מתעקשת 'אתה יודע מה, אני לא מצטערת, אני מי שאני'. גיליתי בה סוג של אמת ושחרור. לא יודעת אם זה שיעור לחיים, כי אני כבר זקנה, וכבר מאוחר לשינויים כאלה. המשחק לוקח אותך אל מחוץ למה שאתה מכיר ומרגיש, ומציב אותך בחיים של מישהו אחר. אתה לומד ללכת בנעליים של אדם שונה, לחיות את חייו ולהיות מונע מהתיאבון ומהצרכים שמניעים אותו. עבורי זו תרפיה, זה לקבל תובנות על עצמי דרך אנשים אחרים. ואני זקוקה לזה".
• •
אם יש קונצנזוס אחד בהוליווד, קוראים לו מריל סטריפ. כל תעשיית הקולנוע מעריצה אותה, כל שחקניות הדור הנוכחי גדלו עליה. בגיל 66 היא נחשבת לשחקנית הגדולה של זמננו, ועדיין פעילה ומבוקשת, גורפת פרסים כמעט בכל טקס או פסטיבל, מחליפה תפקידים כזיקית ותמיד שובה את לב הקהל.
סטריפ מחזיקה בשיא של 19 מועמדויות לאוסקר - יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה, כולל הגדולים ביותר. המועמדות הראשונה שלה היתה ב־1978 על "צייד הצבאים"; הזכייה הראשונה היתה כעבור שנה, על משחקה ב"קרמר נגד קרמר". מאז זכתה שוב פעמיים: על "בחירתה של סופי" ב־1982 ועל "אשת הברזל" מ־2011, שבו גילמה את מרגרט תאצ'ר. היחידה שזכתה ביותר אוסקרים (ארבעה) היא קת'רין הפבורן המנוחה.
סטריפ זכתה גם בשני פרסי אמי (על המיני סדרות "שואה" ו"מלאכים באמריקה"), ומחזיקה בשיא המועמדויות לגלובוס הזהב - 26, מהן שמונה זכיות, בין היתר על הופעותיה ב"אהובת הקצין הצרפתי" ו"אדפטיישן". בנובמבר האחרון קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מידיו של הנשיא ברק אובאמה, שהודה: "אני אוהב את מריל, ומישל יודעת את זה".
הפן המוסיקלי שסטריפ חושפת בסרט אינו חדש. ב־2008 שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "מאמא מיה!" המבוסס על שירי להקת אבבא, ובשנה החולפת כיכבה בעיבוד הקולנועי למחזמר "אל תוך היער"; היא ביצעה שירים בסרטים כגון "המוות נאה לה", ואת שיר הנושא של "גלויות מהחיים", שאף קיבל מועמדות לאוסקר.
ב"ריקי והפלאש" היא מבצעת קלאסיקות רוק של אמנים דוגמת ברוס ספרינגסטין ושירים בני זמננו של פינק וליידי גאגא. הצילומים התחילו רק אחרי שסטריפ השלימה את שיעורי הנגינה בגיטרה שהתחייבה להם. בעבר היא כבר למדה לנגן בפסנתר ובכינור לטובת הסרט "לנגן מהלב" (1999), לאחר שמדונה פרשה מהסרט בגלל חילוקי דעות עם הבמאי.
"ג'ונתן אמר לי שאבצע בסרט שלושה שירים, שזה די קל ויצריך רק שבועיים של חזרות. אבל בסוף יש עשרה שירים. עשרה! בתור התחלה למדתי לנגן בגיטרה אקוסטית אצל מורה לנגינה בניו יורק. כעבור חודש עברתי להתאמן על גיטרה חשמלית מדי יום. למדתי את הטריקים הקטנים של הרוקרים, איך להחליף אקורדים במיומנות וכדומה. בגיטרה החשמלית הטעויות שאתה עושה רועשות יותר ומחרישות את האולם. עם אקוסטית אתה יוצא בזול.
"קווין קליין, שמשחק לצידי בסרט והוא מוסיקאי מוכשר, אמר לי, 'את לא נשמעת רע', וחשבתי לעצמי שזאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל".
את מושא אהבתה בסרט מגלם הזמר זוכה הגראמי ריק ספרינגפילד. "אני וריק היינו מעורבים בבחירת השירים שנבצע בסרט", אומרת סטריפ. "בדקנו מה לא יהיה לי קשה לבצע, האזנתי לשירים ברדיו וחשבתי איך אוכל להתמודד איתם. ארבעה חודשים לפני כן גילמתי זמרת אופרה, והייתי שקועה במוצרט וכאלה, כך שהמעבר הצריך ממני להיזכר איך לנגן בגיטרה.
"יצאתי עם יבלות מדממות, וכשהתבכיינתי בפני ריק, הוא פשוט אמר, 'זה טוב, זה מה שאמור לקרות'. מייד הרגשתי שקיבלתי את סטטוס הרוקרית שלי".
בסרט החדש "ריקי והפלאש". "מייד הרגשתי שקיבלתי את סטטוס הרוקרית שלי" // צילום: יח"צ
את לוק הרוקרית שלה בסרט היא פיתחה בעצמה. "זה עוזר לי להרגיש לא כמו מריל סטריפ, אלא כמו ריקי", סיפרה בראיונות. "בהתחלה אתה צריך טריגרים קטנים כאלו כדי לעזור לדמיון.
"האזנתי להרבה מוסיקה, צפיתי בקליפים של הרבה להקות, ונעזרתי בפנטזיות שהיו לי בתור נערה, לכולנו יש כאלה. אבל לא נשענתי על אף השראה. פשוט התחלתי להיות אני, רק יותר קשוחה.
"בבית שיחקתי עם השיער. חשבתי לגלח אותו בצד הראש, אבל בעלי הטיל וטו (צוחקת). רציתי שיער גדול גדול. אבל היו לי תוספות של צמות קלועות שחיבבתי, ואחרי שתקעתי אותן בצד הראש חשבתי לעצמי שזה נראה קול. התאהבתי בלוק, סוג של אייטיז. וחשבתי שזה צריך להיראות ככה, כי ריקי בעצם תקועה בעשור ההוא ולא השתנתה מאז.
"הביצועים החיים היו אחד הדברים הכיפיים שיצא לי לעשות. וכיף זו מילה פשוטה, עם שלוש אותיות קטנטנות. זאת פריבילגיה להיכנס לתחום שיש אנשים שעושים אותו ממש טוב, ואני רק מעמידה פנים שאני יכולה להתמודד איתם. כשהתחלנו לצלם בסט בברוקלין, שדימה את הבר בסרט, אחד הניצבים התלהב ואמר שהלוואי שזה היה בר אמיתי, כי עם המוסיקה שלי הוא היה בא מדי ערב. נתנו את כל מה שהיה לנו".
• •
השירה היתה למעשה תחילת דרכה האמנותית של מרי לואיז סטריפ, שנולדה בניו ג'רזי ביוני 1949. אמא שלה היתה אמנית, ואביה עבד בחברת תרופות. יש לה שני אחים צעירים ממנה - הארי (64), כיום סגן מנהל בית ספר תיכון בניו יורק, ודיינה (62), ברוקר מצליח. היא היתה ילדה ממושקפת ומגושמת, שנמשכה לבמה בצעירותה, ואחרי ששרה ברסיטל שנערך בבית הספר, נרשמה לחוג שירה.
"כבר כשהייתי בת 12 לקחתי שיעורי פיתוח קול במנהטן אצל זמרת הסופרנו אסטל ליבלינג, על חשבון הזמן הפנוי שהיה לי לשחק עם אחיי", סיפרה בראיון ל־NPR בארה"ב. "בתור מתבגרת הייתי חוסכת כסף כדי ללכת למחזות זמר בברודווי - 'איש המוסיקה' היה האהוב עלי. גם בקולג' היתה לי תמיד תשוקה למוסיקה.
"אני זוכרת שאבי אסף אלבומים של ברברה סטרייסנד. היא היתה אז בערך בת 21 עם שלושה אלבומים, והיו לנו את כולם. הייתי שומעת אותה בלי סוף. הכרתי את כל השירים, כל נשימה שהיא לקחה, כל מילה שהיא בלעה, כל הרמת קול, ושרתי איתה. זה איפשר לי לבטא את הרגע שבשיר, יחד עם הרגשות שהציפו אותי ולא היתה לי דרך אחרת להביע. אחרי שהפכתי לעשירה ומפורסמת פגשתי את ברברה, וכשסיפרתי לה על כך, היא היתה נבוכה. אנו האמנים לא לגמרי מבינים מה משמעותו של כל אחד מאיתנו לאחר".
כתיכוניסטית העדיפה להצטרף לקבוצת המעודדות של קבוצת הפוטבול של בית הספר. אבל בגיל 20, בעת לימודיה בקולג' פרטי לבנות במדינת ניו יורק, התאהבה במשחק והחלה לשחק במחזות עצמאיים. משם המשיכה ללימודי תואר באמנויות בבית הספר היוקרתי לדרמה באוניברסיטת ייל.
הקריירה שלה החלה באופן רשמי באמצע שנות השבעים, כשכיכבה בברודווי במחזות כגון "אילוף הסוררת" ו"מידה כנגד מידה" של שייקספיר, שם הכירה את בן זוגה באותן שנים, השחקן ג'ון קאזאלה, שהיה מבוגר ממנה ב־14 שנים.
ב־1978 ראה אותה רוברט דה נירו במחזה, והמליץ עליה לתפקיד בסרט "צייד הצבאים". ב־37 השנים שחלפו מאז היא לא מפסיקה לעבוד. היא שיחקה ב"זיכרונות מאפריקה", "אישה שטן", "הגשרים של מחוז מדיסון", "השעות", "השטן לובשת פראדה", "אוגוסט: מחוז אוסייג'", וגם "ג'ולי וג'וליה", שם גילמה את כוהנת הבישול האמריקנית ג'וליה צ'יילד.
קאזאלה מת ב־78' מסרטן. חצי שנה לאחר מותו נישאה סטריפ לגאמר, בן זוגה עד היום.
"מעולם לא התגברתי על מותו, אני לא רוצה להתגבר", אומרת סטריפ. "לא משנה מה תעשה, הכאב תמיד נמצא שם במוחך, ומשפיע על כל מה שקורה אחר כך. אבל אני מאמינה שאפשר לספוג את הכאב ולהמשיך קדימה מבלי להיצמד אליו באובססיביות".
בעבר, כולם חשבו בטעות שהיא גלן קלוז. סטריפ סיפרה פעם כי כשהיתה בהריון עם בתה הצעירה, בתחילת שנות התשעים, קיבלה יחס מיוחד בחנות למוצרי תינוקות, עד שהמוכרות התוודו בפניה שאהבו אותה ב"חיזור גורלי'" - הסרט שבו כיכבה קלוז (אחרי שסטריפ ויתרה על התפקיד). תפקיד מבוקש נוסף שהיא פיספסה היה אשת החתול ב"באטמן חוזר" ב־1992, אחרי שהבמאי טים ברטון טען שסטריפ בת ה־40 מבוגרת מדי. התפקיד הלך למישל פייפר.
הקרבת הרבה בשביל הקריירה?
"כשאת אישה עובדת, כל יום הוא פשרה. ב־1981, זמן קצר אחרי שנישאנו, גיליתי שאני בהריון. זה היה אחרי שלוהקתי לסרט 'רגטיים', וזו היתה הפעם הראשונה שהיה עלי לוותר על משהו למען המשפחה. אבל זה היה שווה את זה, כי בני הבכור הנרי יצא לא רע.
"בתור אישה שחקנית, יש ממך ציפיות שונות לחלוטין, ואת כופה על עצמך נקיפות מצפון, כי החברה שופטת אותך - בניגוד לגברים, שאצלם לא בודקים את הסטטוס ההורי. החיים אינם הוגנים, והמשפחה היא חלק מהפשרה שעלי לעשות. ויתרתי לפעמים על פרויקטים נהדרים, משום שהם חייבו אותי להיעדר לתקופה ארוכה מהבית. הילדים היו תמיד ממורמרים כשנסעתי לצלם סרטים רחוק מהם.
"כשהנרי היה בן 7 הוא אמר לי שהוא לא רוצה לעבור דירה שוב, שהוא לא רוצה להרגיש שוב כמו 'הילד החדש'. עד אז הוא למד בשבעה בתי ספר בחמש יבשות שונות, או משהו כזה. החלטנו להישאר בלוס אנג'לס, ואחרי חמש שנים חזרנו לגור בקונטיקט.
"הייתי עושה דברים מטורפים, כמו לומר למפיקים שהם לא צריכים לשלם לי, אלא רק לספק לי הליקופטר לטוס מהסט הביתה. עשיתי את זה בשני סרטים, זה היה מפחיד, ולעולם לא אחזור על זה שוב. תמיד השתדלתי לגרום לזה לעבוד, הרי כולם מנסים שהכל יסתדר בהתאם לתוכנית. אבל אני שמחה שגידלנו את הילדים במקום שבו הם גדלו".
שלא ככוכבות דוגמת אנג'לינה ג'ולי וסקרלט ג'והנסון, סטריפ היא שחקנית צנועה למדי. התעריף שלה עומד על 8-5 מיליון דולר לסרט, נוסף על אחוזים מהרווחים. הונה נאמד ב־45 מיליון דולרים בלבד. לא תמצאו אצלה נכסים ראוותניים, למעט שלושה בתי מגורים: בית רחב ידיים בהוליווד הילס בלוס אנג'לס, פנטהאוז יוקרתי במנהטן והאחוזה בקונטיקט, שבה מתגוררת המשפחה רוב הזמן.
עם הבת מיימי. "דרמטית" // צילום: אי.פי
אבל בגיל 66 כבר אין אף אחד בתעשייה שיגיד לה לא. עכשיו היא זו שמחליטה אילו תפקידים לקחת, אם זו הופעת אורח בסידרה הקומית "טיפול אונליין" של ליסה קודרו ואם קריינות בסרטי טבע ודוקו.
אולם למרות שלל פרסים וחיבוקים מהתעשייה, עשרות סרטים ברפרטואר ועוד רבים שלא יצאו אל הפועל, ולמרות שהיום היא בפיסגה, היחידה שאומרת שמריל סטריפ היא דווקא לא קונצנזוס היא סטריפ עצמה. לטענתה, יש סוג קהל אחד שטרם הצליחה לכבוש עד הסוף: גברים הטרוסקסואלים. אבל הדברים נעים בכיוון הנכון לתחושתה.
"הגברים מסתגלים, והגיע הזמן!" אמרה בנאום בפני בוגרות הקולג' לאמנויות "ברנרד" ב־2010. "הם מתחילים לשנות את הדעות הקדומות באשר לקביעת מה נורמלי, דברים שהיה קשה לאבותיהם לעשות.
"נשים הן שחקניות טובות יותר מגברים. למה? כי אנחנו נדרשות לשכנע מישהו שמתנשא מעלינו שיש לנו יכולות שהן בבחינת מיומנות הישרדותית. ככה הנשים שורדות באלף הנוכחי. העמדת פנים היא לא רק משחק, אלא אפשרות שניתן לדמיין...
"מכורח היותי סלבריטי למדתי איך להתחבא, אבל מכורח היותי שחקנית למדתי לפתוח את הנשמה. ולא צריך להיות מפורסם כדי להבין זאת".
• •
סטריפ סיפרה בעבר שגדלה בלי גיבורות ספרותיות. "דמויות גבריות, לעומת זאת, היו בשפע. כמו הקלברי פין, למשל. הבנים היו המעניינים, ובתור קורא או צופה אתה חווה את הסיפור באמצעותם, אתה מרגיש מה קורה כשהוא קופץ, מנצח או מפסיד.
"אנחנו לוקחות כמובן מאליו שהבנים האלה עושים הכל, מבלי שאנחנו מצליחות לגלות סיפור דרך גיבורות בנות. כשאני צופה בסרט לא אכפת לי אם הגיבור הוא גבר או אישה. אני מרגישה אותו, לא משנה במי מדובר. גם אם זה רק טום קרוז שקופץ מעל בניין - אני בעדו. אצל גברים שרואים שחקנית בתפקיד הראשי, זה אחרת. גברים הטרוסקסואלים זוכרים את דמותה של לינדה, שגילמתי ב'צייד הצבאים', דמות שגם ביל קלינטון אהב, או את סופי ב'בחירתה של סופי'. שתיהן היו פמיניסטיות, וגברים התאהבו בהן מבלי לחוות את הסיפור דרך גופן.
"אבל רק כשגילמתי דמות קשוחה, שמקבלת החלטות ועומדת בראש ארגון, הצלחתי סוף סוף לעורר אמפתיה בקרב הגברים. זה היה כשעשיתי את 'השטן לובשת פראדה', ובפעם הראשונה בחיי ניגש אלי גבר ואמר שהוא הבין את הדמות, כי הוא עובד במשרה כזו. אני חושבת שיש גם הבדל בין מבקרי קולנוע למבקרות קולנוע, אבל אני לא רוצה לעשות הכללות. זה כמו שלי יש טעם מסוים בסרטים שאני אוהבת. אין לי בעיה לצפות בדברים שעשיתי. בצעירותי נהגתי לבחון את עצמי על המסך ולחשוב שיצאתי שמנה. לא הבנתי מה הבעיה שלי. היום אני כבר לא מבזבזת זמן במחשבות כאלו, זה סתם מטופש, לא?".
dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו