אשרוב היה החייל הזה שיודע שהוא לא מתכוון להישאר בפלוגה, ויהי מה. היו לו שיקולים משלו, לאשרוב, ומאיפה שהוא לא הפך את זה היה לו ברור שכל יום נוסף בפלוגה ג' הוא בזבוז זמן. אנחנו דווקא הצטערנו לשמוע את הגישה הנחרצת שלו. אשרוב היה אחד הטיפוסים המשעשעים ביותר בפלוגה. מין דמות מתוך מערכון של הגששים, אולי מתוך גבעת חלפון, שצנחה פתאום אל תוך האוהל. שמחה גדולה. אמנם חייבים להודות שכחייל הוא היה על הפנים. המבחנים שהגיש בסוף הקורסים היו כל כך גרועים, עד שמישהו הציע להעביר אותם למודיעין הסורי. הם לא היו יוצאים מזה. בקיצור, האיש היה מסוג החיילים שקשה בכלל להעריך את מלוא תרומתם לצה"ל. ובכל זאת היה עצוב לדמיין את הפלוגה בלעדיו.
זה התחיל בהגשת בקשות. טפסים מולאו ומכתבים נשלחו, אבל שום דבר לא קרה. זה לא שצה"ל סירב להעביר את אשרוב. הוא פשוט התעלם מבקשתו ולא חשב שהיא ראויה לתגובה, מה שהוביל לתוכנית ב': להפוך את ההעברה שלו מאינטרס אישי ופרטי לאינטרס של היחידה ושל צה"ל. בשלב הזה אשרוב התחיל לבצע כל עבירת משמעת אפשרית ופה ושם גם נזקים. הוא עשה זאת באדיקות של בחור בישיבת בריסק, והקפיד על קלה כחמורה. הוא רמס את תקנות ההופעה הצבאית, איחר בקביעות, והעמיד פנים שהוא לא מכיר, או לא מבין, ובעיקר לא סופר, את הכללים. אבל מכיוון שגם קודם לכן הוא היה חייל כל כך גרוע, צה"ל נותר אדיש. אשרוב קיבל את העונשים השגרתיים, וחלום ההעברה לא התקרב אפילו בסנטימטר אחד מסכן.
כך קרה שאשרוב החליט ללכת על תוכנית ג' שהוגדרה כנשק יום הדין. הוא החליט לברוח הביתה בשבת שבה הוא רותק לבסיס. מכיוון שלברוח הביתה זה בכל זאת מעלל די נדוש, הוא החליט לגנוב רכב צבאי לצורך העניין הזה. ומכיוון שלגנוב ג'יפ או את הרכב של הרס"ר זה לילדים קטנים, הוא החליט ללכת עד הסוף ולנסוע הביתה במשאית הגדולה ההיא, שבשפה הצה"לית של אותם ימים קראנו לה "ריאו בום". היתה זאת משאית שטח עם גלגלים גבוהים ומנוף מקופל בין תא הנהג לבין מחסן הכלים שעמד מאחור והסריח מגריז. מדובר למעשה במוסך נגמ"שים נייד, ועליו, דווקא עליו החליט אשרוב לטפס, להתניע בקולי קולות ולחנות מתחת לבניין של ההורים בהרצליה. היינו חיוורים מפחד. השתגעת לגמרי, אמרנו לו. להבריז הביתה, על ריאו בום?! זה לא ייגמר בהעברה, זה ייגמר בכלא 6!
- גם כלא 6 הוא יחידה של צבא הגנה לישראל, לא?
- כן, אבל איזו יחידה?!
- יחידה אחרת, מתוקים שלי. אחרת!! רק לא פה.
אחרי שבת ביתית ונעימה חזר אשרוב לבסיס כשהוא נוהג מעדנות על הריאו בום. באיחור, כמובן. הש"ג בירך אותו לשלום, ואשרוב הסיע את המפלצת המכנית בכבישים הפנימיים של המחנה, תוך כדי שירה קולנית, נפנופי ידיים וחלון פתוח. הוא לא הפסיק לשרוק גם כשהכניס את המשאית לחניה, השאיר את המפתחות בפנים והצטרף אלינו עם חיוך של מיליון דולר על הפנים. עכשיו כבר היה ברור שזה רק עניין של כמה רגעים עד שיבוא איזה קצין וינבח עליו, ויותר לא נראה את אשרוב בסביבה.
זה הזמן לקצר את הסיפור, שקצת הארכתי בו, ולומר שעד עצם היום הזה אשרוב וגם אנחנו מחכים לקצין ההוא. כלום לא קרה. לא היה משפט ולא היתה העברה. למעשה, אשרוב המשיך עם הפלוגה עוד שנים ארוכות של שירות מילואים. בהתחלה כל החלמאות הזאת דווקא די הצחיקה אותנו, אבל ככל שחלפו הימים והתברר שאף אחד לא שם לב, כל הסיפור ההוא נעשה פחות ופחות מצחיק. העניין התחיל להטריד אותנו עמוקות, ואפילו אשרוב עצמו, פרחח עולץ שכמותו, שקע במין מצב רוח מהורהר ומודאג. מילא ההעברה, שתלך לאלף עזאזל, אבל כאזרח במדינה הזאת, גם הוא ציפה שאירוע כזה לא יחלוף ללא תגובה.
המון שנים חלפו מאז, ועם הזמן אני יותר ויותר אוהב את הסיפור הזה. הוא מתחבר לי להמון נקודות, ואני נזכר בו בהקשרים שונים. אני מביט בחבורת החוליגנים ששבו בסוף השבוע שעבר ממה שהיה אמור להיות משחק כדורגל בבלגיה, ואני אומר לעצמי שבפירוש יכול להיות ששום דבר לא יקרה. למרות שהם באמת עברו הפעם כל גבול, ועשו את כל הריאו בום שיש. התפרעו, השחיתו ציוד, השליכו אבוקות ופצעו את השוער, ולמרות שהזדעזענו נורא! יכול להיות שהעולם יעפעף ויעביר את זה הלאה, וכבר במשחק הבא נגד סכנין או הפועל הם יקפצו שם במקומות הקבועים ביציע וימשיכו בשלהם.
או, להבדיל, המשלחת האיראנית החייכנית והמופלאה הזאת. בזמן שאנחנו קיבלנו את אורן זריף, הם ללא ספק הרוויחו את הזריף האמיתי. קוסם. אלוף העולם. החבר'ה האלה יכולים ללמד גם את אשרוב איך גונבים את הדבר הכי גדול והכי מרעיש בסביבה, מסתובבים איתו לאור יום ולפני כולם, צופרים ועושים תנועות מהחלון ושום דבר, פשוט שום דבר לא קורה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו