הכירו את הרוצח של ברכה: ה’שיימיניג’

למה כל כך הזדעזענו מאירוע שליחת היד בנפשו של תנ”צ אפרים ברכה?

כי כאשר ראש יחידת חקירות ההונאה מתמוטט זה הארזים. שם נפלה השלהבת. והלהבות עולות ושורפות לכולנו.

ממה הוא חשש? אולי מהשיטה, אותה הוא הכיר היטב, של עינוי דין וחקירות שנמשכות שנים?

מאידך, אם לא פחד לספר למפקדיו על הצעת שוחד לכאורה, ולהפליל רב גדול וחשוב בלי חשש, אז נראה שלא קיבל שוחד, שכן כידוע מי שיש לו חמאה על ראשו הרי שאינו יוצא לשמש. מצד שני, הרי אין עשן בלי אש? אז אולי בכל זאת יש משהו בהאשמות שפוזרו כנגדו?

אולי חשש מכוחות חזקים ממנו ואולי גם מתפירת תיק נגדו, שגם הוא, ראשון החוקרים, לא יוכל להתמודד עם בידוי הראיות כנגדו?

אז מה? נדרוש שעיתונאים יפסיקו לחקור? ומי יעזור לאזרח הקטן?

נרסן את המשטרה? ברור שאי אפשר בלעדיה.

אם כך, איפה עובר הגבול בין עניין לגיטימי הדורש טיפול, ומעורבות של חקירת המשטרה במידת הצורך, ואפילו קיומו של הליך משפטי – לאותו ריסון נדרש?

לטפל במורסה כראוי

בדרך כלל נהוג לומר, אחרי מות, קדושים אמור. אולם נדמה שמקרה זה מחייב, לשני הצדדים, ובעיקר לציבור, את חקירתה (הבלתי תלויה) של הפרשה. כולם צריכים לקבל תשובות. כלל המערכות השונות ובכללם המשטרה, הפרקליטות, העיתונאים ומעל כולם הציבור.

אם הוחל מהלך של ניקוי אורוות, אל לנו לעצור כאן. עצירה תשתק את כולם ובמקרה הבא, הפחד ימנע את חשיפת האמת. אם מורסה זו לא תטופל כראוי, אזי  הנזק שייגרם הוא גדול מאוד.

ראוי ונכון לעשות בדק בית, כיצד התגלגל לו כדור השלג עד שהפך לפצצה.

לא בטוח בכלל שהפחד מפני החקירות הוא שהוביל לתוצאות המעשה הנורא, אלא הרינונים סביב. משל היה מצורע ואשם מוחלט.

תופעת הביוש הפומבי שנעשה לאדם עוד טרם הוכחה אשמתו מוכרחה להיפסק. גם תהליך החקירה חייב לקבל האצה, ויש לקבוע כי משך הזמן במקרה בו אדם יידרש לעמוד לחקירה ועד לסיום המשפט, חייב להיות קצר ביותר. לא עינוי דין הנמשך שנים. כזה שפוגע בכל אדם בריא בנפשו, גורם למואשם להוזיל משאבים אדירים הנדרשים לשם ניהול ההליך, כספיים ונפשיים כאחד.

שלא לדבר על המשבר בזוגיות, הבושה מול הילדים, הסביבה, שלא נתנסה חס וחלילה.

חז”ל אמרו: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. מקרה זה מסמל את הקיצון שבמקרים. אי אפשר להבין כיצד אדם חזק, שהיה אמון על חקירות רבות, ולפתע פתאום חייו מושלכים כנגדו, הוא הופך מחוקר לנחקר, ואין ידו מלהושיע.

ממש כמו בימי הביניים

חזקת החפות, שהינו עיקרון מנחה בחוק, ובוודאי לפי ההלכה, קובעת כי יש לחקור היטב טרם הוצאת חשד והדבקת רבב באדם אחר.

נראה כי ענין זה נשכח בתקופה זו. היום, כל אדם עם טלפון ומצלמה הוא כתב, וכך הדיווחים והשמועות רצות במהירות ברשתות הלא חברתיות השונות. כך אנשים חיים ובריאים קמים יום בהיר ומגלים שהם מתו בנסיבות כאלו ואחרות. זה לא משעשע. זה כבר לא קוריוז. אחרים, שאולי חס וחלילה עשו מעשה שטות ברגע טפשי, משלמים על כך מחיר כבד מנשוא, לנצח.

במציאות כיום אין מקום לאדם שמעד לחזור בתשובה. לנצח יישא את קלון האשם. המשפט בכיכר העיר, האינטרנט והרשתות החברתיות, ממש כמו בימי הבינים, חרץ את דינו, לשבט.

נדמה, שאם כל אחד יחשוב שוב לפני שהוא מפיץ את הלשון הרע העסיסי שקיבל, נוכל אולי להציל את האדם החלש הבא, ולא נגרום לשפוך דם ממש. בעינינו ראינו כיצד סיפורים הפכו למציאות ואף אחד לא טרח לבדוק מהר את אשר ארע באמת.

בלב שותת אני כותב את השורות הבאות, אבל אולי זה הלקח שראוי להילמד ממקרה טרגי זה: המשטרה, שידעה לערוך מעצרים מתוקשרים של אישי ציבור, ולהדליף מחדרי החקירות וזאת בטרם לנאשם עצמו היה סיפק להבין מה קורה, ולהתגונן בהתאם, הפעם הזאת גרמה למשטרה, כגוף, ליפול בבור שכרתה לאחרים, ונשקה שלה, הופנה כנגדה.

מקרה זה ראוי לו כי ילמד את הלקח ממנו: אסור בתכלית האיסור לגרום לביוש פומבי “שיימיניג” טרם בירור העניין עד תומו. גם במקרה בו נדרשים לחקור אדם, יש לקבוע מסמרות של מועדי התחלה וסיום חקירה ומשפט.

יותר מדי מקרים, קרו בעקבות חשדות לחקירה והליכים שיפוטיים שנמשכו יתר על המידה, אשר הובילו למקרי התאבדויות רח”ל.

עם כל הצער שבמקרה זה, אולי, רק אולי, באופן פרדוכסלי, במותו, אפרים ברכה ציווה את החיים.  את מניעת המוות הבא. זה בידינו. עצרו את משלוח הארס.

 • הכותב הינו עורך דין המתמחה בנזיקין.  אין באמור לעיל בכדי להוות ייעוץ כלשהו, וכי בכל מקרה של נזיקין, לשון הרע וכו’ יש להיוועץ בעורך דין על מנת לעמוד במלוא הזכויות.