"כיפת ברזל הביאה שפיות לעורף"

בפרפראזה על אמירתו הנודעת של ווינסטון צ'רצ'יל בנוגע לחיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF), בעקבות ניצחונו בקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה: "מעולם לא חבו רבים כל כך, חוב גדול כל כך, למעטים כל כך" - נראה כי מדינת ישראל חייבת חוב עצום לאיש אחד: דוד בן־גוריון. בין הנושאים הרבים המרכיבים את החוב הזה - ובהם ההכרזה על הקמת המדינה שעליה התעקש בן־גוריון קבל עם ועולם, או עיצוב דמותה ומוסדותיה המרכזיים - נמצאת במקום בולט תפיסת הביטחון שלה. 

תפיסת ביטחון זו, שאותה ניסח בן־גוריון בתחילת שנות ה־50 עם הרמטכ"ל, מרדכי מקלף, התמצתה בשלוש מילים: הרתעה, התרעה והכרעה. היגיון הברזל שמאחורי דוקטרינה זו ברור כשמש: ישראל קטנה ומאוימת. היא חייבת להרתיע את אויביה כדי שלא יעזו לתקוף אותה. אם ההרתעה כושלת, והיא מותקפת - יש להשיג הכרעה מהירה ומוחצת, תוך כדי העברת הלחימה לשטח האויב במהירות האפשרית. 

דורות של לוחמי צה"ל ומפקדיו התחנכו על ברכי התפיסה הזו. במשך השנים היא הועמדה במבחן מעשי ותיאורטי פעמים רבות, ובסופו של דבר הוכיחה שוב ושוב את תקפותה: הניסיונות לשנותה לא הצמיחו פרי. עד לאחרונה. 

האופי המשתנה של האיומים החדשים על המדינה חייב, לאחר דיונים ארוכים במערכת הביטחון, הוספה של מילה אחת: הגנה. התיקון נובע מטשטוש ההפרדה בין חזית לעורף, וכן מאיום הטילים על העורף האזרחי, המקיף אותנו מכל עבר. 

האיום הזה בא לידי ביטוי לראשונה במלחמת המפרץ הראשונה, ב־1991, בדמות הסקאדים העיראקיים שהגיעו אלינו באדיבותו של סדאם חוסיין. בהמשך נתקלנו בו במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה, בעמוד ענן ולאחרונה בצוק איתן בעזה, ועוד היד נטויה. 

על ההגנה מפני טילים ואיומים אחרים הנוחתים עלינו מהאוויר - דוגמת מטוסים, מסוקים, כלי טיס בלתי מאוישים ואחרים - מופקד תא"ל שחר שוחט, מפקד מערך ההגנה האווירית בחיל האוויר. זה שמו החדש, מאז שנת 2011, של מערך הנ"מ הוותיק. "השינוי בשם המערך אינו שינוי סמנטי, כמו שגם הוספת המילה הגנה לתמצית תפיסת הביטחון הלאומית אינה סמנטית", אומר תא"ל שוחט בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע", "במלחמות ההווה, הלגיטימציה להתקפה קטנה והולכת; גם בינלאומית, גם משפטית וגם אצלנו. יש הקפדה רבה יותר על ערכים אוניברסליים ויהודיים של קדושת חיי אדם, ורצון לפגוע בכמה שפחות אנשים. לכן חל שינוי דרמטי במשקל ההגנה האווירית בתוך חיל האוויר בפרט ובצה"ל בכלל. מכוח טקטי בעל תרומה פעילה בשדה הקרב רק במלחמות גדולות, הפכנו לכוח בעל משקל אסטרטגי, הנוטל חלק בהגנה על שמי המדינה באופן פעיל גם במצבי ביניים, לדוגמה - נגד ירי אקראי של רקטות, שלצערנו אקטואלי לאחרונה, נגד חדירות כטב"מים וכדומה. זה חיל רלוונטי גם ברגיעה". 

האם אין סתירה מסוימת בין התמונה שאתה מצייר לבין הצורך בהכרעה בשדה הקרב? באמצעי הגנה בלבד קשה להכריע. 

"אין ספק שהכרעה מייצרים בהתקפה, אבל המענה לאיום הוא מענה בעל רבדים רבים: אנחנו חייבים להחזיק ביכולות מודיעיניות והתקפיות, לסכל כוונות לפגוע בנו באמצעים שונים - ובד בבד להגן על העורף. שם המשחק הוא איזונים. לא מדובר על אפס מול מאה. חייבים למצוא את שביל הזהב. גם כושר העמידה של העורף הוא חלק מהביטחון הלאומי".

ואיך אתה מעריך את כושר העמידה שגילה העורף בצוק איתן? 

"ההגנה האווירית פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מערכות אחרות, דוגמת פיקוד העורף, ויחד מעמידים לרשות הציבור מגוון גדול של אמצעים: מקלטים, מיגונים, יכולת התרעה מראש, וכמובן - הגנה אקטיבית, בדמות מערכות דוגמת כיפת ברזל. בצוק איתן פעל כל המכלול הזה בצורה מצוינת, תוך כדי שיתוף פעולה מעולה עם האזרחים. הם מילאו הוראות, הפגינו משמעת - וסייעו באופן מעשי להקטנת מספר הנפגעים. בהפעלת כיפת ברזל הגענו ל־90 אחוזי הצלחה - וזהו המספר האמיתי והמדויק - ביירוט כל הרקטות והטילים שנורו לעבר אזורים שהגדרנו כאזורים מוגנים. כידוע, אחד היתרונות הגדולים של כיפת ברזל הוא שהיא בוררת בין המטרות; כאלה שאינן מהוות איום לחיים או לרכוש - היא מסווגת כלא ראויות ליירוט. ההצלחה הפנומנלית הזו יצרה שפיות בעורף, ואף שהמלחמה התארכה ליותר מ־50 יום, החיים התנהלו באופן סדיר, הפגיעה בכלכלה היתה מינימלית ואפילו התביעות ממס הכנסה וממס רכוש בעקבות הנזקים לא הרקיעו שחקים. כך שבניגוד לנבואת הזעם של נסראללה בנאום קורי העכביש המפורסם שלו, החברה הישראלית לא קרסה בצוק איתן. רחוק מזה".

במהלך צוק איתן נשמעו תלונות שלא הפעלתם התרעות מספיקות.

"אני מכיר את התלונות, והן דוגמה מצוינת לחוסר הבנה. אנשים אמרו: 'איך יכול להיות שיש אזעקה בראשון לציון, אבל אין בנס ציונה וברחובות?' הסיבה פשוטה מאוד: היום אנחנו יכולים לדייק בהתרעה על נפילה ברדיוס שהוא קטן יותר מגודל של עיר. זו התקדמות טכנולוגית בלתי רגילה, המאפשרת לנו להכניס למקלט מספר קטן ככל האפשר של אזרחים - בעוד החיים בכל שאר המקומות נמשכים כרגיל. במלחמת ששת הימים כל אזעקה הכניסה למקלט את כל המדינה. במלחמת המפרץ חולקה הארץ לאזורים. בצוק איתן כבר יכולנו לדייק לרמת כמה שכונות".

היו גם שאלות בעניין הדיווחים על ההצלחות של כיפת ברזל. היו שטענו שהמספרים מוגזמים.

"אני רואה בכל ביקורת יתרון, אבל ניסיון לנתח את הדברים דרך פריימים בטלוויזיה חוטא לאמת. לתפיסתי, מעשינו ידברו. אני, או יותר נכון מערך ההגנה האווירית, משלם על טעויות במזומן ולאלתר. כשהמערכת נפרצת, כל העולם רואה כל רקטה שנפלה. יש נזקים לרכוש ולעיתים - גם פגיעות בנפש. בצוק איתן נורו יותר מ־4,700 רקטות וטילים לעבר מדינת ישראל. אפשר לספור את כמות הפגיעות ולשפוט אם אנחנו מגזימים". 

מה התפספס ביירוט הטיל שנפל ליד נתב"ג בצוק איתן? האם מדובר בתקלה טכנית או בטעות מפעיל? 

"במהלך מבצע צוק איתן נורו כמה רקטות לעבר נמל התעופה בן־גוריון, בכוונה לפגוע בנמל התעופה המרכזי של מדינת ישראל. לאורך כל המבצע הגנה סוללת כיפת ברזל הרלוונטית בהצלחה ומנעה נפילות בשטח השדה. לוחמי ההגנה האווירית תיפעלו במיומנות וללא שגיאות את המערכת במציאות מורכבת, ובמתח שבין הגנה מיטבית על השדה ובטיחות התעבורה האווירית האזרחית. במהלך כל המבצע לא נפלה ולו רקטה אחת בנתב"ג, וכן לא סוכנה שום טיסה אזרחית שהמריאה או נחתה".

בהתחשב בתוצאות, אני מניח שאתה מרוצה מביצועי כיפת ברזל בצוק איתן. 

"המערכת יירטה עד עכשיו יותר מ־1,700 רקטות, אבל היהדות הביאה לעולם את מושג חוסר שביעות הרצון, ולכן אנחנו לא נחים על זרי הדפנה. אנחנו משפרים ומשדרגים את המערכת כל הזמן. עם התעשיות הביטחוניות, אנחנו מתחקרים ומיישמים לקחים מכל יירוט. עם זאת, זו מערכת מצוינת, שהוכיחה, מוכיחה ותוכיח את עצמה. בעמוד ענן הגענו להישג מדהים במונחים בינלאומיים: 85 אחוזים של יירוטים מוצלחים מתוך כ־1,500 רקטות וטילים שנורו. בצוק איתן אנחנו כבר ב־90 אחוזים מול 4,700 רקטות שנורו. יותר מפי שלושה איומים - ועלינו ב־5 אחוזים ביירוטים המוצלחים. זה הישג פנומנלי, ומאמץ אדיר הושקע בשדרוג המערכת כדי להשיג אותו, פרי הפקת לקחים משמעותית. 

"אולם לא מדובר רק בטכנולוגיה. בסופו של דבר מדובר באנשים. יש אדם בלופ, וההחלטה אם ליירט או לא מתקבלת על ידי המפעיל. וזו החלטה שמצריכה אומץ גדול: אם ליירט או לעזוב את הרקטה. המערכת ממליצה, אבל האדם מחליט. לא בכדי קיבלה המערכת את פרס ביטחון ישראל, והמערך - את צל"ש הרמטכ"ל בעקבות צוק איתן. אני גאה מאוד באנשים המצוינים שלנו".

 

"האיומים כאן כדי להישאר"

מעבר להגנה מפני טילים ורקטות, יש למערך גם משימת הגנת נ"מ קלאסית מפני כלי טיס. 

"כלי טיס בלתי מאוישים, במיוחד כאלה הנושאים חומר נפץ, הם 'הדבר הבא'. לכן הכנו תורת לחימה להתמודדות איתם, שכוללת הפעלת טילי נ"מ מסוג פטריוט. זה הוכיח את עצמו: עצרנו שני כטב"מים מכיוון הרצועה לפני שהתפוצצו, וגם כטב"ם בזירה הצפונית. מלבד זאת, נזקפת לזכות הפטריוט שלנו הפלה ראשונה בעולם של סוחוי 24 סורי, ופעם ראשונה על ידי פטריוט, בספטמבר בשנה שעברה".

אנחנו מאוימים כעת על ידי כמות בלתי נתפסת של טילים מכיוונים שונים; רצועת עזה, כמובן, אך גם חיזבאללה, סוריה... 

"האיומים כאן כדי להישאר ואף להתעצם, הן בכמות והן בדיוק החימוש. המענה שלנו מול חיזבאללה הוא בפירוש לא רק הגנתי; הוא מתחיל מהרתעה, ואם היא לא תספיק - עוצמת צה"ל וחיל האוויר יעשו את המלאכה. מאגרי הטילים של חיזבאללה - בעיקר טילי פאתח 110 ו־SM600 - הם בהחלט מטרה לגיטימית, ועם ההגנה האקטיבית והתמגנות העורף - לא הייתי מתחלף עם הצד השני. בעניין סוריה - אנחנו עוקבים בדאגה ועושים כל מה שאפשר כדי לא להיות מעורבים, כל עוד אין שם חימוש שעלול לסכן את קיומנו. גם בסיני יש איומים חדשים שדורשים את תשומת ליבנו, 

באדיבות דאעש". 

יש לנו מענה הגנתי מול האיומים הללו?

"בוודאי. המענה העיקרי הוא שרביט קסמים, הטיל המתקדם בעולם להגנה אקטיבית, בטכנולוגיה שלא קיימת בשום מקום אחר. ממש העתיד - היום. הטיל יגיע אלינו בתחילת 2016, וכבר היום (הראיון התקיים בתחילת השבוע; א"ל) יצא לדרך תהליך הקליטה שלו בחיל האוויר: קורס ההדרכה הראשון נפתח בתעשייה האווירית. המערכת עצמה בשלה ועברה סידרת ניסויים מוצלחים. תפיסת ההפעלה שלה שונה מזו של כיפת ברזל, ונובעת מזה שהכיפה מגינה על שטח מוגבל, ואילו השרביט מגן על מרחבים גדולים".

ומה עם האיום האיראני?

"אין ספק שיש לאיראנים יכולות: מערך הטילים שלהם משמעותי ומתקדם. הם גם עסוקים בהתעצמות ומהווים איום לא רק עלינו, אלא על כל המזרח התיכון. האיום הזה צריך להטריד את הסביבה כולה. מבחינת ישראל, בתפיסת ההגנה התלת־שכבתית שלה, שבה כיפת ברזל היא הבסיס ושרביט קסמים הוא קומת הביניים - החץ הוא בקומה העליונה ואמור להתמודד עם האיומים האסטרטגיים ארוכי הטווח. החץ הוא מערכת שמשודרגת כל הזמן, בשיתוף פעולה מלא עם האמריקנים; גם בתכנון, גם בייצור וגם באימונים". 

במקרה של משבר עם איראן, יגיעו לכאן יחידות אמריקניות - כמו סוללות הפטריוט במלחמת המפרץ?

"הכנתי ואני מכין את האפשרות שיחידות אמריקניות יגיעו לישראל. אם זה ייצא לפועל - זו כבר סוגיה מדינית, אבל התשתית קיימת. אנחנו מתאמנים עם האמריקנים בתחום ההגנה האווירית באופן רציף, ששיאו הוא האימון הדו־שנתי, הקרוי ג'וניפר קוברה. הוא מתקיים מאז 2012 והתקיים גם ב־2014. תרגיל נוסף בסידרה מתוכנן לשנה הבאה, 2016. שיתוף הפעולה עם האמריקנים טוב מאוד ומתבסס על אימונים תקופתיים, מפגשים וסיכומים משותפים. ההערכה שלנו היא שבעת מבחן - החץ בהחלט יוכיח את עצמו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו